מהות קורבן פסח בחיי האומה

א- קורבן פסח הוא קורבן מיוחד מבין קורבנות השנה, הוא מהווה קורבן הברית בין הקב"ה לבין עמו הנבחר. ובהיותו עדיין בתוך טומאת ארץ מצרים, נצטווה העם לפני שחרורו ויציאתו מהגלות המרה והשעבוד הקשה לקחת שה ולשוחטו לעיני משעבדיהם "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית..." (שמות יב, ג) "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח..." (שמות יב, כא) "ועשית פסח לה' אלוקיך..." (דברים טז, א) "וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן..." (דברים טז,ב), וזביחת פסח קורבן זה נקרא "קורבן פסח" או "זבח פסח" (שמות יב, כז ושמות לד, כה ודברים טז, ב), ופסח זה נקרא "פסח מצרים" כי עשו אותו בעת שחרורם ממצרים, וגם לדורות נצטווינו להקריב קורבן בי"ד בניסן אחרי חצות במקדש (דברים טז,ב) וכל יהודי מחוייב להימנות עם בני משפחתו ולשחוט צאן בכנופיא, וכל אחד חייב לאכול כזית מקורבן זה (עיין הרמב"ם הל' קורבן פסח פרק א).

חז"ל הבחינו בין "פסח מצרים" לבין "פסח דורות".

פסח מצרים מקחו בעשור לחודש (שמות יב, ג) וטעון הזאה באגודת אזוב על הדלת ועל המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחיפזון ונוהג באיסור חמץ רק ביום הראשון.

פסח דורות אינו טעון הזאה על הבית ואינו נאכל בחיפזון ונוהג בו איסור חמץ כל שעה (פסחים צו,א) ונוהג רק בזמן שהמקדש קיים, ולכן צריך להבחין בין "חג המצות" או "חג הפסח" לבין "קורבן פסח" כי אכילת מצה לדורות נוהגת בכל זמן ובכל מקום ואפילו מי שאינו יכול לקיים מצות הקרבת פסח כגון ישראל שלא נימול או הטמא או השרוי בארץ רחוקה (פסחים פח, ב) או בזמן שאין מקדש, חייב באכילת מצה (הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו הל' ה) ואילו קורבן פסח נוהג רק בזמן שהבית קיים.

ב- מהות שמו של קורבן פסח

ראינו שהתורה מכנה קורבן זה בשם "פסח" (שמות יב, יא) ופירש רש"י על אתר: הקורבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט (עיי"ש).

נמצא לפי זה שקריאת שם הקורבן בשם פסח על שם ההבדלה וההבחנה בין ישראל לבין מצרים בעת מכת בכורות, "ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף... ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם..." (שמות יב, יב; יג, כג-כז) ואמרו במכילתא שם "אין פסיחה אלא חייס וכן תרגם יונתן "ואיחוס עליכם" וכן פירש רש"י "כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה... ויש מפרשים מלשון חמלה "וחמלתי" (רש"י שם) וכתב בעל "הכתב והקבלה" (שם) שנכון לפרשו לשון הגנה והצלה כאמרו "ואת בתינו הציל" (שם יב,כז) ולא לשון דילוג וקפיצה כי מה לנו להגשים את הבורא ללא צורך, ולכן הקורבן הנעלה בחג זה נקרא "פסח", מלשון חמלה, הגנה והצלה, כלומר הקב"ה ריחם עלינו ולא נתן למשחית להשחית את היהודים שהיו מעורבים בתוך בתי מצרים. וכן פירש הראב"ע (שמות יב, כז) ובעבור שה' חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה נקרא השה "פסח" (עיי"ש) וכן פירש המהר"ל.


למדים מכאן, שמהות קורבן מצרים לבטא את הבחירה של עם ישראל משאר העמים, ולשני הפירושים הנ"ל, הקורבן בא להפגין את יחודו של עם ישראל שלמרות שפלותו ומצבו הרוחני הירוד הוא עם נבחר מקליפת מצרים, ונתן לו מצות קורבן פסח כדי לעסוק במצוה ולהפגין סלידתו מעבודת אלילים, והקב"ה אינו זקוק לאות ולסימן כדי להציל ביתו של היהודי "והיה הדם לכם לאות על הבתים" (שמות יב,יג) ודרשו במכילתא שם "לכם לאות ולא לי לאות", ופירש רש"י "הכל גלוי לפניו אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי ופוסח אני עליכם".

בתוך מערבולת היציאה, נצטווה העם המשתחרר להפוך את ביתו הפרטי למעין "מקדש מעט" וכל בית יהודי לחייב לקחת שה ולהימנות עליו ולזובחו לעיני המצריים ובזה הוא מפגין סלידתו ומאיסתו בטלה הנעבד על ידם וכורת "ברית לאומית" עם הקב"ה המשחרר אותו משעבוד קשה ומאומה קשה.

ולאור זה מובנת בקשת משה "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (שמות יב, כא) ועל זה דרש רבי יוסי במכילתא "משכו ידיכם מעבודה זרה והידבקו במצוות" וכן הביא רש"י על אתר, וכוונתו של משה לפי הצו האלוקי לנתק את היהודים מעבודת מצרים האלילית שהתרגלו אליה והיה קשה להם להתנתק ממנה כאמרם ז"ל (שמות רבה, טז,ג) "רבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים הוא שנאמר "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח,כב) אמר הקב"ה: חייך, אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו אלוקי מצרים לעיניהם" שאודיע להם שאין אלהי מצרים כלום", והאריכו המפרשים בענין זה להסביר כי זביחת השה הוא תנאי ליציאה כי השחיטה מפגינה את הניתוק הגמור, את המיאוס באלילי מצרים וכל זמן שישראל לא זבחו אלוהי מצרים זה מוכיח שעדיין דבוקים באמונתם ובתרבותם האלילית (עיין ברמב"ן ובעקידת יצחק ובאברבנאל שם) כידוע המצרים היו עובדים "מזל טלה" (מורה נבוכים ח"ג, מו) לו סגדו, בו האמינו ובו נהגו כבוד ולעולם לא פגעו בו, ובכדי לנתק את ישראל מעבודה זו הוטל עליהם לשוחטו במו ידיהם את "השה האליל" באמצע החודש שעדיין שליט בגבורתו, והמזל הוא בשיא תקפו ושליטתו, ולכן עם ישראל נצטווה לשוחטו להפגין אפסיות כוחו ואי שליטתו כדי לנקות דעתם מן השקר והכזב ולפרסם אמונת הבורא האמיתי (מורה נבוכים ח"ג, מו) ולכן נצטוו לעשות השחיטה והאכילה בפרסום גדול ולא יתחשבו בסכנה העצומה הנשקפת להם, מצד המצרים (הכתב והקבלה פר' בא).

צורת הזביחה והאכילה של השה בתוך מצרים מוכיחה על המגמה הזאת וכן גם בלקיחתו ארבעה ימים וקשירתו בכרעי המיטה כתב החזקוני כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבושת ובביזוי בבתי היהודים וישמעוהו צועק ואין לו מושיע, ולכן מצוה זו לא נהגה רק לפסח מצרים, וכן נתינת הדם על המשקוף לבטא את הכפירה הטוטאלית באלילי מצרים (עיין הראב"ע לשמות יב,ז).

נמצאנו למדים ששחיטת הפסח באה להשפיל את אמונת מצרים ולבזות את האל שלהם שהתגלם בשה, ובזה מגלה העם את  חירותו הרוחנית, מהשקפות זרות ואליליות וזוהי המגמה היסודית של זביחתו בפרסום גדול בלי לשים לב לסכנה העצומה האורבת להם מצד העם המצרי הרואה ביזוי ועלבון יראתם ויקום להשמיד את היהודים, וכדברי משה "הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו".


זביחת הטלה מהווה הפגנה אדירה של אמונה, של הינתקות מחטא ע"ז ואות של תשובה מאהבה שהרי גם ישראל היו שקועים בע"ז, וגאולתם תלויה בכפירה בע"ז, ובעל "הכתב והקבלה" הסביר זאת בטוב טעם וז"ל "היה מפורסם בין המוניהם כי הנוגע באחד אחוז מן הכבשים או מן העזים כנוגע בבבת עינו של אלוהיהם, אחת דתו להמית, יראו עתה שהתהפך הדבר כמו רגע, היהודים האומללים ישלחו יד במקנה המשובח והנעקד... ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעד אשר בחרו להם לאלהים, יקח איש שיו ובכרעי מיטתו יאסור אותו לעיניהם ויניחוהו במשמר שלושת ימים ואין לאל ידו להציל... " (עיי"ש) ומקורם של דברים אלו הוא בזוה"ק (דברים ו) שמסביר את טעם אכילת צלי אש כמו שנאמר "ופסילי אלהיהם תשרפון באש", וגם אכילתו "ראשו על כרעיו" הוא כדי שיכירוהו שהוא "האליל הנשרף".

היוצא מכל האמור שקורבן פסח יש לו מהות כפולה, ויש בו שתי בחינות:     

ביטול ע"ז של מצרים על ידי זביחתה, ביזויה והשפלתה לעיני עובדיה.

קורבן ברית עם הקב"ה ששחרר אותנו משעבוד מצרים ובחר בנו להיות לו לעם סגולה, ולכן שחיטת קורבן פסח היא מצוה לדורות שנשחט בעזרה בי"ד בניסן אחרי חצות, וכל היהודים אוכלים ממנו "כזית" בחבורה ובחיק המשפחה (עיין הרמב"ם בסה"מ מ"ע נה-נו והל' קורבן פסח פ"ח, הל' ג). ואפילו אחרי החורבן ראו חז"ל לעשות זכר לקורבן פסח ותיקנו שבליל פסח ובסוף הסעודה יאכל כזית מצה זכר לאכילת קורבן פסח (פסחים קיט,א ושו"ע סימן תעז ס"ק א) שנאכל על השובע (חולין קלב, ב ורש"י פסחים פו,א ד"ה אין ורשב"ם שם קט,ב).

בפסח, הייתה ההבדלה הראשונה בין ישראל לעמים שנאמר "וראיתי את הדם ופסחתי" (שמות יב,יג), ומאז נמשכת הבדלה על ידי קבלת התורה ויחודו של עם ישראל כעם נבדל בעם סגולה, כגוי קדושו שיעודו לספר תהילות ה' בעולם, ולכן בהקרבת קורבן פסח משולבים שני יסודות: הרחקה מחיי העבודה ומאמונת אלילים, והבדלה לאומית ולתכלית זו מכוונות ההלכות של ליל הסדר שבאות להרגיל את ישראל בטקסי חירות ומצות, בטיפוח החירות האלוקית שהיא מנת חלקנו (עיין החינוך מצוה טז).

ג- קורבן פסח: קורבן יחיד או קורבן ציבור?

קורבן פסח נאכל בחבורה "בכנופיא" (יומא נא,א) דהיינו בני החבורה נמנים במשותף על קורבן הפסח "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" (שמות יב, ו) ושליח החבורה מקריב אותו במקדש עבורם, צולים אותו, והוא נאכל במשותף על ידי בני החבורה וכל אחד חייב לאכול ממנו כזית, ומי שלא נמנה עליו לפני שחיטתו ולא יוכל להשתתף באכילתו "אין שוחטין אחר הפסח אלא למנויו" (הרמב"ם הל' קורבן פסח פרק ב) "כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה ואין מוציאין ממנו מן החבורה..." (הרמב"ם שם ריש פרק ט ופסחים פ"א, א) ולכן קורבן פסח מטעם זה הוא נחשב כקורבן פרטי הקרב  על ידי בני החבורה, ובפסח מצרים הקורבן נאכל למשפחות "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית (שמות יב,ג) כי הבית נחשב כמקדש מעט, ולכן במצרים בעת השחרור היה חובה לאוכל בבית, בחיק המשפחה שהוא ריכוז הקדושה בעם, אבל לאחר הקמת בית המקדש, לדורות נשחט בעזרה, ונאכל בחבורה, ברם על ידי שחיטתו במקדש על ידי כלל ישראל בזמן קבוע, התורה משווה לו פן של "קורבן ציבור" הנקרב על גבי המזבח המאגד את כלל ישראל חטיבה לאומית אחת, ולאור זה מובנת ההלכה שפסק הרמב"ם (הל' קורבן פסח פ"א, הל' ג): אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבים את הפסח בבמת יחיד אלא ב"במת ציבור" (עיין זבחים קיד, ב ומגילה ט, ב) כי הקורבן נושא "פן אחדותי" שהופך את העם לעדה אחת, לגוף אחד שמורכב מיחידים הבונים את הכלל, ולכן אסור להקריבו בשטח פרטי, בבמת יחיד ונשחט בציבוריות "נשחט בג' כיתות" (פסחים סד, א-ב) והירושלמי פסחים (לג,ד) סובר שהוא קורבן ציבור.


יוצא שקורבן פסח – מחד גיסא הוא נחשב כקורבן יחיד, כקורבן פרטי שהרי נקרב על ידי בני חבורה שמתאגדים ונמנים על אכילתו וכל אחד אוכל ממנו כזית, אבל מאידך יש לו מסממני "קורבן ציבור" שכן הוא קורבן הקרב בבית המקדש בעזרה בה מקריבים קורבנות ציבור והוא קורבן הברית והראשית של לידת ישראל והופעתו בעולם כעם בעל ייעוד אלוקי, רוחני ונושא אוצרות רוחניים בעולם.

ד- הספק של בני בתירא

הגמרא בפסחים (סד, א) מביאה שאלת הקרבת קורבן פסח בשבת ששימשה גורם למאורע היסטורי וכך אומרת הברייתא: תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירה (נשיאים היו – רש"י שם) פעם אחת ארבע עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה השבת אם לא –אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לא? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל שמו ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון... ושאלו אותו ואמר להם "והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשבת שדוחים את השבת, אמרו לו מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח (במדבר ט,ב) ונאמר במועדו בתמיד (במדבר כח,ב) מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת... ועוד קל וחומר, ומה תמיד שאינו ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת... מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם", והנה לפי הלל הטעם שקורבן פסח דוחה שבת הוא מחמת שהוא "קורבן ציבור" וכן מפורש בירושלמי (פסחים פ"ה ותוספתא פסחים פ"ד, יא) שהטעם הוא משום שפסח הוא "קורבן ציבור" ודוחה שבת, וכן פסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ד הל' ט) וכן מובא בתמורה (יד,א) שקורבן ציבור דוחה את השבת ואת הטומאה וקורבן יחיד אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה (עיין תמורה ד, א) אבל קורבן יחיד אינו דוחה שבת.

והנה לפי זה אפשר להסביר את ספקם של בני בתירא והוא אם "קורבן פסח" הוא "קורבן ציבור" ודוחה שבת או "קורבן יחיד" ואינו דוחה שבת, ובא הלל ולימד שקורבן פסח הוא "קורבן ציבור" ודוחה את השבת ואת הטומאה.

ברם, לפי מה שאמרו שקורבן פסח – יש בו שני הפנים – הפן היחיד "קורבן יחיד" והפן הציבורי "קורבן ציבור" תמוה על בני בתירא למה לא תפסו שהוא "קורבן ציבור"? אלא מוכרחים להסביר לפי זה את ספקם כך: בני בתירא תפסו שהצד "היחידי" שבו הוא העיקר, ואילו הלל לימד אותם שהצד "הציבורי" שבקורבן הוא העיקר וכוחו לדחות את השבת ואת הטומאות.

ברם, לפי הגמרא ביומא (נ, א) שאומרת "נקוט האי כללא בידך שכל זמנו קבוע דוחה את השבת אפילו ביחיד" אין מקום לספקם של בני בתירא – ברם משנה זו היא אליבא דרבי מאיר, אבל לדעת ת"ק אין זה תלוי בזמנו קבוע אלא בענין "ציבור" שרק קורבן ציבור דוחה שבת וזה מה שלמד הלל בגזירה שווה מתמידין ומוספין שהם קורבנות ציבור ודוחים שבת כך קורבן פסח שהוא "קורבן ציבור" דוחה שבת, ולענ"ד, פסח מצרים הוא "קורבן יחיד" למרות שנאכל בכנופיא, ובמצרים שעדיין לא קיבלו את התורה, הקורבן נחשב לקורבן יחיד, כי רק התורה מאחדת ומלכדת בחינת "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב ורש"י שם) ובפרט בחו"ל, שקהל ישראל לא נקרא קהל בחו"ל אבל "קורבן דורות" שנקרב בעזרה ובארץ ישראל אז הוא נושא פן ציבורי כי הוא בא אחרי מתן תורה ובא"י המלכדים את העם ועושים אותו לחטיבה אחת.

ויש לחדד את שני הצדדים שבקורבן פסח:

קורבן פסח מפגין ומבטא את היחוד הלאומי של ישראל "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג) ואין לך מצוה בתורה שנאסרה במפורש על הנכרי וגם אנו מצווים למנוע הגוי מלקיימה – אלא זו של אכילת קורבן פסח בלבד (פסחים ג,ב) ועוד קיי"ל "המרת דת פוסלת בקורבן פסח" (פסחים צו, א) משום "שאנו עושים אותו לאות ולזכרון שאנו באנו לקבל עלינו ברית אלוקים ולחסות תחת כנפי השכינה, וכל מי שיצא מן הכלל וכפר באמונת אלוקים אינו ראוי להימנות עליו ולאכול כזית ממנו" (החינוך מצוה יז).  ועוד מצאנו הלכה בקורבן פסח "וכל ערל לא יאכל בו" וקיבלו חז"ל, כל שלא נימול אסור באכילת פסח (רש"י לשמות ב, מח והחינוך מצוה כא) והטעם משום שהמילה וקורבן פסח מבטאים את ההשתייכות הלאומית לישראל את ההצטרפות הנפשית ואת ההשקפה לאמונת ישראל ולייעודו בעולם ולכן המילה והמרת דת מעכבים באכילת פסח, ולכן קיים קשר הדוק בין שתי המצוות הללו כי המילה היא חותם אלוקי בגופו של היהודי משעת לידתו, כך מעשה קורבן פסח הוא חותמת אלוקית בגופו ובהווייתו של עם ישראל משעת לידתו והופעתו על במת ההיסטוריה.


ולפיכך בחג הפסח, מודגש היסוד הלאומי של בחירת ישראל, והוא מובלט בכמה הלכות בפסח, ולכן בכל שנה ושנה בי"ד בניסן בין הערביים עם ישראל מתקבץ, מתאחד לרבדיו ולשבטיו, ונוהרים למקדש לזבוח הפסח ועל ידו הופכים לעדה אחת נאמנה בעלת ייעוד משותף, ולכן המזיד בקורבן פסח חייב כרת כי באי עשייתו את הקורבן הוא מגלה שאינו חפץ להצטרף ולהזדהות עם הייעוד האלוקי של עם ישראל.

והנה הפן היחידי שבו הוא גם חשוב כי הוא בא לבטא את חשיבות ומעלת הפרט שאינו בטל והוא מציאות חשובה שצריך להתחשב בה, לרוממה ולשגב את ערכה כי הוא בונה קומת הכלל ולכן בחג לידתנו והופעתנו בעולם, הקורבן בא לתת ביטוי למעלת הפרט האוצר בתוכו תכנים אלוקיים ובהגשמתם בחייו הפרטיים הוא  נותן לבנין הכלל, לעוצמתה של כנסת ישראל (עיין אורות) כי חיזוק הפרט הוא חיזוק הכלל, ולמרות שבישראל יש גוונים שונים, הבדלי אופי, תכונות נפש ודעות שונות, התורה מחברת אותם בבחינת "איש על דגלו... יחנו... מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" (במדבר ב, ב) כלומר אוהל מועד מאחד אותם ליחידה אחת, ולכן גם קורבן פסח למרות הפן היחידי שבו, הוא מלכד עדת ישראל לעדה אחת נאמנה, לציבור מלוכד, לקומה אחת ושני הערכים הללו של הפרט והכלל בונים את נשמת האומה את כנסת ישראל, ולכן קורבן פסח לא נשחט אלא למנוייו (הרמב"ם הל' קורבן פסח ריש פרק ב וזבחים נו,ב).


נמצאנו למדים שהתלמודים נחלקו – הבבלי סובר שהוא קורבן יחיד והירושלמי (פסחים לג, ד) סובר שהוא קורבן ציבור, ובודאי אלו ואלו דברי אלוקים חיים:

קורבן פסח מבטא את לידת עם ישראל הוא מכיל המאפיינים של שני הצדדים כשם שכל אחד הוא אדם בפני עצמו אך לו קשר ושיוך לכלל ישראל, ולכן כל אחד ואחד חייב בקורבן אבל צריך להיעשות בחבורה להימנות עליו בחברה שהיא זעיר אנפין של ציבור.

ולכן הוא מבטא אחדות ישראל שהיא קשורה לחג שבועות שבו ניתנה תורה, ולא יכולה להינתן רק באחדות כדרשו חז"ל במכילתא (יתרו יג) "כאיש אחד בלבד אחד", וכתב הזוה"ק שאין השכינה שורה אלא במקום מאוחד ושלם.

ה- קורבן פסח נשחט על היחיד או לא?

במסכת פסחים (צא, א) נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אם שוחטים קורבן פסח על היחיד, דעת רבי יהודה אין שוחטין ודעת רבי יוסי שוחטין, והלכה כר' יוסי וכפי שפסק הרמב"ם (הל' ק"פ פרק ב' הל' ב): יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר... והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו אבל משתדלים שלא ישחט לכתחילה על היחיד שנאמר "יעשו אותו".

ולכאורה, מה יסוד מחלוקתם – ולענ"ד נראה להסביר כך:                           

דעת רבי יהודה שקורבן פסח הוא "קורבן ציבור" בעל גוון ותעודה כלל ציבורית ולכן יחיד לא שוחטו אבל רבי יוסי סובר שכיוון שבקורבן פסח יש גם פן יחידי, קורבן של כניסה לברית, של קבלת עול אמונת היהדות, הרי יכול לשוחטו ובתנאי שראוי לאכול את כולו וכפי שהדגיש הרמב"ם, אלא כיוון שהצד הציבורי שבו הוא יותר דומיננטי, ולכן רצוי לעשותו בחבורה, בכנופיא כדי להפגין את הייעוד הכללי של האומה הישראלית היוצאת ממצרים להיות סגולת העמים ולכן כל הזביחות והאכילה של קורבן פסח במצרים נעשו בפרסום גדול בכנופיה, משפחות משפחות כדי לסלק הפחד מהמצרים שסגדו לשה, למזל טלה.

"קורבן פסח" מסמל את החירות האמיתית שהיא "חירות הדעת" והיא גדולה מהחירות הפיזית, ואי אפשר להיות בן-חורין כאשר הרוח כלואה ושבויה בדעות שקריות, ולכן שחיטת "האליל המצרי" היא פתח ודרור לגאולה השלמה.

ולפי זה אתי שפיר שנשחט על היחיד, כי עם ישראל מורכב מיחידים וכל יחיד צריך תיקון, צריך לשחרר דעתו מהשקר והכזב, מהסילוף ולהגיע אל האמת ולכן "זביחת קורבן פסח" בכל שנה מחדירה לפרט ולכלל את הדבקות בנצח, באמת המוחלטת ולא לשים לב לסכנות ולפחדים הצפויים מכוחות הרע והטומאה המסלפות את "האמת האלוקית", ברם כוח הרע נחלש ונדעך על ידי הציבור, על ידי "אחדות העם" וככל שהעם מלוכד, מגובש ליחידה אחת, לקהילה אחת, הרי הוא יכול לנצח ולהתגבר על כל המכשולים, על כל הקלקולים ובעוצמתו הרוחנית יכול למגר אוייביו ושונאיו ויהפוך להיות "עדה נאמנה" לבוראה.

ומאחר שהפן הציבורי הוא יותר דומיננטי בקורבן פסח, נציין כמה הלכות ומנהגים המבליטים יחוד זה:

כל בית ישראל למשפחותיו עולה לירושלים להקריב "קורבן פסח" בעזרה ביום י"ד בניסן אחרי חצות היום, וטכס זביחתו מבטא את הנסים שהרי כולם עולים לירושלים ואף אחד לא אמר "צר לי המקום" כי ההתחברות והשותפות בקורבן הברית מרוממת העם למעלה מכל המגבלות הפיזיות.

הציבוריות שבו מתבטאת שהוא קרב בזמן מסויים ונשחט על ידי כלל ישראל ואפילו בטומאתם כי "טומאה דחויה בציבור" (הרמב"ם ריש הל' ק"פ) ואפילו שהיא "קורבן פרטי", בכל זאת קורבן בג' כיתות, ובמינויו ובזמן ידוע.

אכילתו גם לא באופן אישי פרטי אלא "בכנופיא" (יומא נא, א) ובני החבורה נמנים על קורבן פסחי (הל' ק"פ ופרק ב) ואחר צלייתו נאכל במשותף (שם פרק ט').

קורבן פסח נאכל "צלי" כי הצליה שומרת על אחדות הבשר לבל יתפורר ואילו הצליה על האש מונעת התפוררות (עיין חזקוני לשמות יב, ח-יא) ולכן "אכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש" (שמות יב, ח) ועוד שבצליה טעם הבשר נשמר ולא כמו בבישול שמוסיפים בו תבלינים שמאבדים לו את עצמיותו.

אסור לשבור בו עצמות "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) כי השבירה פוגמת באחדות הקורבן ומהות הקורבן היא איחוד העם לשבטיו ולמשפחותיו, והברית צריכה להיות אחידה וחזקה ללא סדקים ופלגים.


קורבן פסח שייך רק לבעלי הברית, למאמיני היחוד ולכן ערל אינו יכול להימנות על מקריבי הפסח "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג) כי הגוי אינו נכלל בברית ואינו מקבל עליו אמונת הנסים, מרות אלוקית ומשום כך אסור לשתפו בשחיטת קורבן פסח וגם להימנות בלקיחתו כי אינו בר ברית ולכן בשמחת ישראל לא יתערב זר.

ולא רק גוי אינו נמנה עם זובחי הזבח אלא גם יהודי ערל אינו יכול להימנות "וכל ערל לא יאכל בו" (שם, מח) וקיבלו חז"ל שזה אמור ביהודי שלא נימול שאינו יכול לאכול כזית מקורבן פסח כי ברית מילה מעכבת שהרי הברית שעשו בעת יציאתם היא שאיפשרה להם להצטייד במצוה גדולה ובעבורה יכול להיגאל.

מכל האמור אנו למדים שקורבן פסח הוא קורבן פרטי אבל גם כן קורבן ציבורי ושתי התכונות ממוזגות בו והקב"ה רצה ללמדנו לדורות שאחדות ישראל לדורות היא המאפשרת קיום הברית האלוקית, התקבצות העם לפלגיו ויצירת "יחידה אחת" לאומית בעלת "דעת אלוקית" המייצגת את "אמונת האמת" בעולם, וכל פילוג פוגע במהות עליונה זו, ולכן הסיפור וההתאחדות המשפחתית בליל פסח, "שולחן הסדר" נוספת תחושה שכל הדורות כולם אחוזים זה בזה, ומתוך אחדות לאומית דבקים בהקב"ה המתגלה לנו ביתר שאת בכל שנה ושנה בעת הקרבת הקורבן ואכילתו בתוך המשפחה סביב סיפור נסי יציאת מצרים.

ולאור כל הנ"ל אפשר להבין למה אסור לשחוט קורבן פסח בעוד שהחמץ קיים בעולם "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (דברים כג, יח) "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה) ופירש רש"י לא תשחט את הפסח בי"ד עד שתבער החמץ, והשוחט על החמץ עובר בלא תעשה (פסחים סג, א).

ויש להתבונן למה התורה קבעה תנאי זה והלא השחיטה היא מצוה בפני עצמה, והאכילה היא בפני עצמה (עיין הרמב"ם בסה"מ מ"ע נה-נו – ועיין מועדים בהלכה ריש פרק קורבן פסח) והוא ראוי לשוחטו בארבעה עשר אפילו שעדיין החמץ קיים כדי לאפשר לבני ישראל לשוחטו במרווח של זמן!

ויש להסביר זאת עפ"י הענין של החמץ בעולם הוא יצר הרע (ברכות יז, א) ובפרט יצר הגאוה וההתחכמות נגד דעת עליון, וכל זמן שזוהמת הנחש קיימת בעולם, הקדושה והטהרה נעלמות, והשאור שבעיסה מתגבר ומסנוור את העינים מלראות את האמת והטוב ולכן כיוון שקורבן פסח מבטא ביטול קליפת מצרים, אמונת השקר והדעות הנפסדות, ואי אפשר לבצע עניין זה בזמן שהחמץ קיים, ולכן פעולת הקורבן היא אפקטיבית ומועילה בטהרת הנשמה וזיכוכה רק בתנאי שהאדם מבער את יצר הרע הפנימי, את יצר הגאוה וההתחכמות כי זהו התנאי לכניסת ה"ברית האלוקית" ולכן התורה אסרה לשחוט את הפסח בזמן שהחמץ קיים ברשותו של המקריב כי ענין זביחת הקורבן הוא לזבוח קליפת הטומאה, החדרת הקדושה בשכל, בדעה, במעשה ובלב היהודי כדי שיהיה עבד נאמן לבוראו.

"קורבן פסח" מלמד אותנו שהפרט והכלל קשורים יחד שהרי ק"פ מחד גיסא הוא קורבן ציבור המובא בשם כלל ישראל אבל מאידך גיסא הוא קורבן יחיד ונאכל בין חברים, בתוך המשפחה כלומר עם ישראל הוא מאוחד, אבל אינו מבטל את |היחודיות", את האינדיבידואליות ועם ישראל הוא הרמוניה אחת שרק באיחודה משיגה מעלתה וסגולתה.


ו- קורבן חשיבותו של קורבן פסח

חשיבותו המיוחדת של קורבן פסח "כקורבן ברית" באה לידי ביטוי בכך שכל אחד מישראל חייב להימנות על מביאי הקורבן וביטול המצוה הזאת היא חמורה ביותר ועונשו כרת.

קורבן פסח מבטא את אחדות ישראל ולכן נאכל שלם וצלי ולא מבושל "ואכלו את הבשר... צלי אש" (שמות יב, ח-ט) וכן נאמר במשנה (זבחים ה, ח) "ואינו נאכל אלא צלי" וזה מעורר תמיהה בליל הסדר "הלילה הזה כולו צלי, (פסחים י, ד), ואסור לאוכלו מבושל, וכמו שהמצה היא ללא תוספת חומרים רק מים וקמח, כך אסור לבשלו בקדרה אלא לצלות אותו כמות שהוא, לשמור על שלמותו ולא לפורר אותו על ידי בישול.

בחג הפסח אנו מגלים את הקדושה של אחדות עם ישראל כשארבעה בנים מסובים בסדר סביב שולחן משפחתי, וכל אחד שומע הסבר לפי רמתו השכלית, ואפילו הרשע נמצא בסדר כי כל ישראל מאוחדים ושמורים ע"י השגחה עליונה.

עם ישראל מגלה כשרונותיו, כוחותיו וסגולותיו כשהוא מלוכד ומאוחד, ויש לגשר בין כל הפערים ואפילו קטנים מאכילים אותם קורבן פסח אע"פ שלא נמנו על ק"פ (נדרים לו, א) ופסח אינו נשחט אלא למנויו (פסחים סא, א) ואין מנין פחות מעשרה ולכן צריך עשרה, ולפי זה פירוש דברי ר' יהודה (פסחים צט, א) שאין שוחטין את הפסח על היחיד, פירוש פחות מעשרה, ופחות מזה נקרא "יחיד" לענין זה, קורבן פסח נאכל בחבורה אחת ולא בשתי חבורות ולכן הוא מבטא את מגמת האחדות (גבורות ה' פרק א ופרק ס).

ובספר "מועדי הראיה" (דף צח) הביא הרה"ג משה נריה זצ"ל בשם מרן הראי,ה שהכוח הלאומי הכללי של כנסת ישראל מחייב להיות כאיש אחד ממש עד שכל קורבן היחיד נחשב כקורבן ציבור ולכן אמרו רז"ל (קידושין מב, א) שכל ישראל יוצא בפסח אחד, כי כתוב "כל עדת ישראל יעשו אותו" ותירגם אונקלוס "כל כנישתא בישראל מתערבין..." כלומר למרות שקורבן פסח הוא מ"ע המוטלת על כל יחיד בפני עצמו, עם זאת הוא ענין ציבורי שמצרפים כל הפסחים ונעשה מזה צירוף כללי לכל ישראל, וכן כתב הנצי"ב "שמילי דסדר פסח הוא מצוה בהילולא דחבורא ולא בפרטות ועל ידי עם ישראל נעשה משפחה אחת", גדול הומגוונות ולמרות כל הניגודים כולנו נקראים "משפחה אחת" וכדברי הנביא עמוס (ג, א) שייעודה הוא לספר תהילות ה' (ישעיה מג, ב).

הקרבת קורבן פסח הוא ביטוי ליכולת היהודי להתנשא מעל ע"ז השלטת ולקעקע יסודותיה ולכן זובחים אותו ומבזים אותו כדי להגיע לקודש, לנשגב ולנאצל ובליל פסח אוכלים אותו על השבע (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא) כדי שלא לבוא לשוברו (ירושלמי פסחים ו, ה) כי התורה אסרה "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, ח).

ז- קורבן פסח שחל בשבת


כשחל י"ד בניסן בשבת שוחטים בו קורבן פסח כרגיל כמבואר בפסחים (ו, א).

ובתוספתא (סנה' ז, יא) דנו בזה בני בתירא והלל הזקן, שבני בתירה שנתעלמה מהם האם קורבן פסח דוחה שבת והלל למד מגזירה שווה שקורבן פסח דוחה שבת כי נאמר "בין הערביים תעשו אותו במועדו" (במדבר ט, ג) והלל אומר שקורבן פסח הוא קורבן ציבורי שדוחה שבת, ואילו בני בתירה חושבים שקורבן פסח הוא קורבן יחיד שאינו דוחה שבת, ולדעת הלל הוא קורבן ציבור ויש משהו שונה מקורבן ציבור רגיל שבא לשם כללות ישראל אבל בקורבן פסח יש בו שייכות ליחיד שהרי הוא נמנה עם החבורה ואוכלים אותו, בכנופיא "אינו נאכל אלא למנויו" (משנה זבחים ה, ח) אבל יש בו יחודיות שהרי מצוה על כל אדם מישראל והוא שונה משאר הקורבנות, ולכן יש בו שני היסודות:

קורבן יחידי אישי וכלל ישראל.

קורבן ציבורי.

ומרן הראי"ה (עולת ראיה ח"א עמוד קעח-קעט) הסביר מעמדו הייחודי של קורבן פסח: קורבן זה למרות שהוא יחידי נחשב כקורבן ציבור כי הפסח חג החירות כללות ישראל מתאחדים וקדושת החג מאחדת ומלכדת את היחידים לחטיבה לאומית מיוחדת וחטיבה זו משתכללת, מתאדרת ומשגיה את חירותה האמיתית.

קורבן זה בא בכנופיא שעושים בחבורה, ודבר זה לא מצאנו בשום מצוה שכולם יעשו ביחד, ומה למדים מזה? היחיד משיג שלמותו הבריאה רק כשהוא מחובר לכלל ולכן מהותו דוחה את השבת כי ההתחברות של היחידים בכלל היא סגולה גדולה לרומם את היהודי ולכן מעלת קורבן פסח דוחה טומאה ציבורית ואם העם כולו טמא עושים אותו בטומאה (עיין שיחות הצרי"ה מועדים ב עמוד 44-6).

ולפי זה אפשר שקורבן פסח מחזק "מהות החירות" בתפיסת העם שהיהודי יכול להשיג מהותו וטבעו האלוהי רק בהיותו כלול בכלל, בצירופו לאומה וכל החורג מכללות זו, יורד ממעלתו ומגמד מעלתו הרוחנית והמוסרית.

ולפי זה נסביר למה בני בתירה לא סברו שקורבן פסח דוחה שבת? ונאמרו הרבה הסברים (עיין זמני יהודה וישראל דף 235) ולענ"ד יש לומר משום שבני בתירה שחיו כמאה שנה לפני החורבן, והיהודים היו מועטים ולא נקראים ציבור, זוהי סברת בני בתירה אבל הלל טען שתמיד נקרא ציבור "אין קרוי קהל אלא בני א"י, (הוריות ה, א) ואפילו מיעוט נקרא ציבור וטומאה דחויה בציבור (ועיין בספר זמני יהודה וישראל 241-242).