חובת ההודיה על עשיית נסים ונפלאות ופרסומם ברבים
מקור החיוב
אדם יחידי או רבים שנעשה להם נס חייבים להודות ולברך ברכת הגומל (שו"ע סימן ריט ס"ק ט ומשנ"ב שם ס"ק לב), חובה זו מבוארת במקורות חז"ל ונציין כמה מהם:
כשהקב"ה עושה לכם נסים, תהיו אומרים שירה (ירושלמי פסחים פרק י הל' ו).
אמר רב הונא מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך אדם ליתן שבח והודיה על מעשה הנס דכתיב "למען תספר באזני בנך..." (מדרש הגדול פרשת בא).
ויאמר לאמור – נהיה אומרים לבנינו ובניהם לבניהם שיהיו אומרים שירה לפניך כשירה הזאת בשעה שתעשה להם נסים (ירושלמי סוטה פרק ה' הל' ד, ושמו"ר פ.כג וילקו"ש ישעיה רמז תעא).
אלמלא אמרנו שירה על כל נס ונס שעשה לנו הקב"ה, לא גלינו מארצנו, אלא היה מוסיף לנו כבוד על כבודנו וגדולה על גדולתנו (אגדתא דבני משה בבית המדרש חדר שישי עמוד 15).
חובה זו אינה מופנית רק לעצמו אלא חובת ההודיה צריכה להיות מופנית כלפי הציבור כלומר לספר את הנסים והנפלאות לרבים כמבואר בתהלים (פרק קז) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" וכן "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה" (פרק קיא) וכן מפורש "נודה לך ונספר תהילתך" כלומר ההודיה צריכה להיות מסופרת לאחרים כדי להגדיל תופעת הנס וגדולתו, ולכן כשמתרחשת ישועה, על הנושע לברך, להודות ולקלס למי שהושיע אותו "לה' הישועה על עמך ברכתך" ובכל יום חייב אדם לתת לבורא מעין ברכותיו כדברי חז"ל (סוכה מו, א) על הפסוק "ברוך ה' יום יום" (תהלים סח, כ).
חשיבות ההודאה
ההודאה היא אקט חשוב ונעלה כי מתוך זכירת נפלאות ה' וחסדיו עמנו ועם אבותינו ניזהר במצוותיו ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאתו יתברך(החינוך מצוה שכה) ולכן נצטווינו על מצות כיבוד אב ואם כי תכליתה לחנך את האדם להכיר טובה להוריו שגמלו אתו חסד ולא יהיה נבל ויתנכר להוריו ויהיה "כפוי טובה" וכידוע שמידת "כפיית טובה" היא כפירה בהקב"ה כאמרם "כל הכופר בטובתו של חברו סופו לכפור בטובתו של הקב"ה שנאמר אשר לא ידע את יוסף ולמחר הוא אומר "אשר לא ידעתי את ה'" (ירושלמי ברכות פרק ט, מדרש הגדול שמות ה) ולכן אמרו רז"ל "כל הכופר בגמילות חסדים ככופר בעיקר" (קוהלת רבה פרק ז ופירוש מהרז"ו שם) כי הכופר בטובת הזולת וחסדיו ממילא יכפור בחסד העליון.
והנה כיון שחובת ההודאה גדולה מאוד, הרי מובנים דברי חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה טז ומדרש תהילים נו, ד): לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה" כי עבודת ה' בעולם בנויה על יסוד הכרת טוב כי הוא מוביל את האדם לקבלת עול מלכות שמים, לספיגת האמונה הייחודית בנפש האדם, ואתי שפיר למה התורה מנמקת את הדיברה הראשונה "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" כי זכירת יצ"מ ונפלאותיו, תעורר רגשי אמונה והודיה לבורא שהוציאנו מעבדות מצרים. ויסוד זה מפורש ברמב"ן בפירושו על התורה (שמות יג, טז) "שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו להפגנת מציאותו יתברך בחגוי תבל, ומבלעדי נסי מצרים לא היתה מופגנת מציאות הבורא כבעל הבירה וכשליט יחידי בקוסמוס (עיין שפת אמת פרשת צו, ומכתב מאליהו ח"א דף 50).
לפי זה מובנת ההלכה בהבאת "קרבן תודה" שמביאים עם הקורבן ארבעים לחמים" - 30 מצות ו-10 חמץ - ופירש "ההעמק דבר" (ויקרא ז, יג) כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום ההקרבה ויהי סיפור הנס לפני רוב אנשים" וכדברי הפסוק "נדרי לה' אשלם - נגדה נא לכל עמו" כלומר על האדם להקריב קרבן אבל חייב לפרסמו ברבים ולא ישאר בתחום הפרט והצינעא.
מהות קורבן תודה
ונשאלת השאלה, הרי בשאר הקורבנות כתוב, "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", "ואם כן למה "וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'"? ואם כן למה מביא עשרה לחמי חמץ בקרבן תודה ובשתי הלחם של שבועות? והיישוב לזה נמצא בפירוש "הספורנו" (ויקרא ו, ב) וז"ל: "שאם הם על הודאה יהיה עמהם לתת בתוכו מן חמץ כי אמנם סיבת הסכנה אשר עליה ההודאה היא שאור שבעיסה" ופירוש דבריו - החמץ רומז ליצר הרע (עיין ברכות יז,ב). שהוא "שאור שבעיסה" המביא את האדם לידי חטא, ולכן על האדם להכיר היטב ולעשות חשבון נפש פנימי כי חטאיו גרמו לו את הסכנה, ועליו לפשפש במעשיו כדי לשוב בתשובה ויזכה לרחמים ולהצלה, ולכן מביא "מצה" כי היא מסמלת את הגאולה והיציאה לחירות ועל ידי אכילתה ברבים ותפרסם הנס ויבוא להודות לבוראו שהפך מספדו למחול, שהאיר את חשכת עולמו ופדה את נפשו מבאר שחת, ועל זה חייב להודות, לקלס ולשבח לבוראו.
והמהר"ל (נתיבות עולם גמ"ח פרק ד) הסביר למה מקריבים חמץ ומצה בקרבן תודה משום שכאשר ה' עשה נס והציל את האדם ממות לחיים, וכאשר ה' משנה את הטבע ועושה נס, זה מורה שהוא אחד בעולמו ועושה כרצונו, ולכן מקריבים שני הפכים להראות שה' הוא אחד וכולל הכל, אפילו שני הפכים.
ולכן אמרו חז"ל "כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו כאילו כבדו להקב"ה בשני עולמים - עוה"ז ועוה"ב דכתיב "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ - וסנהדרין מג,ב) והסביר המהר"ל משום שיצר הרע יונק כוחו מהשניות וכאשר האדם זובח את יצרו וחוזר לאמונת הייחוד, שה' אחד המאחד כל ההפכים ושליט בכל, וזהו עצם משמעותו של קרבן תודה שמלמד שה' שליט יחיד בעולמו. וטעם שמקריבים בשבועות שני הלחם מחמץ כתב הזוה"ק (ח"ב, קפג) כי התורה מבריאה את הנשמה ואין סכנה מיצר הרע המרומז בחמץ, כי התורה היא תריס מפני המכשולים, מפני פיתויי היצר כי "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין" ולכן רק "התורה" מסוגלת לנצח יצר הרע. (עיין אורות התורה פרק יד) "בראתי יצה"ר - בראתי לו תורה תבלין (סוכה, קידושין) כי סגולתה לרסן, לצמצם את הכוחות השליליים ולכוונם לאפיקים רצויים, לעדנם ולשתפם עם כוחות הטוב כדי ליצור הרמוניה אלוקית נפלאה בבריאה. וכן מצאתי בדרשות "חתם סופר" (שכח) שכתב "כל המביא תודה על נס צריך להתוודות כי לולי חטאיו לא היה מסתכן ולא צריך לנס" ולפי זה אתי שפיר הנוסח של ברכת הגומל "הגומל לחייבים טובות" כלומר "בעל הנס" הוא בגדר "חייב" והקב"ה הציל אותו, ומשום כך חובה להודות לשורר ולקלס על הצלתו שהרי אין יום שלא נעשה בו נס לאדם אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו ולכן נפסק בשו"ע (סימן נא ס"ק-ט): מזמור לתודה - יש לאומרה בנגינה שכל השירות עתידות ליבטל, חוץ ממזמור לתודה" כי מזמור זה מחנך את האדם יום יום להכיר בנסו ולהודות לבוראו על החזרת נשמתו, על פרנסתו ועל עמידתו האיתנה מול איתני הטבע " על נסיך שבכל יום עמנו" כי לפי הרמב"ן הנ"ל, הקב"ה עושה עם האדם ועם בניו נסים ונפלאות כל רגע וכל שעה אלא שהאדם אטום, וכפוי טובה ואינו פוקח עין לראות נפלאות הבורא בכל החיים הטבעיים ולהכיר שה' הוא אורו וישעו, מעוז חייו ומשענתו האיתנה וכדברי דוד "ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד", וזו תכונתם של ישראל "עם זו יצרתי לי תהילתו יספרו" (ישעיה מג, כא).
הקורבן תכליתו לקרב החוטא לבוראו, להקריב את הבהמיות שבלבו "את הנפש הבהמית" כדי שיוכל לקלוט את האור העליון ולשכן את השכינה בתוכו ולהכיר שהטוב האמיתי הוא הקב"ה, תורתו ומצוותיו ולכן, "קורבן תודה" הוא משובח מאוד משום שהוא מאלץ את "הנפש הבהמית" שהקב"ה שליט בעולמו, יחיד במציאותו שכל הגשמיות משועבדת לרצונו יתברך, ועל האדם המקריב קורבן תודה להכיר בחסדיו יתברך ושרצונו לרומם את המציאות החומרית למציאות רוחנית נשגבה שרק "הרצון העליון" היא תכליתה ומגמת קיומה. ולפי זה חייב אדם לשבח את בוראו גם במצבים קשים כדברי חז"ל "לעולם חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" וכדברי דוד "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (ברכות ט, ב) כי אסור לאדם המאמין להתייאש ולאבד עשתונותיו וליפול לזרועות היאוש אלא עליו להתנהג בקור רוח ובצורה מתונה ומאופקת עד כדי שבח והודיה וחייב האדם להשריש בלבו שגם בחושך הגמור הוא צועד לקראת האור שיזרח בקרוב "כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה" כפי שלימד אותנו רבי עקיבא שלמדה מרבו נחום איש גמזו, ולכן ישראל היא מלשון "ישר - אל" כי הם בוטחים בדרכי ה' שהם ישרים ובטוחים שהכל נעשה ישר מהקב"ה, ובכל מעשה אפילו שהוא מעורפל גנוזים אור והצלה ועל זה אנו אומרים "מאת ה' הייתה זאת" אבל "היא נפלאת מעינינו" כי מבטנו הגשמי הוא קצר ראיה, אינו חודר למבט העליון הרואה למרחקים וצופה את הגאולה הצומחת מהצרה בבחינת "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע".
ולאור זה "ברכת הגומל" היא ברכה חשובה ונצחית כי היא באה להביע הודיה לרבש"ע ששינה את הסדר הטבעי של העולם כדי להציל בריותיו ולהפגין שה' הוא האלוקים, הוא יחיד בעולמו ושליט בבריאתו. וככל שהאדם ירבה בהודיה הרי זה משובח, וכל הנמנע מלהודות מפסיד ועלול להגיע לכפירה לחוסר הכרה בשלטון הבורא בעולמו, וחזקיה וסיעתו נענשו על שלא אמרו שירה על הנס (סנהדרין צד, א) ולכן בתחייתו הלאומית ובהשגת עצמאותנו עלינו להודות, לשבח, לפאר ולקלס לרבש"ע שגאל אותנו והחזיר אותנו לציון כדי להקים בה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולהשתעשע בתורתו "וקבצנו מן הגויים להודות לשם קדשך" וכתב " השפת אמת" (חנוכה, תרמא) שתכלית הנסים שעשה עמנו הקב"ה הוא כדי לרומם את נפשותינו ללחום נגד כוחות הטבע וישראל ראויים לנסים שהרי (הקב"ה) "לא עביד רחמנא ניסא לשיקרא" (ברכות נח, ב) וכל נס צריך להיות קיים לעד, ולכן הקמת מדינת ישראל היא לעד להתנוסס לנצח, להתכונן לבנין בית המקדש השלישי "וישראל נושע בה' תשועת עולמים" (ישעיה מה, יז) ולכן עלינו ביום העצמאות לרומם ולקלס את הבורא בפני קהל ועדה, בפני הגויים כדי להודיע להם בפסקנות שיש אדון לבריאה, ושעם ישראל ישוב לאיתנו הראשון להיות עם סגולה, לספר תהילות בוראו שהרי שמו "ישראל" מצביע על שירתו האלוקית . "שיר אל" ומשום כך שמחתנו ביום זה היא שמחתו של הקב"ה "נגילה ונשמחה בך" דהיינו הקב"ה שסיבב את היום הזה ויצר אותו כדי לקלס אותו ולהרבות שירות ותשבחות כדי שהקב"ה ימשיך להוזיל על עם ישראל שפע של חסד, שפע של ברכות כדי שנוכל להתקדם מבחינה גשמית ורוחנית עד להופעתו הממשית של "משיח צדקנו" ובנין תפארתנו על הר קודשו, אכי"ר.
ההודאה על גאולת העם והארץ
שלמות הגאולה תלויה בבנין ארץ ישראל, בבנין המקדש על מכונו כי אי אפשר לגאולת העם בלי שלמות הארץ כי הקב"ה בחר לו שתי בחירות.
בחירת עם ישראל "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה-ד) כלומר עם ישראל נבחר מכל יתר העמים להיות צאן מרעיתה של השכינה העליונה.
בחירת ארץ ישראל ובאותה מידה שה' בחר בעמו, כך בחר בארץ ישראל מכל הארצות "כי בחר ה' בציון איוה למושב לו" (תהלים קלב, יג) ולכן שתי הבחירות הללו מזווגות יחד "תרין רעין דלא מתפרשין" ושלמות האחת תלויה בחברתה, ורק בה עם ישראל יכול לגלות סגולותיו וכשרונותיו להשיג את ייעודו האלוהי וא"י לא תוכל לגלות קדושתה ומעמד האלוהי בלי בניה בוניה, ולכן הגאולה השלמה תלויה בהתקשרות העם עם ארצו ותורתו (דברים יא, יב) "קוב"ה, אורייתא, ישראל וא"י חד נינהו" (עיין זוה"ק עג, א) וככל שנחזק ונהדק חבילה זו, זה ישפיע על שלמות השם והכסא העליון "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
ולפיכך, לאור הנסים והנפלאות שעשה אתנו הקב"ה בשחרורנו מעול הגויים ובשיבתנו למקומנו הטבעי, למולדתנו האלוהית חובה עלינו מן התורה ומהמוסר לומר שירה, להלל, לקלס ולשבח לבורא על ההצלה מן האוייבים על זקיפת קומתנו הלאומית וכדברי חז"ל בירושלמי (פסחים פרק י הל' ו) "כשהקב"ה עושה לכם נסים תהיו אומרים שירה" וכן מפורש בילקוט שמעוני (ישעיה רמז תעא) אמרו ישראל להקב"ה: כשתגאל אותנו משעבודן של מלכויות ותושיע את ימינך, עלינו לומר לך שירים וזמרים על הפלאים שאתה עושה לנו ועל הישועות שאתה עושה לימינך" וככל שנוסיף לרומם ולפאר, כך יוסיף ה' להשפיע עלינו שפע של רצון וברכה וידבר עמים תחתנו ואסור לנו להיות כפויי טובה אלא נרבה הכרת טובה, הכרת החסדים לבעל הרחמים המזריח עלינו אורות חסד וחמלה, והקמת מדינת ישראל היא הדרך המובילה אל הר המוריה (ספר קול דודי דופק –שש דפיקות)