מצות שמחת ועונג יום טוב בשבועות
מצות שמחת ועונג יום טוב בשבועות
חג השבועות הוא השני משלשת החגים, הרגלים אותם צוה הקב"ה לעם סגולתו ושונה הוא משאר המועדים כי לגבי שאר הרגלים נחלקו חז"ל במסכת פסחים (סח, ב) כתוב אחד אומד "עצרת לה׳ אלוקיך" (דברים טז) וכתוב אחר אומר "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט), אז ר׳ אליעזר סובר או כולו לה׳ או כולו לכם, ורבי יהושע סובר חלקהו - חציו לה׳ וחציו לכם" ופירש השל"ה הקדוש (השל"ה על שבועות) שכל גאולה המתייחסת לעם ישראל הנה גאולה גופנית ונפשית גם יחד, ולכן, עם ישראל יש לו שלשה רגלים (סוכות, פסח, שבועות) כאשר יום טוב של פסח וסוכות הנם לזכר יציאת מצרים, וביחס למועדים אלו נחלקו בגמרא מה הדגש בשמחה לזכר הגאולה - ר׳ אליעזר סובר שניתנה אפשרות לאדם לשמוח בגוף או בנפש ואילו רבי יהושע סובר שלא ניתנה בחירה לאדם אלא התורה מחייבת אותו לשמוח בין בגוף ובין בנפש, ולכן צריך לקיים את הפסוקים - חציו לה׳ וחציו לכם.
וממשיכה הגמרא (שם) לומר שלגבי יום טוב" של שבועות כולם מודים בעצרת שבעינן נמי "לכם" מאי טעמא! "יום שניתנה בו תורה לישראל" ופירש רש"י (שם ובביצה טו, ב) שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה לישראל.
ואולם דבר זה תמוה שהרי בכל "יום טוב": פסקו הפוסקים שבענין "חציו לכם" כלומר שצריך לשמוח בו במאכל ובמשתה, ושמחת יום טוב מצות עשה מדאורייתא אף בזמן הזה שנאמר "ושמחת בחגך" (עיין הרמב"ם הל׳ יום טוב, פרק ו, הל׳ יט: טור שו"ע או"ח סימן תקכט: ושו"ע הרב סימן תצד ס"ק י) ושמחה זו לזכור נסיו ונפלאותיו יתברך שעושה עמנו תמיד, וצריך לשמוח ולשמח אשתו, בניו, בני ביתו והעניים כפי יכולתו! ותירצו הפוסקים שבכל זאת ישנו הבדל יסודי בין שמחת יום טוב לשמחת חג השבועות, כי בשאר ימים טובים ובשבתות, מותר לאדם להתענות "תענית חלום" דכיון שנפשו עגומה עליו מאוד, הרי התענית היא עונג לו (טור או"ח סימן רפח: הרשב"א לברכות לא, ב, ובעל המאור לפסחים הנ"ל) אבל בחג השבועות כיון שצריך לשמוח בו על מתן תורה לישראל, הרי אסור לו להתענות "תענית חלום" (שו"ע הרב שם: ומג"א סימן תרד ס"ק א) כלומר בשבועות מלבד העונג והשמחה ישנו חיוב אכילה כי על ידי האכילה מראה שנוח ומקובל לישראל יום קבלת התורה וכמו שכתב רש"י בפסחים הנ"ל ברם עדיין תמוה לפי הסבר זה אדרבה ביום שניתנה תורה, והיום הזה - יום ששה בסיון - שהוא כולו רוחני, כולו נשגב ונעלה מצד קבלת התורה שהיא רוחנית חייב אדם להתנזר מאכילה, ולקיים עונג יום טוב על ידי תענית חלום וכפי שמצוונו ביום הכיפורים שעל ידי הצום האדם מתדמה למלאכי עליון! אלא מוכרחים לומר שחז"ל רוצים להעביר לנו "מסר חשוב" ויסודי במהות התורה הקדושה: התורה פועלת לקדש את "החומר" ולכן בתורה לא נזכר "חג השבועות" בשם "חג מתן תורה" אלא בשם "חג הקציר" (שמות לד, כב) כדי להראות וללמד אותנו שהתורה באה לקדש את הצד המעשי, החומרי של האדם הפרטי ושל האומה ולכן דוקא ביום שניתנה תורה לעם ישראל צריכים לשמוח ולענג את הגוף באכילת בשר ובשתיית יין כדי להורות לנו ש"החמריות" בתפיסת היהדות היא קדושה כיון שמשמשת נרתיק, מכשיר לקדושה, לרוחניות ומבלעדי הגוף, אין אפשרות לנשמה לפעול בעולם הזה שהרי היא מלובשת בגוף וזקוקה למאכל, לשתיה, למלבוש, לשמחה גופנית ולכן מגמת התורה במצוותיה לעדן את היצרים, לקדשם ולא לדכאם ולבטלם ולבטל כליל ח"ו כי הם "יצירה אלוקית" ועליהם נאמר "וירא ה׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", ולכן "הנזיר" נקרא "חוטא" לפי השקפת התורה (בפרשת נשא) ומשום כך הדגישו לנו חז"ל שביום מתן תורה " החציו לכם" הוא מקודש, וגם האכילה בו נחשבת לקדושה, ליום טוב ולפיכך בשבועות הכל נחשב "כולו לה"׳. ולפי זה מובן למה חודש סיון שבו ניתנה תורה הוא דוקא כנגד "שבט זבולון" (מהר"ם מלובלין) כי זבולון עוסק במלאכה, בפרקמטיא "שמח זבולון בצאתך" (דברים לג, יב) כלומר על ידי התורה שניתנה בחודש "סיון" שהוא כנגד זבולון גם עניני עולם הזה מתקדשים ומוארים באור עליון, באור של אמת ויושר. ויסוד זה מפורש ברבותינו ז"ל, וכתב השל"ה הנ"ל שעל ידי התורה שניתנה בעצרת גם "הגוף" שהוא "לכם" מזדכך ונהיה מואר באור הנשמה כי הרוחניות מתגברת בו, והופך להיות כולו קדוש, וכן כתב מרן הראי"ה קוק (מאמרי הראיה עמוד 172) שלולי התורה היה ה"לכם" (הגוף) נפרד מה"לה' " (הרוחניות) פירוד תהומי, אבל על ידי התורה אנו יודעים איך לקדש את בחינת ה"לכם" שהוא כלול -ב"לה׳ " ועל ידי התורה אנו מקדשים את החומר והגוף ולהביאו לבחינה גבורה של אור ה' המתפשט בגויה כולה וכן כתב הרב "מי מרום" (ח"ג, עמוד קיט) שהחידוש שחידשה התורה בשבועות הוא ש"עם רוחי גויתי" (פירט אדון עולם) כלומר גם "הגויה" "הגוף הישראלי" שונה שוני מהותי מגוף הגוי, כי הגוף היהודי המתקדש על ידי התורה הוא "גוף קדוש" נבדל מגופות אחרים שכולם חומריים ואין להם מושג של "קדושת החומר" שהוא "מונופול יהודי".
ולפי זה מובן שתכלית מצוות התורה לצרף בהן את הבריות כלומר לזקק ולתקן את "הגוף החומרי" שיהיה חדור קדושה אלוקית באמצעות התורה "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" (בר"ר פ.מד), ולכן צריכים בשבתות ובימים טובים לשמוח בהם, לשמח את הגוף כדי שיחוש עונג שבת וקדושת יום טוב כי באמצעות "העונג הגשמי" יתרומם הגוף, יתעלה ותוחדר בו הקדושה ומשום כך אסור להתענות בשבת וביו"ט כל תענית אפילו שיש לו תענוג-בתענית זו ורק "תענית חלום" מותרת (טור סימן רפח) אבל בשבועות אסורה כי ביום קדוש ועליון זה, ניתנה בו תורה לישראל המקדשת ומזככת את הגויה בבחינת "עם רוחי גויתי".
ולפי יסוד זה מובן למה בחג השבועות מקריבים שתי הלחם "חמץ תאפינה" שלא כמו בשאר הקרבנות שאסורים שיהיו חמץ וכפי שהסביר הנצי"ב (העמק דבר ויקרא ב, יא, ודברים טז, ג-ח)! והזוה"ק (ח"ב, קפג, ב) הסביר כיון שהאדם הבריא את נשמתו על ידי קבלת התורה, הרי אין לו- סכנה מן החמץ, ואפשר להביא קרבן אף ממנה והסבר הדברים כפי שאמרנו משום שהתורה מקדשת, מצרפת, מזככת את החומר ומעלה אותו לשורשו האלוקי, מרסנת את יצר הרע ומכוונת אותו לאפיקים רצויים.
וכן מבואר בירושלמי (ראש השנה פרק ה, הל׳ ח): שבכל שעירי המועדות כתוב "שעיר עזים אחד חטאת" (במדבר כח, ה) פרט לחג שבועות שלא כתוב בו "חטאת" אלא שעיר "לכפר" (במדבר כח, ל) שכיון שקיבלו עליהם "עול תורה" אין כאן חטא "אמר הקב"ה כיון שקיבלתם את התורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם" כי התורה מטהרת, מחלישה את היצר הרע ומכוונת אותו לענינים חיוביים וביום זה היהודי הוא בבחינת "גר" שהוא כקטן דמי, נקי מכל חטא וחטאת. וכן מובן למה בפסח אנו מקריבים העומר משעורים שהוא "מאכל בהמה" (פסחים ג, ב) כי לפני קבלת התורה האדם מתנהג כמו בהמה, אבל בשבועות אנו מקריבים "מנחת חיטים" שהוא מאכל אדם כלומר לאחר ספירת חמישים יום אנו עולים לשחרר את ה"רוח" שהיתה נכאה משעבוד מצרים, אבל לאחר מתן תורה, עם ישראל התעלה לדרגת "אדם השכלי" המכוון כל מעשיו לפי כוונת התורה (עיין "מחשבת חרוץ" דף 112) ולכן מובא בתיקוני זוהר (תיקון טז) ש"חטה" בגימטריא כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה ודוקא ממנה בא הקרבן של חג השבועות ונקראת "מנחה חדשה" כי בפסח זכינו לדרור גופני ובשבועות זכינו לדרור רוחני שמחדש את הוויתנו, ומאחד את הגוף והנפש יחד.
והנה יסוד זה מושג רק בארץ ישראל כי אי אפשר לרומם את הבשר של הגוף הישראלי להיות קדוש כקדושת הנשמה רק על ידי אויר הארץ הקדושה שעפרה, אוירה, וכל מציאותה קדושה, והיא מסייעת ליהודי לציית לדבר ה׳ ולהשיג את הקדושה ולכן כל "המציאות החומרית" בארץ ישראל הופכת להיות "כולה לה' " מאחר והיא משרתת את הקדושה העליונה "וזהב הארץ ההיא טוב" ודרשו רז"ל "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (בר"ר פרשה טז: ועיין אורות פ: ומאמרי הראיה עמוד 172) ולאור לימוד נשגב זה, עלינו לשמוח מאוד בחג השבועות שהוא יום מתן תורתנו כי ביום זה אנו מאחדים ומשלבים יחד את "הגוף והנשמה" להיות משועבדים לרצון העליון.