במסכת סופרים (יד,א) איתא שרבים נוהגים לקרוא קוהלת בחג הסוכות ובקריאתה ישנם מנהגים שונים:
חלק מיוצאי גלות אשכנז שנוהגים לקרוא קוהלת מתוך מגילת קלף ולברך לפני קריאתה "על מקרא מגילה" וברכת "שהחיינו" וכך נוהגים תלמידי הגר"א כפי שנהג הגר"א.
מנהג רוב אשכנז שלא לברך על קריאתה וגם אינם מקפידים לקוראה ממגילת קלף (עיין הרמ"א סימן תצ-ט: ומשנ"ב שם ס"ק יט).
והקוראים אותה קוראים בתפילת שחרית של שבת חול המועד סוכות וקוראים אותה לפני קריאת התורה.
הספרדים לא נוהגים לקרוא קוהלת בסוכות ויוצאי גלות ספרד קוראים חלק ממנה סמוך למנחה של שבת והשאר ביום טוב אחרון.
ב- הטעמים לקריאתה
חג הסוכות הוא חג של שמחה "זמן שמחתנו" וכיוון שאין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים קט,א), עלול האדם לחשוב שכל השמחה של אכילה ושתיה, של שמחה מעורטלת מתוכנה האמיתי כי האדם מטבעו נוטה לשמוח בכבלי עוה"ז, לאכול מאכלים משובחים וטעימים, משקאות טובים ועינוגים בשרים אחרים כגון לשבת בגינות חמד, בפארקים ובנופים יפים ולכן באה המגילה ללמדנו מה גדר "השמחה האמיתית" כי כל ענייני עוה"ז המנותקים ממקור יעודם האלוקי הם הבל והבלים, כפי שפותחת המגילה, ובאמת כל עינוגי עוה"ז הם רק "כלים" המסייעים לקליטת האמת, להחדרת "יראת שמים" בכל מעשינו החומריים "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קוהלת יב,יג) ולכן אם הכלים הללו משמים אמצעים להגברת יראת ה', לדבקות עליונה, הרי כל הבריאה יפה ונכונה, מושלמת ומועילה וכפי שהתורה מכריזה "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית לא,א).
וכתב רבנו יונה (שערי תשובה פרק ב אות כ): ועיקר ספר קוהלת חיברו שלמה המלך ע"ה למען ישים האדם אל לבו כי העולם הבל הבלים ולא ישתמש בו זולתי לעבודת הבורא יתעלה, להגביר רצונותיו למימוש יעודו האלוהי שלמענו נברא ולכן "מי שחננו השי"ת דעה ישיב אל לבו כי השי"ת שלחו לעוה"ז לשמור משמרתו ותורתו וחוקותיו ומצוותיו ולא יפקח עיניו זולתי לעשות שליחותו עד שובו אל אדוניו (עיין שם).
וכן מפורש בתורה (דברים ד,טל): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", וכאן משה רבנו מלמד שהעיקר הוא שידיעה השכלית תוחדר ללב, להתבונן בדבר שעד שאדם ירגיש בחוש שה' הוא שליט יחיד בבריאה ויחדיר לתודעתו שהוא עבד ה' ודבר זה לא יסור ממנו לעולם וקוהלת מלמד האדם שתפקיד האדם בעולם לעשות רצון ה' כי לכך נוצר וכמו שכתב הרמח"ל במסילת ישרים (פ"א) ומתוך השקפה זו לא יעשה אדם שום דבר שאין בו עבודת ה', וישווה לנגד עיניו את ה' וכמו שכתב השו"ע (או"ח סימן א) "וכל ענייניו והליכותיו יהיו מודרכים ומנווטים ע"פ תורת ה' וחוקיה האלוהיים". ולפי זה אתי שפיר שקוראים מגילת קוהלת המלמדים את היהודי שישים כל מגמתו לתגבר יראת ה' בכל הליכות חייו וזוהי השמחה האמיתית שעליה דיבר שלמה, לשמוח בשמחת עשיית המצוות וכמו כתב הרמב"ם (בסוף הלכות לולב) "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו".
ועל זה כתב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" שהשמחה היא סעיף מרכזי במסגרת מידת החסידות שעליה נאמר (ע"ז כ,ב) שהיא המדרגה הגבוהה ביותר בסולם עבודת ה' המובילה לרוח הקודש ולתחיית המתים (עיין מסילת ישרים סוף פרק יט) ועל זה אמרו בירושלמי (שקלים ט,ב): חסידות מביאה לידי רוח הקודש" וכן אמרו (ירושלמי סוף סוכות): "שמחת בית השואבה- שהיו שואבים רוח הקודש", וגם אדם פשוט כמו יונה ששמח בשמחת בית השואבה זכה לנבואה "חסידות מביאה לידי רוח הקודש".
והשמחה צריכה להיות מנת חלקם של ישראל בכל השנה "טוב לב משתה תמיד" (סוף שו"ע סימן תרצז), אבל ישנו חיוב מיוחד להיות שמח במועדים (סה"מ מ"ע נד, ורמב"ם הל' יו"ט פרק ו הל' יז): שבעת ימי פסח... ושאר ימים טובים חייב אדם להיות שמח בהם וטוב לב... "ושמחת בחגך", אבל בחג הסוכות ישנה שמחה יתירה שכן נצטווינו שלוש פעמים במקרא לשמוח (דברים טז, יד-טו) וכן פסק הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הל' יב): אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהם, ובחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתירה, ,"ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ) ולכן החג מוגדר "זמן שמחתנו" וכתב השפ"א (סוכות תרפה- ד"ה לקחתם) שכל שאדם שמח בסוכות הוא שמח בכל ימות השנה כי חג הסוכות הוא "חג האסיף" שמאסף את כל הדברים הטובים של כל ימות השנה ומעביר אותם לאדם שהיה שמח בשמחת התורה וערכיה המוסריים.
גדר השמחה
אולם ענין השמחה בחג הסוכות דורשת התבוננות מעמיקה לדעת מה גדרה, פשרה ומקורה ולכן יש לשאול "לשמחה מה זו עושה"?
ונברר על מה הייתה "השמחה" בסוכות:
א- במסכת סוכה (נ,א) נאמר שהשמחה הייחודית שהיתה בסוכות יתרה על שאר המועדים בשל ניסוך המים שקויימה רק בסוכות במסגרת שמחת בית השואבה.
ב- הרמב"ם סובר שהשמחה היתרה שהיתה בחג הסוכות אינה בניסוך המים על ידי שמחת בית השואבה.
ג- שמחת בית השואבה קשורה במצות ארבעת המינים "ולקחתם לכם ביום הראשון... ושמחתם לפני ה'" (ויקרא כג,מ).
ומה מקור השמחה האמיתית?
כידוע שחוסר יכולת למלא שליחות וייעוד גורם לחוסר הרגשת השלמות, ולכן השלמות היא הבסיס לשמחת אמת פנימית, וכך כתב המהר"ל (חידושי אגדות שבת נה,א) "והשירה היא היפך האבל, כי אין שירה אלא מתוך שמחה, והשמחה מורה על שלמות היפך האבל שהוא מצד העדר וחסרון".
וכן כתב בספרו נצח ישראל (פרק מג) "והאדם כאשר הוא בשלמות הגמור הוא נותן שירה ושבח שממנו השלמות".
ומתי אדם נתון בשלמות? כשהוא רחוק מעבירות וחטאים כי העבירות גורמות לאדם חסרון, עצבות ולכן אחרי יוה"כ שנתכפרו עוונותינו וה' סלח לנו, אנו מיישרים לבנו מהעקמומיות שנבנית מכוחן של העבירות שבנו "גיבנת" ולכן אחר ההתיישרות, הסליחה והכפרה באה השמחה "לישרי לב שמחה" ולכן חג הסוכות מסמל את השמחה השלמה של אדם מישראל כי בחג הזה נמחקות העבירות ונופלות המחיצות שבין יהודי לחברו, והאדם נעשה "ישר", זך ונקי מעבירות.
וגם ארבעת המינים מוסיפות תרומה חשובה לתחילת השלמות כי הן מסמלות האחדות הלאומית, שלמות האומה שנחשבים כגוף אחד, ואם היתה השמחה רק פרטית לא היתה שמחה ולכן כדי שהשמחה תהיה כנה ואמיתית חייבים להיות מאוחדים ומלוכדים וארבעת המינים מגלים שכל אחד מישראל משלים את חברו על כל מגרעותיו (ויקר"ר ז,יג: ויא ומנחות כז,א) כי איחוד כל הכוחות מגלה קירבת כולם לאביהם שבשמים, וכשאנו מאוחדים הקב"ה משתבח בנו "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (שה"ש ד,ז).
כשכל אחד מבטל תאוותיו הפרטיות הבהמיות הוא מתקרב לשלמות, לשמחה, כי החטאים מהווים "חסמים רוחניים" לאחדות לאומית, "לתאוה יבקש נפרד" (משלי יח,א) וכתב "השערי תשובה" (א,לא) שהתאווה השולטת באדם גורמת לפירוד ביניהם וכשאנו משוללים תאוות הבליות אנו קרובים לאיחוד כל הכוחות.
יוצא מכל האמור שהשמחה היא תוצאה של שלמות והשמחה מושגת במילוי התפקיד האלוהי ובקירבת השכינה וזה גורם חג הסוכות שהוא מקיף את כל היקום וכפי שכתב בעל "שם משמואל" (סוכה קנב): מצות סוכה מקפת כל האדם כי כל האדם נכנס לסוכה עם מנעליו, כליו וחפציו ומרומם את הדומם, הצומח ולכן מצות סוכה היא חביבה מאוד, "צילא דמהימנותא" כי היא נוסכת אמונה בטחון ושלמות בחיי היושב בצילה.
ונחזור לדברי שלמה "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" ותמוה מאוד איך מלך חכם כשלמה החכם מכל אדם בא ומבטל את כל העולם כולו, כל הפעולות והמעשים של הבורא במחי יד ממש וקובע בהחלטיות שהכל בבריאה הוא הבל הבלים והלוא ישנו כלל האומר "לא עביד קוב"ה מילתא בכדי"? ועוד אמרו בירושלמי (ברכות ריש פרק ב) "שגם השקצים ורמשים נבראו לצורך", ובבבלי (שבת עב) אמר רב יהודה "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", ואיך שלמה מהביל את כל היצירה האלוהית!
והנה חז"ל (שבת ז,א) מכוח סתירות שמצאו בדברי קהלת רצו לגנוז אותו דהיינו לא לכלול אותו בכתבי הקודש, וחקרו והתעמקו ויישבו את הסתירות (עיי"ש ועיין בדברי הראב"ע פרק ז פסוק ג) כי במגילת "קהלת" גנוזה חכמה עמוקה בחיי האדם ותפקידו בעולם ומן הראוי לא להסתפק בהשקפה ראשונה אלא יתעמקו, יחכימו ויבינו את דברי שלמה על בוריים כי לעת זקנתו שהיה גדוש בחכמה אלוהית חיבר את קהלת להתוות דרך ישרה וחכמה לאדם עלי אדמות.
וליישב את הסתירה כך: באמת אם האדם חושב שכל ביאתו לעוה"ז להתענג עינוגים בשריים, לנהל חיים תאוותניים בהמיים כתפיסת הגויים אז באמת "הכל הבל" כי לא לשם כך ברא ה' את עולמו ואם האדם מבין שלא נולד אלא כדי להתענג על זיו שכינתו, לעמול בעמלה של תורה, לסגל מידות תרויות, ללכת בדרכי התורה וחוקיה ולא לבלות את החיים ולכן כשהקב"ה ברא את עולמו והזהיר את אדה"ר ליהנות מהעולם אלא מהדבר ההכרחי כדי לרומם את הבריאה ולהצמידה לרצון יוצרה ואז האדם במעשיו הטובים הופך את כל הבריאה כולה "דירה לשכינה", מעון לקדושה ואז האדם בהתנהגותו המודרכת ע"פ הרצון העליון עושה נחת רוח ליוצרו והקדושה שורה עליו (ועיין בזה מהרח"ו בתחילת ספרו שערי קדושה ראשית חכמה בשער הוראה ובהקדמת מסילת ישרים ובספרי המוסר) ועל כגון דא לא אמר שלמה "הבל הבלים הכל הבל" שהרי והאדם האידיאלי והמושלם מדריך את "האנושות" להיות בריאה וטובה ויפה.
ולכן יסוד מוסד זה הוא מגמת החיים התורניים עלי אדמות להפוך את החומר לקודש, להפוך את הבריאה לדירת אל בתחתונים ורק בצורה זו האדם לא יתמלא "עצבות", לא יהיה נגוע במידות רעות אלא יחדיר לתודעתו שה' הוא מלך הבריאה ורק הדבקת בו ובמצוותיו הם החיים האמיתיים והמאושרים וזולת זה הכל הבל הבלים.
ולפי זה בחג השמחה יש להתבונן שהשמחה אינה שמחה של הוללות של הבלים אלא שמחה של דבקות בחיי הנצח, בחיי האמת הטוב והיושר, ולכן קדושת הסוכה היא גדולה עד מאוד כי שם שמים חל עליה ועל לקחיה החינוכיים כי האור המקיף בסוכה משפיע שפע רוחני וגם גשמי לכל ימות השנה (עיין ראשית חכמה שער הקדושה פ.יד) וכתב הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פרק ח) שהסוכה מנשאת את היושב בה על פני העולם כולו, ומחיצותיה מבדילות אותו מכל עם ולשון, ויסוד זה מתחדש בכל הדורות, בכל חג סוכות, ובכל שנה היהודי מגלה טפחיים במשמעות החג, מקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות כדי לעשות נחת רוח ליוצרו לקבל את שפעו של הקב"ה כי זוהי השמחה אמיתית.
ולפי זה מובן למה עושים סכך "מפסולת גורן ויקב" כדי לרמוז לאדם מתי יזכה לסיכוך אלוהי רק כשהוא מחשיב את עצמו כפסולת ומציית לרצון העליון וגם מרומם ומעלה את הדעות והמחשבות למקורן ולא יציית ליצר הרע המסית אותו לזלזל בקדושה ובאמת "ולכן בחג הסוכות יש שמחה גדולה כי האדם משלים את התיקון ומרומם עצמו להיות "בר לוויה" של הקב"ה בכל מסעות חייו וכל רצונותיו משועבדים רק לו.