האתר של הרב שלמה בן חמו

מאמרי הלכה מחשבה ואמונה שאלות ותשובות על מועדים

חודש אלול - משמעות ואירועים בחודש זה השם "אלול" הוא שם בבלי, וניתן לו שם זה על ידי עולי בבל כשמות שאר החודשים. ופירוש השם הבבלי "אלל" - קציר, ונזכר לראשונה בנחמיה (ו, טו) ומשמעותו חיפוש וחיטוט, כלומר עניינו של החודש שהוא התבוננות הלב על כל מעשי השנה וחיפוש וחיטוט בכל מומי האדם כדי לתקנם ולשוב בתשובה לקראת יום הדין וכן תרגם התרגום (במדבר יג) "ויתורו את הארץ" - "לאללא ית ארעא" כלומר לבדוק ולחפש את נקודת התורפה, את הפגמים כדי לתקנם ולהעלותם לתום וליושר.

בני ישראל הקדושים, עומדים אנו בחודש "אלול" המרוצה לתשובה ולמעשים טובים, ועלינו לברר על מה יש לשים את הדגש בעבודתו הרוחנית בחודש "אלול"! חז"ל מגלים לנו כי בשם "אלול" טמונות הוראות והנחיות ברורות בעבודת ה׳ הנדרשת במיוחד בימים קדושים אלה והן תורה, תפילה צדקה, תשובה וגאולה.

א- מקור השם "אלול" כשגלו ישראל לבבל, נתנו לכל חודש מחודשי השנה שם בשפה הארמית תשרי, חשון, כסלו... וכל חודש לפי מהותו ועניין תכונתו ולכן "תשרי" - מלשון "ישרת" דהיינו שבכל חודש זה עם ישראל מיישר קו עם בוראו ומפתח את תכונת הישרות שבו "ישראל" - "ישר-אל" כי הוא רחוק מרמאותו ומעקמומיות. והנה לחודש האחרון בשנה נתנו את הכינוי "אלול" כי התרגום של המילה "אלול" היינו חיפוש, מילוט,

בפרשת כי תצא נאמר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (דברים כא,יג) ועל זה אומר הזוהר הקדוש (זוהר חדש כי תצא צו,ב) "ירח ימים" הוא חודש אלול. ויש להתבונן מה הקשר בין פרשת יפת תואר לחודש אלול? ויש להסביר ע"פ דברי רז"ל שחודש אלול רמוז בפסוק של שיר השירים (ו,ג) "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" ר"ת אלול

תשרי בראי חז"ל החודש השביעי למנין החודשים מניסן והראשון למנין החודשים מתשרי, והוא מלך לכל החודשים כי בו מתקיימים רוב חגי ישראל: ר"ה, יוה"כ, סוכות ושמיני עצרת. הוא לעולם מלא: בן שלושים יום. מזלו: מאזנים, גם שמו הועלה מבבל כשאר שמות החודשים ומשמעות השם הבבלי הוא "התחלה", ראשית.

מאמרי חז"ל לראש השנה ציטוטים מכל ספרות חז"ל על ראש השנה

"ראש השנה" יום הדין למין האנושי חודש תשרי נקרא "ירח איתנים" כי הוא עשיר במצוות: שופר, יום הכפורים, סוכה, לולב, הדס, ערבה וכו', בחודש זה יוצא האדם מחשכה לאורה על ידי עשיית התשובה כי אין הקב"ה חפץ בחורבן האדם והעולם אלא "בשובו מדרכו וחייה", בשכלולו ובדבקותו ברצון הבורא, ולכן סידרה ההשגחה העליונה שעשרת ימי תשובה מסוגלים לתשובה, לזעקה, לתפילות ולסליחה,

"אימרותיו של שופר" ציטוט אמרות על השופר

ראש השנה: יום הזכרון ראש השנה נקרא בתורה "זכרון תרועה" (ויקרא כג,כד) וגם נקרא "יום תרועה" (פ.פנחס) ובמסכת ר"ה (כט,ב) יישבו סתירה זו (עיי"ש). ומכאן שם החג בתפילה יום "הזכרון" כי ביום זה נזכרים כל באי תבל לפני הקב"ה ונידונים על מעשיהם. ונשאלת השאלה למה נקרא בשם זה ולא בשם "יום הדין" או "יום המשפט"?

מאמרי חז"ל על מעלת חג הסוכות ציטוטים ומקורות על מעלת חג הסוכות

חג הסוכות: חג השמחה ואחדות האומה במערכת "שלושת הרגלים", תופס חג הסוכות מקום רב וחשוב, אחרי ימי הדין, התשובה והכפרה, באים "ימי החגים" שהם ימי שמחה והלל, רוממות הגוף והנפש, וסימנך "ולישרי לב שמחה" כלומר לאחר שמיישרים את עקמומיות הלב ומשכללים את העיוותים על ידי "תשובה" בראש השנה ויום הכיפורים, זוכים לשמחה, לרוממות הנפש, לשמחה של אחדות, לשמחה אמיתית ואדירה של תורה, של קדושה ובטחון בבורא "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ) וין שמחה אמיתית ושופעת הוד והדר אלא כהסתופפות בצל כנפיו יתברך ולא בצל שרים ורוזנים, ולכן "חג הסוכות" הוא "מבצר הגנה" אלוקית לעם ישראל "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג,מג) כלומר "שהסוכות" שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם "ענני כבוד" שהקיף בהם את ישראל לבל יכם שרב ושמש, ולכן כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ציוונו לעשות "סוכות" כדי להחזיר לתודעת היהודי שההשגחה האלוקית מסככת ומגינה על האדם לבל יפגע מהבלי העולם ושגעונותיו.

מאמרי חז"ל על השמחה בחג הסוכות יצאנו מימים נוראים, ימי הדין, הסליחה והכפרה, ונכנסים לחג הסוכות, חג השמחה כי רצון בוראנו שנעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב "עבדו את ה' בשמחה", ואי אפשר לעובדו אלא בכח התשובה, כי רק אחרי הכנעת היצרים הרעים שבאדם יכול הוא להתמסר לעבודת ה' בחדוה, באמונה ובתשוקה עזה ולכן הפליגו חז"ל במצות "השמחה" שהיא יסוד נפשי בחיי אנוש.

קריאת מגילת קוהלת בחג הסוכות במסכת סופרים (יד,א) איתא שרבים נוהגים לקרוא קוהלת בחג הסוכות ובקריאתה ישנם מנהגים שונים: חלק מיוצאי גלות אשכנז שנוהגים לקרוא קוהלת מתוך מגילת קלף ולברך לפני קריאתה "על מקרא מגילה" וברכת "שהחיינו" וכך נוהגים תלמידי הגר"א כפי שנהג הגר"א. מנהג רוב אשכנז שלא לברך על קריאתה וגם אינם מקפידים לקוראה ממגילת קלף (עיין הרמ"א סימן תצ-ט: ומשנ"ב שם ס"ק יט). והקוראים אותה קוראים בתפילת שחרית של שבת חול המועד סוכות וקוראים אותה לפני קריאת התורה. הספרדים לא נוהגים לקרוא קוהלת בסוכות ויוצאי גלות ספרד קוראים חלק ממנה סמוך למנחה של שבת והשאר ביום טוב אחרון.

מעלת השמחה בשמיני עצרת חג הסוכות הנו בעיקרו חג של שמחה, בהיותו מסמן את סיומה של עונת האסיף ״ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ), וכולנו כאחד חייבים בשמחה זו כפי שנצטווינו "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר... והיית אך שמח"

מעלת התורה ושמחתה בחג "שמיני עצרת" חג "שמיני עצרת" אנו מסיימים את "חג סוכות" וגם מסיימים את 'התורה״ אבל חוזרים לראשיתה, וביום זה אנו שמחים, מלאי עוז וחדוה שזיכנו הקב״ה לקבל תורתו, ללומדה ולסיימה, ואין שמחה גדולה לישראל כשמחת התורה המשמחת את הלב, מתקנת את המידות ומזריחה עלינו "אורות עליונים" להשיג תכלית חיינו ואושר קיומנו הלאומי והיא המפלסת בלבנו נתיבות שלום, אחוה ורעות:

קדושת הסוכה,ואמרו חכמינו "אין לך חביבה ממצות סוכה שכן אדם נכנס לתוך המצוה בכל אבריו ומלבושיו ואפילו בנעליו ומגפיו".קדושת הסוכה מזכה כל אחד מישראל במדרגות מיוחדות הבאות לידי ביטוי במהות החג שנושא בתוכו מספר סגולות נפלאות, סגולת השלום והשלמות,

הסוכה היא מצוה גדולה כי שם "הויה" ו"אדנות" הם גימטריא של סוכה = 91, ולכן נקראת "צלא דמהימנותא" ועיקר חשיבותה שהאדם עם כל מלבושיו מסתופף תחת סיכוכה של השכינה כי הענני כבוד היו מסיעים את ישראל קדימה בלא שום טורח ולכן נאמר "הושבתי ולא הולכתי".

האור המקיף והאור הפנימי של חג הסוכות , חגיגת חג הסוכות היא לזכר ענני כבוד שהקיפו את עם ישראל והם הגינו רק על ישראל, והם היו פולטים את ערב רב שהיה ערבוביה של גויים שעלו עם ישראל ממצרים, וענני כבוד מגלים את אהבתו הגדולה לישראל כי הם "מאמינים בני מאמינים

מצות הסוכה - זכר לענני כבוד או לסוכות ממש בגמרא במסכת סוכה (יא, ב) כן בתורת כהנים (פ.אמור) מובאת מחלוקת תנאים בפירוש הכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג) לדעת רבי אליעזר הסוכות שהושיב בהן ה' את ישראל במדבר היו "ענני כבוד" ולדעת רבי עקיבא סוכות ממש עשו להם (עיי"ש), ובגליון שם הביא שהגירסא בתו"כ הוא בהיפוך דהיינו שר"א אומר סוכות ממש.

האחדות שבסוכה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב) ופירש הרמב"ן כל האזרח... כלומר כל אשר הוא מישראל, מגדולם ועד קטנם... כולם ישבו בסוכה ואמרו במדרש "כל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת",

הסוכה הגנה ומבצר וכמו שהסוכה היא הגנה אישית, כך א"י היא משמשת כעין "סוכה לאומית" כי שתי המצוות הללו דומות ומשמשות "בית לאומי" לפרט ולכלל, והן חומת מגן ומגדל עוז מפני האוייבים ולכן אנו מתפללים "וסוכת דוד הנפולת תקים לנו בב"י" כדי שהשכינה תסכך את האומה ותאיר את כל הוויתה הלאומית להיות "מרכבה לשכינה" וכלי גדול לקליטת האור העליון,

חודש שבט בראי חז"ל א- חודש שבט במנין החודשים מניסן הוא החודש האחד עשר ככתוב בתורה (דברים א): "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש..." ובירמיה (א) כתוב: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט".

מצות הנטיעה בארץ ישראל "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) ומכאן מצוה לנטוע עצי מאכל בא"י וגם לנטוע בה בני תורה שנקראים "נטעים" (שבת קיח, ב וזוהר רעיא מהימנא פנחס רנב, ב) (עיי"ש באור החיים).

נטיעת אילנות מאכל – אתחלתא דגאולה נצטווינו בתורה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים..." (ויקרא יט, כג) ופירש מרן אור החיים שם, שלוש מצוות נאמרו כאן:

הדימוי של האדם והאומה לעץ השדה כתב הרב הבעש"ט: "אדם ואילן היינו הך, אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך, אדם ואילן היינו הך" התורה מדמה את דרך גדילתו, צמיחתו והתפתחותו של האדם לעץ השדה "כי האדם עץ השדה"

החקלאות בראי חז"ל בכיבוש א"י על ידי יהושע, בני ישראל מצאו ארץ ישראל בעלת תרבות חקלאית מפותחת ומיושבת בצפיפות (עיין דברים ו, יא) וגם בימי האבות, החיים היו מבוססים על גידול חיטה ושעורה, תאנים, זיתים, גפנים, תמרים, עדרי צאן ובקר.

שבחה של ארץ ישראל בט"ו בשבט ט"ו בשבט הוא "חגה של א"י", של אקלימה וטבעה הקדוש וכוחו רב להגברת חיבת הארץ, אהבתה ורוממות ערכה הא-לוהי בלבבות בני ישראל ומשום כך המצוה שנצטווינו בכניסתנו לארץ היא נטיעת עץ מאכל "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) וכתב מרן אור החיים הקדוש שם שזוהי מצות עשה לנטוע כל עץ מאכל לשבת הארץ (עיי"ש) ואמרו במדרש תנחומא על זה (שם אות ח) "אמר להם הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמר נשב ולא נטע אלא היו זהירים בנטיעות, וכשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות אחרים אף אתם הוו נוטעים לבניכם"

ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה בהלכה ישנן שתי משמעויות מרכזיות לתאריך "ט"ו בשבט" שנקבע על ידי חז"ל לר"ה לאילנות – האחת לענין שנות הערלה, והשניה לענין הפרשת תרומות ומעשרות (ר"ה ב, א; וטור שו"ע יור"ד סימן שלא ס"ק נז, וס"ק קכה), יוצא שט"ו בשבט הוא ר"ה לכמה הלכות התלויות בדיני ערלה, ונטע רבעי ולענין קביעת השנים לחיוב מעשרות, ושני טעמים נאמרו לקביעה שט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן:

ישראל נמשלו לפירות ארץ ישראל ולמה נמשלו ישראל לזית? עונה הגמרא (מנחות נג, ב; וילקו"ש ירמיה רמז רפט) משום שעצי הזית לא נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטלה עולמית לא בעוה"ז ולא בעוה"ב ולכן הוא הראשון לארץ שניה "ארץ שמן זית ודבש" (דברים ח, ח). ובמדרש הגדול (פ. תצוה) מה זית אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כך ישראל אין פוסקים מן הצדקות.

עצירת גשמים – לאור ההלכה ארץ ישראל אינה מושפעת בנחלים, בנהרות ובאגמים ובמעיינות כי היא ארץ הרים ובקעות "ולמטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא), וכתב הרמב"ן (שם) שה' דורש אותה במטר כי היא ארץ צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה, ואם ישראל יעברו על רצון ה' הברזים העליונים נסגרים ולא יהיה מים להשקות שדות ופרדסים וממילא תושבת מלאכת הזריעה, הנטיעה, הצמיחה תושבת כי ירידת גשמים בא"י מותנית בקיום תורה ומצוות "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד) "ואם לא תשמעו לי ולא תעשה את כל המצוות האלה

התפילה על הגשמים הגשם הוא ברכה לפרט, לעם ולעולם כולו ולכן נקראים "גשמי ברכה" (יחזקאל לד, כו) ולכן בעצירתו מסיבות שונות האדם פונה לריבונו של עולם שיורידם לברכה כדי שהאדמה תתן פריה ויהיה לנו מה לקטוף לפרנסת המשפחה ולקיום המין האנושי שהרי מחיית האדם תלויה בתבואת השדה ובפירות האילן "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט).

סגולת ישראל ובחירתו הא-לוהית מגמת יצירת עם ישראל כעם סגולה היא לספר תהילות ה' בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא) ובכדי למלא תפקיד רם ונישא זה, ניטעה בו בעצם יצירתו, סגולה א-לוהית" שהיא היכולת לקלוט את "הענין הא-לוהי" בתוכה וליישמו בארחות חייה ולכן "ישראל שקולים הם כצבא השמים" (שמו"ר א) ואם אין ישראל בעולם אין שבח וגדולה לה' בעולמו (אותיות דרבי עקיבא א).

חודש ניסן בראי חז"ל מדוע נקרא "ניסן" אביב, אותיות א.ב.י.ב לרמוז לך שהוא אב לי"ב חודשים כמו שנאמר "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". (שמות יב, א) בשבת שלפני ר"ח ניסן קוראים בחומש "החודש הזה" (שמות יב) ועל כן נקראת "שבת החודש" כדי להזכיר לציבור להתכונן לחג הפסח ולמצוותיו הרבות.

ממדרשי ומאמרי חז"ל לחג הפסח פסח = פה – סח, כלומר פה המדבר, המבטא את עצמו והדיבור היהודי המבטא את המהות הפנימית היהודית. בחג הפסח רבו הנסים שעשה הקב"ה עם ישראל, ומצוה עלינו להרבות לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר בנסי מצרים ונפלאותיו הרי זה משובח, וזהו פה-סח כלומר הפה מדבר וסח נפלאות ה'. בתורה נקרא "חג המצות" וישראל קוראים לו "חג הפסח" כאמור בשיר השירים "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש) כלומר עם ישראל משבח את הקב"ה וה' משבח את עמו האוכל חמץ בשבעת ימים, ואילו אנו מקלסים את הבורא שפסח על בתינו במצרים. (בשם בעל קדושת הלוי, והבן איש חי)

גלות הפרט והכלל "גלות מצרים" היא גלות הגוף והנפש והמצרים שעבדו את בני ישראל קשה, בחומר ובלבנים (שמות א, יב) כדי להסיח דעתם מעבודת ה' כי כל זמן שאדם כפות ומשועבד לרשות אחרת איננו יכול להתפנות לעבודת ה' כי הרע שולט ומכבה אהבת ה' הבוערת בלבו ולכן ישראל נאנקו "נאקת בני ישראל מצרים מעבידים אותם" (שמות ב, ה) כי הנפש צועקת על דיכוייה ושעבודה וזהו מקור העצבות שבה שרוי האדם כי הוא משועבד ליצה"ר וכשהוא משוחרר משעבוד היצרים הוא שמח ומרגיש קרבת ה' ולכן עם ישראל נגאל בזכות האמונה כי ניצוץ האמונה הגנוז בנשמת היהודי לא יכבה לעולם ואפילו בשעבוד מר וקשה אפשר לשלהבו ולעורר אותו לתחיה.

שנות שעבוד ישראל במצרים וגאולתו בגזירת ברית בין הבתרים נאמר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענום אותם ארבע מאותה שנה..." (בראשית ט,יג-יד). והנה פסוק עומד בסתירה למציאות השעבוד שהרי בפועל לא עבדו רק רד"ו שנים ואילו בתורה (שמות יב,מ) נאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" ואם כן איך הבורא לא מימש גזירתו בשלמות אלא קיצר להם ופכי שחז"ל לימודונו על הפסוק (בראשית מב,ב) "רדו שמה ושברו לנו" שרמז להם יעקב שיעבדו רק רד"ו שנים ולא ארבע מאות שנים (תנחומא מקץ ח: בר"ר צא,ב)

בזכות מה יצאו ישראל משעבוד מצרים - מצב עם ישראל בארץ מצרים "גלות מצרים" היא השורש והיסוד לכל מיצרי הגלויות ולכן כל המלכויות המיצרות ומעיקות לישראל בכל הדורות נקראות על שם מצרים כי היא שורש הקליפות והיא כוללת בתוכה כל שעבוד ארבע מלכויות – בבל, מדי יוון ואדום (עיין ליקוטי תורה פר' כי תצא) וכן כתב בעל שפת אמת בכמה מקומות "ובמצרים היו נכללים כל מיני מיצר" (פר' בא תרלח – ד"ה בפסוק) "ויש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים" (פסח תרלח ד"ה כל) ולכן בגלות מצרים סבלו היהודים מכל בחינות השעבוד והמיצר, וכל כוחות הסטרא אחרא שלטו בהם, וכשהשתחררו מעול מצרים נגאלו מכל השעבודים הקשים והמרים שיכולים להיות בחיים, וכן מפורש במדרש (בר"ר טז,ד) "אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא: כל המלכויות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל", ומשום כך גאולת מצרים שהיא שורש ויסוד הגאולות כי היא קבעה בנפשם יסוד החירות והדבקות באל אמת, במקור החיים והטוב, ולכן הגאולה היא מפתח גאולתם של ישראל בכל הצרות שבעולם, ומשום כך הייתה גלות קשה כי היא הייתה הכנה לכל הגלויות שהקב"ה שורה עם ישראל ומציל אותם מאכזריות הגויים וכדברי ה' "אהיה אשר אהיה" (שמות ג,יד) ואמרו רז"ל על זה כשם "שה' היה איתם במצרים כך יהיה עמהם בשאר הגלויות" (שמו"ר ג,ו וברכות ט,ב).

מטרת קריעת ים סוף קריעת ים סוף התקיימה בשביעי של פסח שבו טבעו המצרים בים סוף. ונשאלת השאלה, מה צורך בקריעת ים סוף והלוא המצרים נענשו בעשר מכות ודי להם וגם הרדיפה של המצרים אחרי ישראל גרמה להם להתריס כלפי משה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר..." (שמות יד, יא) כי היו לחוצים בין הים לבין המצרים!

משמעות החירות לאור חג הפסח חג הפסח נקרא "חג החירות" ובסידור התפילה מוגדר זמן "חירותנו" המבטא שחרור ישראל ממצרים, הפקעת עם משעבוד, מדיכוי ומעול שלטון עריץ ולכן אנו חוגגים את היציאה מעול מדינת מצרים כי כל עם שואף לחירותו, לעצמאותו ולגילוי כשרונותיו, כוחותיו היצירתיים העצמיים, כי כל שעבוד זר מגמד ומדכא את הגילוי הריבוני העצמי ומנמיך קומת המשועבד לשפל המדרגה.

פסח מצרים ופסח העתידי חג הפסח עומד כולו בצל הזכרון לאירוע הכביר ההיסטורי של יצ"מ "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כי בה היו עבדים מושפלים, מדוכים, מעונים, ועל ידי עשר מכות שהונחתו על מצרים יצאנו לחירות משעבוד מר וקשה ולכן אירוע אדיר זה אינו נשכח אלא זכרונו חרוט בתודעת האומה הישראלית.

קירוב "בן תועה" בהגדה בליל הסדר ארבעת הבנים ארבע פעמים נזכר בתורה הצו ללמד את הבנים, לחנכם ולהדריכם בנתיבי התורה והאמונה – בחומש שמות (פרקים יב, כו, כז, יג, ח, יד), ובדברים (יב, כא). וכל ארבעת הפסוקים המזהירים על החדרת האמונה בלב הבן קשורים בענייני פסח, ולכן שלושה מהם כתובים בפרשת "בא" (יב ויג) ואחד בפרשת "ואתחנן" (פרק יב, כא). ונשאלת השאלה למה התורה חזרה ארבע פעמים בסוגיית חג הפסח והלא התורה ציוותה על חינוך הבנים "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך..."

האמונה, מעלתה וסגולתה בחיי הפרט והכלל גדולת האמונה "האמונה" היא יסוד הכל ותכלית הכל, היא האמונה הטהורה ביוצר הכל, המצוי והנעלם יתברך שמו, וכתב ה"פלא יועץ" (ערך אמונה): "וראה כמה גדולים דברי חכמים שכל התורה כולה כלילה וספונת במידת האמונה", וכתב רבנו בחיי (כד הקמח ערך "אמונה"): האמונה עיקר התורה כולה לכך מצינו שכל המצוות כולן בנויות ומיוסדות עליה וכמאמר חז"ל (מכות כד, א) בא חבקוק להעמידן על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה"

מהות קורבן פסח בחיי האומה א- קורבן פסח הוא קורבן מיוחד מבין קורבנות השנה, הוא מהווה קורבן הברית בין הקב"ה לבין עמו הנבחר. ובהיותו עדיין בתוך טומאת ארץ מצרים, נצטווה העם לפני שחרורו ויציאתו מהגלות המרה והשעבוד הקשה לקחת שה ולשוחטו לעיני משעבדיהם

על החומרות ובמיוחד בחג הפסח שמירת פסח כהלכתו חג הפסח הוא חג גדול וקדוש, חג לידת העם היהודי כעם סגולה, ובו עם ישראל יוצא משעבודו המצרי ומקבל עליו אלהותו יתברך, עבדות ה' "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים" (ויקרא כה, לח) כלומר שחרורנו מהכלא המצרי להתיישב בא"י, אין עניינו בשביל הדברים הגשמיים המצויים בה אלא עבור דברים רוחניים נשגבים, שהקב"ה יהיה לנו לאלוהים (עיין סוטה יד, א) ואמרו רז"ל בספרא (בהר פ.ה, ד) "כל היושב בא"י מקבל עליו עול מלכות שמים".

מאמרי חז"ל על חג השבועות ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו, כפי שממתין בו הנאמן שבאוהביו שהוא מונה היום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם כאומרו "ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ב: ומורה נבוכים פרק ג, מג)

חזיון מעמד הר סיני לדורות ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו, כפי שממתין בו הנאמן שבאוהביו שהוא מונה היום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתם ממצרים עד יום מתן תורה שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם כאומרו "ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ב: ומורה נבוכים פרק ג, מג)

יום מתן תורה: יום האירוסין בין ישראל להקב"ה בחג שבועות מתגלה הקשר ההדוק בין ישראל לאביהם שבשמים וחז"ל המשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג חתן לכלה, כי כנסת ישראל מזווגת לבוראה בזיווג שלא ניתן לניתוק ולפירוק "וארשתיך לי לעולם" ויום מתן תורה הוא "יום אירוסין" כי הקב"ה אירס את ישראל על ידי התורה כמו שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד) ודרשו "מורשה" - מאורסה כלומר "קהילת יעקב" מאורסה להקב"ה על ידי שנתן לה התורה במקום "טבעת אירוסין" כמו שנאמר "כי בועלייך עושייך".

"כפיית הר כגיגית בקבלת תורה במעמד הר סיני" על הפסוק בשמות (יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר" דרשו רז"ל במסכת שבת (פח, א): מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר ר' אחא: מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור וקבלוה בימי אחשורוש (עיי"ש) וכן איתא במכילתא דרשב"י (פרק יט - יז) ובתנחומא (פ. נח - ג) ובתנחומא (שופטים ט).

התנגדות המלאכים לנתינת התורה לישראל במסכת שבת (פח, ב) מובא ויכוח בין מלאכי השרת לבין הקב"ה, כשעלה משה לקבל התורה "רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להם לקבל את התורה בא - אמרו לפניו - חמדה גנוז שגנזת לך... ואתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? תן הודך על השמים, אמר לו הקב"ה - החזר להם תשובה... כלום ירדתם למצרים? כלום יש בכם יצה"ר? כלום יש בכם יצה"ר?

חג השבועות – שמות החג "חג השבועות" עולה על שאר החגים בהיותו מיוסד כולו על בנין יקר תפארת גדולת התורה שהיא "תכלית הטוב המוחלט" ובאה לחנך את עם ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", לחיות חיי חברה ומוסר מתוקנים וישרים אשר ישמשו דוגמא ליתר העמים.

"חג השבועות - זמן מתן תורתנו" נשאלת שאלה במפרשים למה אנו אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו" ואין אנו אומרים "זמן קבלת תורתנו" כמו ששנינו בלשון חז"ל במשנה, "משה קיבל תורה מסיני" (אבות פרק א, מא). ונאמרו הרבה טעמים:

אחדות האומה בחג השבועות מזל חודש סיון "מזל תאומים" כי מזל זה מהווה כינוי לעם ישראל שקיבלו את התורה בהר סיני בחודש זה נעשו "תאומים להקב"ה (ספר בני יששכר) כי בעת קבלת התורה, זקוקים היו ישראל לאחדות גמורה, להיות גוף אחד ו"התאומים" מסמלים אהבה הדדית ואחדות מושלמת (מאור ושמש) ודבר זה מפורש במכילתא בשמות (פ. יתרו יט, ב ורש"י שם) "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת",

מצות שמחת ועונג יום טוב בשבועות חג השבועות הוא השני משלשת החגים, הרגלים אותם צוה הקב"ה לעם סגולתו ושונה הוא משאר המועדים כי לגבי שאר הרגלים נחלקו חז"ל במסכת פסחים (סח, ב) כתוב אחד אומד "עצרת לה׳ אלוקיך" (דברים טז) וכתוב אחר אומר "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט), אז ר׳ אליעזר סובר או כולו לה׳ או כולו לכם, ורבי יהושע סובר חלקהו - חציו לה׳ וחציו לכם

טעם "תיקון ליל שבועות" מנהג ישראל קדושים להיות ערים בליל שבועות ולעסוק בצוותא בתורה בליל קדוש ונשגב זה, ומספר טעמים נאמרו ע"פי הפשט, הרמז, הדרש והסוד ונפרט אותם:

מחלוקת הפרושים והבייתוסיים בעניין למחרת השבת נחלקו חכמי ישראל והקראים בפירוש הקרא "וספרתם לכם... ממחרת השבת... (ויקרא כג-טו) לפי חכמי ישראל "ממחרת השבת" היינו ממחרת יו"ט ראשון של פסח ולא ממחרת שבת בראשית דהיינו ביום ראשון בשבוע כי סתם שת היא "שבת בראשית", והצדוקים חולקים על פירוש חז"ל ומסבירים שהכוונה לשבת בראשית דהיינו ביום ראשון בשבוע כי היה קשה להם למה לא כתבה התורה "ממחרת הפסח" או ממחרת החג או המועד ולכן פירשו שהכוונה ליום ראשון שאחרי השבת.

קריאת מגילת רות בשבועות "מגילת רות" לפי מסורת חז"ל נכתבה על ידי שמואל הנביא (בבא בתרא יד, ב) ושאלו חז"ל מה ראה שמול לחבר מגילה זו הלוא אין בה לימוד הלכות, אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה? (עיין רות רבה ב, יד) ועוד תמוה מה ראוי מסדרי כתבי הקודש לכוללה בין כ"ד ספרים של התנ"ך? ונאמרו הרבה טעמים לדבר:

שו"ת ראש השנה שאלה: תושב שואל למה נהגו שלא לאכול אגוזים בר"ה וכן לא חמוצים ולא יינות חריפים? תשובה: מנהג זה להקפיד בליל ר"ה שלא לשים חמוצים ולא ענבים וזיתים שחורים הביאו אותו האחרונים, מרן הבן איש חי (פ. נצבים אות ה ובעל כף החיים סימן תקפג ס"ק ח) ולענ"ד הטעם פשוט שהרי בליל ר"ה שהוא התחלת השנה החדשה אנו לוקחים דברים מתוקים לסימנא טבא כדי להתפלל שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנה של שמחה ואושר ולכן לא אוכלים מאכלים חריפים, חמוצים, מרים ושחורים כדי שלא תהיה לנו שנה חריפה, אפלה וחמוצה אלא מתוקה כדבש.

שו"ת יום הכיפורים שאלה: אם התשובה היא מצות עשה מדאורייתא לרוב הפוסקים, למה לא תיקנו ברכה על מצות התשובה? תשובה: מצאתי חמשה נימוקים למה לא מברכים על מצות התשובה "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו" ונציין אותם: א- יש שכתבו כיון שהתשובה אינה מצוה בפני עצמה אלא הוידוי הוא גמר התשובה (עיין רמב"ם הל' תשובה פ"א, הל' א) וכלל נקוט בידינו בברכת המצוות שאין מברכים אלא בגמר המצוה ולא על ההתחלה כמ בסוכה שאין מברכים על עשייתה אלא על ישיבתה.

שו"ת חג הסוכות שאלה: האם אני יכולה ליטול ארבעת המינים ולברך עליהם שהחיינו? תשובה: מצות נטילת לולב ומיניו היא מצות עשה מן התורה וקיי"ל כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות גם מדרבנן וכן פסק מרן בסימנים (יז ותקפט) שנשים פטורות ולא תברכנה ולא יברכו להן כי זוהי ברכה לבטלה כי אי אפשר לומר "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" בדבר שאינה מחוייבת לא מדברי תורה ולא מדרבנן (משנ"ב תקפט ס"ק י) וכן פסק רבנו הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו הל' יג: והל' ציצית פ"ג הל' ט).

שאלות ותשובות - ט"ו בשבט שאלה: האם צריך לברך על ירידת גשמים? תשובה: במשנה בברכות (ט, ב) נאמר על הגשמים ועל הבשורות הטובות אומר "ברוך הטוב והמטיב" כלומר בשנה מבורכת בגשמים חובה על האדם להודות לבורא על טובותיו שמוריד גשמים להחיות בהם נפש כל חי, וכן מובא בתענית (ו, ב) ובתנחומא (מקץ א).

דין קדימה לפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל א- לברכות הנהנין יש סדר הרמוז במילים "מגע אש" ונבאר: מ- מוציא, מזונות ג- גפן – ברכת היין. ע- עץ - דהיינו לברך על פרי העץ משבעת המינים או פרי אחר אם אין מז' המינים. א- אדמה: ברכת האדמה משבעת המינים כגון חיטה או שעורה. ש- ברכת שהכל – ברכה על המים או שאר המשקים.

שאלות ותשובות - חג הפסח . שאלה א: תלמיד שואל איך מקיימים בדורנו – דור הטכנולוגיה דברי חז"ל "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום" (פסחים ו,ב ומגילה) הרי הכל קונים מוכן ואין צורך באפיית מצות, ואין צורך בהגעלת כלים, וגם לצערנו הרב אין לנו קורבן פסח?

הלכות חג השבועות החל מר"ח סיון ועד י"ב ועד בכלל, בסיון לא אומרים תחנון (עיין כף החיים סימן תצד, ס"ח, נב) ולכן במנחה של שבת במדבר אין אומרים "צדקתך" אלא "יהי שם" (שו"ע סימן רצב ס"ק ב) אבל מנהג האשכנזים לומר תחנון ונפילת אפים מיום ח' בסיון דהיינו יום אחר "אסרו חג".

שו"ת שבועות שאלה: האם מותר לבשל ביום טוב כמו גדולה אף שאינו צריך אלא לכמות קטנה? תשובה: כידוע שכל מלאכה שאסור לעשותה בשבת אסור לעשותה בחג, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ולכן אסור לעשות שום מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש אף לא על ידי גוי (עיין מג"א לסימן תצד - ס"ק א ושו"ע סימן תקמג - א) אבל אם הוא איסור דרבנן במקום מצוה מותר לעשותו (עיין חזון עובדיה יום טוב עמוד א).