הנקמה בעמלק ובכוחות הרע

א- איסור נקמה

התורה מצווה אותנו על איסור נקמה "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט,יח) וכאן התורה מדגישה את "בני עמך" כלומר היהודים ולא נכרים, אבל חכמינו ז"ל כתבו שהנקמה היא "מידה גרועה" ואסור להתנהג בה גם כלפי זרים כי אם נשתמש בה כלפי שאינם בני ברית נבוא להיות נקמנים גם כלפי אחים, ולכן יש להתרחק ממנה ולתעב אותה, וישראל קדושים רחוקים ממנה, ברם ישנם מאמרים בדברי חז"ל המצביעים שמותר לנקום ולשמוח במפלת רשעים "באבוד רשעים רינה" (משלי יא,י), וישראל אמרו שירה בעלותם מן הים אחרי טביעת המצריים, וגם חג פורים אנו חוגגים אותו לכאורה על מפלת האויב העמלקי ובניו, והשאלה נשאלת איך אנשי כנה"ג קבעו לדורות לעשות בי"ד יום שמחה וששון על מפלת שונאי ישראל שהרי נאמר "בנפול אויביך אל תשמח" (משלי כד,יז-יח ובאבות פ"ד,יט ובילקו"ש פר' אמור רמז תרנד)

והנה אפשר להסביר כך: היהדות רחוקה מנקמנות ומשמחה לאיד ומצאנו שהקב"ה גער במלאכים שרצו לומר שירה בעת טביעת המצריים (מגילה י,ב : סנה' טל,ב) כיון שהתורה לא מעודדת נקמנות ושמחה על מפלת אויב וצורר, ומה שמצאנו שישראל אמרו שירה בשביעי של פסח וכן דוד לא אמר הללויה עד שראה במפלתם ולא בעת הטביעה והמפלה כי בזמן שבריותיו יתברך נענשות אין לשמוח בזמן העונש (עיין תורה תמימה לשמות יד,כ אות טל ושו"ת חוות יאיר סימן רכה, וקרני ראם).

ולפי זה מוכרחים לומר שחגיגת פורים אינה על מפלת המן, בניו ושאר העמלקים אלא על הצלת היהודים שהיו צפויים להשמדה טוטאלית ונעשה להם נס וניצלו ממחשבת העמלקים ולכן נקבע פורים כיום שמחה לשבח, לפאר ולקלס לבורא על הצלת העם ולא על מפלת האויב כי זה עניינו של הקב"ה להעניש את הרשעים ולהפיל את העריצים המפריעים לגילוי האלוהות בבריאה.

וכן מצאתי בספר "משך חכמה" (פר' בא ד"ה כי כל חמץ) שכתב וז"ל: "דין העמים כי בדתיהם הנימוסיות יעשו יום נצחון על מפלת האויב, לא כן ישראל לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה כמו שנאמר "בנפול אויביך אל תשמח" וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו שונאיהם אלא בימים שנחו מאויביהם כי השמחה רק על המנוחה" ולכן גם ימי חנוכה נקבעו על נס פך השמן ולא על מפלת היוונים וכן בהקמת המדינה אנו חוגגים את חג העצמאות על שחרורנו והצלחתנו ולא על מפלת האויבים, על זקיפת קומת הקדושה, על רוממות העם השב למולדתו להקים בה ממלכה שתפרסם שמו יתברך בבריאה.

יוצא שהשמחה של ישראל אינה על תבוסת האויב אלא על עצם הנס, ההצלה והרווחה שבאה ליהודים שניצלו מגזירת המן ולפי זה מובן מה שאמרו רז"ל שהנקמה זקוקה לעידון, לטהר ולזכך אותה מנקמנות אישית ממפלת עצמיות האויב והענשתו, אלא כל השמחה מתפרצת על חיסול הרע, מיגור הרשעות ולכן הנקמה מותרת רק כשיש עמה דעה, תבונה והכרה אמיתית ולא מופעלת על ידי רגשנות מופרזת בלתי מרוסנת כי אז היא יוצאת מגדרה והופכת להיות כוח הרסני ועוצמה חבלנית.

 ולכן אסור שהנקמה תפרוץ מגבולותיה הטבעיים ותהיה מודרכת על ידי רגשנות יתירה אלא תהיה מבוקרת בדעה, במוסר, בחכמה ובמינון נמוך וכל הכוונה היא לבער הרע מן העולם, לכלות הרשע מן הארץ על ביטול השחיתות המוסרית ועל הצלת הנבראים העשוקים, כי ביעור הרע הוא תנאי להופעת הטוב בעולם למרות שביעור הרע היא פעולה שיש בה כליון.

ולפי זה אתי שפיר שאסתר לא ביקשה במשתה הראשון את הנקמה כיון שרצתה להיות מיושבת בדעתה, מצויידת בתבונה ובאמת ישרה שצריך להציל את האומה ולא לפעול מתוך דחף יצרים, מתוך רצון של נקמנות, מתוך סערה של רגשות אלא מתוך דעה שהצלת העם היא צורך דחוף והוא מעבר לכל הצרכים האחרים כי המטרה העיקרית אינה מפלת הרשעים אלא כילוי הרשע והצלת העם וכן מצאתי בספר "שפת אמת" (פורים תרומה) שכל הצער של מרדכי ואסתר היה שהצוררים העמלקים רוצים לאבד עם סגולה מן העולם, ומי יפרסם תהילות ה' ולכן פעלו מתוך דאגה לקיום הסגוליות הישראלית בעולם ולא פעלו מתוך שמחה לאיד אלא הצלת האומה שתפקידה להיות אור לגויים, אור לאומים, ולכן כבוד האומה והצלתה הוא תנאי לשליחות האלוהית המוטלת עלינו.

ולאור זה מתיישבת הסתירה בפסוקים:

בנפול אויביך אל תשמח (משלי כד,יז)

ובאבוד רשעים רינה (משלי יא,י וסנה' טל,ב)

כלומר השמחה על מפלת האויב גרידא היא לא רצויה ומבחינה מוסרית אסורה, אבל באיבוד הרשעה, במיגור הרע ונושאיו כדי להציל חפים מפשע היא רינה ושמחה, ולכן השמחה בפורים אינה על מפלת המן וחבריו אלא על הצלת האומה הצדיקה הנושאת בקרבה האמת העליונה, וקיומה בא לתקן עולם במלכות שדי ולכן מיגור אויביה היא השלטת הצדק והיושר בעולם באמצעות קיום האומה הישראלית.

 וכתב בעל ספר חסידים שמחיית עמלק סמוכה לפרשת "כי תבוא" ללמדנו שביאת הארץ תלויה במיגור האויב המפריע לנו בכיבוש הארץ וירושתה וכפי שעינינו רואות היום שהפלשתים וחבריהם מחבלים בתקומתנו הלאומית כי פנימיותם הרעה אינה מסוגלת לעכל איך הטוב האלוהי הגנוז בנשמת ישראל הולכת להופיע בעולם, לשכללו ולנקותו מדעות מסולפות וממידות רעות.

המצוה של מחיית עמלק לדורות נוגדת לכאורה את הגישה היהודית המהוללת של חמלה וחנינה והרחוקה מאכזריות ואילו לגבי עמלק נצטויינו למחות זרעו, להחרים צאצאיו ורכושו "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו" (שמו"א טו-לג) לשנוא אותו בכל עת ועת ולעורר איבתו (עיין הרמב"ם מלכים פ"ה, הל' ה וספר המצוות מ"ע קפט) ואילו התורה היא מוסרית בכל מצוותיה וחינכה אותנו על דרכי ההטבה והשכלול "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג,יז) וכלפי עמלק אנו מתאכזרים והקב"ה בעצמו יעשה בו נקמה (תנדא"ז יט).

אלא מוכרחים שעמלק שונה משאר העמים, הוא מייצג ומגלם בתוכו כפירה נגד האלוהות, אידיאולוגיה שטנית המתנכלת לחלשים ולנדכאים, אכזריות לשם אכזריות וכל מחשבתו להטיל ספק באמונת האמת (עמלק בגימטריא "ספק") ולכן מלחמה לה' בעמלק, וכל זמן שאידיאולוגיה זו שולטת בעולם אין הכסא שלם, והאלוהות מוסתרת ובזויה, ולפיכך עם ישראל הנושא בקרבו אמונת היחוד ודעת עליון מצווה להחרים את עמלק, למגר שיטתו בכל מחיר ועליו בודאי לא חל האיסור של "לא תיקום ולא תיטור", וכן של "לא תתעב אדומי" (דברים כג,ח) כי הוא "מעיין נרפש", ניתק עצמו מזרע עשו ויצר שיטה ארסית אכזרית, שנאה לשם שנאה ובודאי עליו לא חל הציווי של "לא תתעב אדומי" (עיין רבנו בחיי פר' כי תצא) ויש להילחם בכל מחיר מלחמה נצחית עד חיסולה הטוטאלית של משנתו הפילוסופית הדוגלת בקירור הקדושה בעולם (עיין רש"י לדברים כח-יט) ואינו חפץ בשלום האנושות, ועליו אמר ישעיה "אין שלום אמר ה' לרשעים" (פרק נז-כט) ולימדנו מרן הרצי"ה קוק שהשלום הוא חשוב למי

  שרוצה לחיות בשלום עם ישראל אבל לגבי גויים שתוקפים אותנו ומתנכלים לקיומנו הלאומי, "אין שלום לרשעים" וצריך לשכנעם באמצעות טנקים ופגזים (שיחות הרצי"ה עשרה בטבת תשל"ד).

וכתב בעל ספר "חרדים" (דף 183): וכי היכי דבביאה ראשונה לארץ ישראל בא עמלק ונלחם בנו להפריע לכניסתנו לארץ הבחירה, הכי נמי בקיבוץ גלויות כשרוצים לבוא לא"י, עמלק מזדמן להם בדרך וכאשר עינינו רואות היום שמתנכלים לתחייתנו הלאומית ולשיבתנו לציון, ולכן כל המציקים לישראל עושים זאת מצד שנאתם העזה לבורא, אלא שאליו יתברך לא יכולים לנגוע ולכן מכוונים חיציהם ונוקמים בבניו ומגלים איבה ארסית לזרע ישראל המייצג את ה' עלי אדמות ולכן הנלחמים נגד ישראל נלחם נגד ה' "תהרוס קמיך" (שמות טו,ז) "על עמך יערימו סוד" (תהלים פג, ג-ד).

יעקב וזרעו חפצים לרומם את עשו וזרעו כדי להגיע למצב אידיאלי של אנושות מתוקנת ומאוחדת תחת דגל אמונת ה' ולכן "ישראל באומות כלב באיברים" (כוזרי ב,לו) וכל חפצם ותשוקתם להביא אור האמונה, החסד, הצדק והיושר לעמים ולכן במהותו עם ישראל רחוק מנקמנות וכל הענשה מצדו היא בעלת אופי חינוכי, משקם, מרומם ומתקן ולא הורס ומחבל ולכן עם ישראל מנצח אויביו על ידי אמונתו, תורתו ותפילותיו ולא על ידי חרב וכלי משחית, וחולשתו מצמיחה עמלק וכוחותיו השטניים (עיין ר"ה כט,א ועיין בספרי "שבחי מועדים" בנושא מחיית עמלק).

ב- השם פורים

במגילה נאמר (אסתר ט,כז) "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" ושאל המהר"ל (אור חדש עמוד ריד) מדוע לא נקרא החג "פור" בלשון יחיד שהרי רק גורל אחד הטיל המן, ועוד הוסיף לשאול בעל שפת אמת (שמות תרלא) איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו עיקר, הרי הטלת הגורל הוא פרט קטן בכל המאורעות המסופרים במגילה ולמה נקרא היום על שמו ולא על שם הנס?

ולהסביר את הענין כך: קיימות שתי השקפות מתגוששות ביניהן ומתעמתות לאורך ההיסטוריה:
א- האחת: העמלקית הטוענת שהכל מקרה בעולם, גורל עיוור.

 ב- השקפת היהדות שהכל נובע מן ההשגחה האלוהית המובילה ומנהיגה את העולם בדרכי האמונה והתלות האלוהית. השקפת היהדות גורסת שאין מקריות בעולם, הכל מושגח ומנווט על ידי ההשגחה העליונה "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח,יח) "והכל בידי שמים" (ברכות לג,ב).

והנה בעיונינו במגילת אסתר, אנו רואים שאין שם ה' מוזכר במגילה, וכל המאורעות נראים כאילו מתרחשים מאליהם באופן מקרי ללא יד מכוונת, אבל המתעמק בדבר רואה שיד ה' מכוונת ומושכת בחוטים, וה' מפעיל את שרשרת האירועים לפי תוכנית קבועה מראש, וכל אירוע מתרחש בזמן המתאים ובמקום הנכון, וההשגחה פועלת בהסתר ולכן נקראת "מגילת אסתר" דהיינו מגילת ההסתר וכרמוז בדברי חז"ל "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא,יח וחולין קלט) כלומר כל התרחישים הפוליטיים במגילה נראים שפועלים בהסתר, ללא השגחה, אבל חז"ל גילו לנו שיד ה' מכוונת כל המאורעות כדי להגשים תכנית אלוהית כתובה וקבועה ע"פי הרצון העליון ולפי זה מובן למה נקרא "פורים" בלשון רבים כדי ללמדנו שיש כאן שני עניינים – ענין ההסתר וענין הגלוי, ולכן הטיל גורל לרמוז שכאילו אין השגחה והכל תלוי בגורל עיוור, אבל חז"ל מלמדים אותנו שיש עוד גורל עליון המכוון ומנווט את הבריאה להגשמת תכנית אלוהית של בנין המקדש שהוא פיסגת נס פורים.

ולכן חג פורים בא להחדיר לתודעת העם היהודי את היסוד המוסד בחיינו הלאומיים שקיים עימות נצחי בין היהדות לכוחות הרע, לכוחות החושך הקמים על ישראל להכחיד מורשתם הרוחנית ולחסל ישות הווייתם הגופנית "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (פר' בשלח ותנחומא שם) כי מול השקפת עמלק ומורשתו הכפרנית הרואה בטבע ובהיסטוריה "מקרה", "אמר נבל בלבו אין אלוהים" (תהלים יד,א) באה היהדות ומלמדת פרקי אמונה, פרקי השגחה "יושב בשמים ישחק א-דני ילעג למו" (תהלים ב,ד) ולכן מגילת אסתר מנציחה יסוד זה ולפיכך היא נצחית "וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח) כלומר השגחת ה' על עמו לא תסור ממנו והיא מלווה אותו גם בהסתר העמוק ובאפילה הכבדה.

 ומסיפור מגילת אסתר נלמד גם לימינו ששנאת הגויים גוברת ומקיפה את כל העמים וכפי שעינינו רואות שכל עמי תבל נגד מדינת היהודים ולכן נשנן לעצמנו את הפסוק במגילה "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט,כח) כלומר ההיסטוריה בזמן אסתר חוזרת על עצמה גם בתקופתנו ועלינו להתעורר בתשובה ולהתבונן עמוק עמוק ששיבתנו לציון היא להקים "מלכות ישראל" שתחזיר עטרה ליושנה, לבנות בית המקדש שיביא מזור גשמי ורוחני לאנושות כולה ולא מדינה דמוקרטית ככל הגויים כי מדינתנו היא מיוחדת במינה וצביונה קדוש וטהור וצריכה להיות "כסא-ה'" בעולם (אורות קס-ו).

וכתב בעל "יסוד ושורש העבודה" שעל ידי סיפור הנסים בשמחה ובטוב לבב, גורם שמחה גדולה בעולמות העליונים וחדוה עצומה לאין ערוך והקב"ה מתפאר בעמו ולכן פורים הוא זמן רצון לכל שעת רעוא דרעוין והקב"ה עונה לכל משאלה של יהודי, "וכל הפושט יד נותנים לו", ומשום כך עם ישראל מרבה בצדקות, בחסדים, במתנות לאביונים כדי לעורר החסד העליון ולזמור קליפת עמלק שהיא נגד מידת החסד והטוב.

 ולאור כל האמור מובן למה "חג הפורים" לא יתבטל לעולם כי הוא מחובר לעם ולעולם שעם ישראל אינו קשור וכבול בתהליכים הטבעיים והדיפלומטיים של ההיסטוריה האנושית אלא הוא קשור ותלוי במצבו הרוחני, אם הוא דבוק בתורתו ובאמונתו הוא גובר על אויביו ומנדיו ומנצח השקפת עמלק וכפי שאמרו רז"ל על הפסוק "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז,יא) דהיינו כשישראל מרים עיניו לבורא ומאמין בתורתו הרי קליפת עמלק נחלשת ואם ח"ו מאמינים בכוחות הטבע, כוח הסט"א גובר ומפיל חללים בעם (ר"ה כט, א; ומכילתא בשלח) ולכן נצחון עמלק תלוי בענוה, בשבירת הלב והרוח בהגברת העמונה והטוב, הצדק והיושר.

ג- מצות מחיית קליפת עמלק

בסיכום, אחת המצוות היותר קשות הן מוסרית והן מעשית היא מצוות "מחיית עמלק", לצערנו הרב ישנם הרבה שומרי מצוות שמתקשים להבין פשר מצוה זו מול הומניזם מפותח ורצון לפיוס, וטוענים איך עם נאור כמו ישראל מטפח שנאה לגזע זה, אבל הם טועים ועיניהם טחו מראות שהרי גרמניה שהייתה אומה נאורה ומתורבתת ביצעה פשע נוראי ושרפה ששה מליון יהודים ללא רחמים אלא הקב"ה יודע היטב ארסיותו של עמלק וציווה למגר אותו ולעורר שנאתו כדי למחותו ובודאי מי שאוהב ה' שונא רע "אוהבי ה' שנאו רע", ולא להתפלסף בטענה "יתמו חטאים ולא חוטאים" (ברכות ט,ב) כי עיקר ההלכה הנצחית "הלכה עשו שונא ליעקב" (ספרי בהעלותך) ובודאי המוסר התורני הוא גבוה מעל ההומניזם המערבי המזוייף ואסור לנו להתפעל מסיסמאות אלה אלא נאמין בתורה המוסרית שלנו שמכריזה מלחמה נצחית נגד הרע הסדיסטי המגולם בהשקפת עמלק באידיאולוגיה הארסית והאכזרית שלו נגד הקדושה והמוסר העליון המתגלה בתורת ישראל.

מלחמת עמלק אינה מלחמה רגילה בין עמים, אלא מלחמה נגד כסא ה' בעולם "על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו" ולכן כתב רש"י "ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות" ומלחמה זו אינה מתוחמת לזמן או למקום ואינה תלויה בנסיבות פוליטיות אלא היא "מדור דור" והקב"ה נשבע שיש לו איבה עולמית בעמלק, ואין השם שלם עד שימחק שמו של עמלק (פר' בשלח).

 בעיית מחיית עמלק מעסיקה את ההגות היהודית בדורות האחרונים ומעוררת שאלות מוסריות ותיאולוגיות ניקבות, והרב מדן בספר "על דרך האבות" (תשסא) כתב מאמר שבו ניסה להוכיח שאין כאן ג'ינוסייד אלא מאבק בעם מרושע של רוצחים וסוחרי עבדים מעין דאעש של ימינו.

ולצערי כל המתייפיפים ומדברים מתוך ההומניזם הם טועים כי לדעתם אנו מעמידים למשפט את ה' לפני האגו המוסרי שלנו – וזוהי עזות פנים אדירה להאשים את הבורא וכי אפשר להתיימר לשפוט את מצות ה'.

וכל זה הוא מעבר להבנתנו ולהשגתנו הדלה כי "גבהו דרכי ה' מדרכינו" ובודאי הצור תמים פעלו, ובודאי הוא רחמן מן האדם, ומלחמת עולם השניה מאשרת צדקת ה' שציווה אותנו על מחייתו, ולולי התערבות בנות הברית הייתה גרמניה מחריבה את העולם וכדברי הגמרא במגילה (טז) זו גרממיא של אדום שאם הייתה יוצאת הייתה מחריבה את העולם (עיי"ש).

הנקמה בעמלק אינה נקמה באישים, בפרטים, בעם, באומה אלא מלחמה בשיטה, מלחמה בסדיזם העמלקי ברצחנות הנאצית וכן בימינו בנות הברית נלחמות נגד דעאש האכזרית, הרצחנית ללא חמלה וחנינה ולכן הנקמה בהם היא מחוייבת המציאות לבער הרע מן העולם ולפי זה מובן שהכתובים דיברו על הנקמה כדבר חיובי "ולעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים" (תהילים קמט,ז) "האל הנותן נקמות לי" (שמו"ב כב,מח) כי הנקמה כאן היא טהורה ומגמתה להגן על החלש, להציל הדל, לבער הרע, לעשות דין בנושאי הרשע וכמו שציווה לנקום נקמת ישראל מהמדיינים שהכשילו ישראל והפילו מהם עשרים וארבע אלף בשיטים ולכן מלחמות ישראל הן "עזרת ישראל מיד צר", להפסיק ההתנכלויות של הצוררים כלפי עם קדוש ולהפגין יחוד שמו יתברך בבריאתו (עיין הרמב"ם הל' מלכים פ"ז, הל' טז).

ועל אכזריות התורה וישראל נגד עמלק ושאר צוררינו, ענה מרן הראיה קוק "אתה שואל למה התייחסנו אליהם באכזריות, בטינה ואיבה? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו" (איגרות הראיה ח"א עמוד ק ומאמרי הראיה 508) ובימינו לולי התערבותם של בנות הברית נגד הנאצים ימ"ש היו מחריבים את העולם.