א- ראש השנה: יום הזכרון
ראש השנה נקרא בתורה "זכרון תרועה" (ויקרא כג,כד) וגם נקרא "יום תרועה" (פ.פנחס) ובמסכת ר"ה (כט,ב) יישבו סתירה זו (עיי"ש).
ומכאן שם החג בתפילה יום "הזכרון" כי ביום זה נזכרים כל באי תבל לפני הקב"ה ונידונים על מעשיהם.
ונשאלת השאלה למה נקרא בשם זה ולא בשם "יום הדין" או "יום המשפט"?
אלא יש להסביר כך: ר"ה הוא יום זכרון לפני ה', בו מתייצב לפניו המין האנושי, ובו נזכרים כל יצורי תבל מעשה כל איש ואיש ומעללי כל בריה ובריה וביום זה נידונים כל ברואי עולם מי לחיים מי למיתה וכך אמרו במסכת ר"ה (פ"א, מ"ב) : בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון והוא בוחן אותם וסוקר אותם בסקירה אחת (רש"י לר"ה יח,ב).
השם "יום הזכרון" בא לקבוע בלבנו את האמונה כי רבון העולמים אותו אנו מכתירים בר"ה למלך על הארץ אינו מסתגר בארמונו והוא אדיש לברואיו, אלא זוכר כולם, פוקד אותם ברחמים "אתה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם" ובתפילתו של רב "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב" ולכן ר"ה הוא יום הדין שהקב"ה יושב על "כס המלכות וכל יצוריו עוברים לפניו ונסקרים בסקירה אחת.
ר"ה הוא חג שחל באחד בתשרי כי ביום זה נברא אדה"ר שתכונתו העיקרית היא 'מדבר' ולכן ביום זה אנו משעבדים את קול פינו בתפילותינו ובתקיעות השופר המעורר את האדם מתרדמתו לשוב בתשובה ולתקן מעשיו (הרמב"ם הל' תשובה פ"ג הל' ד).
ב- המלכת ה' בר"ה
התבוננות מעמיקה בתפילות ר"ה מלמדת אותנו שכל עיקרו של יום זה הוא המלכת ה' קונה שמים וארץ, על העולם כולו ולכן מתפללים שיסיר את "מלכות הרשעה" כדי שיכירו כל באי עולם כי ה' הוא "המלך העליון" המולך על כל הבריאה, ואין מבלעדיו שום כוח אחר מנהל את העולם.
ולכאורה הדבר תמוה, וכי "האל העליון" זקוק לנו להמליכו על יצירתו עד שהוא מבקש מאתנו "אמרו מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז,א)?
והתשובה היא ע"פ דברי הגר"א שפירש את הפסוק "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" שיש הבדל בין "מולך" ל"מושל" - המלך מולך על עמו ברצונם ובהסכמתם ואילו "מושל" שולט בכוח על העם בלי רצונו והסכמתו ולכן הקב"ה אינו רוצה להיות "מושל", בחוזקה ובכוח על יצוריו, רצונו שברואיו יקבלו אותו עליהם ברצון ובשמחה ולא מתוך דיקטטורה ומשום כך תוקעים בשופר כדי להמליכו כמלך העולם ועל ידי שיפור מעשיהם "שופר מלשון שפרו מעשיכם" (ויקר"ר כט,ו) וגם גימטריא של "שופר" - תוקף (האריז"ל בשער הכוונות דרוש "רה דרוש ח) כלומר תוקעים לתת תוקף למלכות ה' "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים מז,ו) כלומר ה' מתעלה ומולך על היקום ע"י שיפור מעשיהם של יצורי תבל.
והנה יש שני שופרות: שופר קטן של ר"ה ושופר גדול של משיח כנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה כז,יג) בר"ה אנו מתחילים את פעולת ההמלכה שאינה מושלמת כל עוד מלכות הרשע שולטת וקיימת ומאפילה על הופעת האור האלוהי אבל בימות המשיח שם תופיע הדעת העליונה, נתקע בשופר גדול לחירותנו ולשחרור היקום כולו משעבוד היצר "תקע בשופר גדול לחירותינו ושא נס לקבץ גלויותינו" (מתוך תפילת העמידה) ולכן בר"ה תוקעים בשופר של איל שזה אילו של יצחק לעורר זכות מסירות נפשו של יצחק וגם מידת פחדו ולכן מתוך זה בחר בשופר הן במעמד הר סיני והן בביאת המשיח וגם למתק הדינים בזכות מסירות נפשו של יצחק שנעקד ע"ג המזבח.
ג- מטרת התקיעה
והנה הגמרא (ר"ה טז,א) אומרת שהתקיעה מבלבלת את השטן, מבעיתה אותו ומערבבת אותו, ותמוה וכי עוצמת התקיעה מבלבלת? והלא התשובה תלויה בשברון לב, בהכנעה "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא,יט) וכי קול השופר מבעית, מפחיד ומבלבל?
א- התוס' (ר"ה טז, ב ד"ה כדי) מבאר: כשתוקעים וחוזרים בשופר השטן חושב שהגיע זמן הגאולה כמ"ש "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה כז,יג) וחושש למיתתו וחיסולו שהרי כתוב בסוכה (נב,א) שלעתיד לבוא הקב"ה לוקח את השטן ושוחטו ולכן השטן חושב על המשך קיומו, נבהל ונחרד ואין לו זמן לקטרג ולהשטין על ישראל וכן פירש רש"י שם, שלא ישטין- כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין טענותיו, ולכאורה תמוה אם רואה שישראל מחבבין את המצוות אדרבא עלול הוא להגביר את קטרוגיו?
אלא מוכרחים כמ"ש הר"ן - חיבוב המצוות מראה על תשובה מאהבה ומייד הוא מפסיק הקטרוג ופוסק מלפרט את עבירותיהם כי מפחד שמא יחשבו להם כל הזדונות לזכויות.
ב- הר"ן (ר"ה ג,א ד"ה למה תוקעין) פירש דכיוון שישראל חוזרים ותוקעים זה רומז על תשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכויות (יומא פו,ב) וכיוון שהשופר מעורר לתשובה "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג,ו) "השטן חושש שישראל עשו תשובה מאהבה ואין באמתחתם עבירות וחטאים אלא זכויות ומסתתמות קטרוגיו וטענותיו.
ג- נמצאנו למדים שביום הדין והמשפט לכל באי עולם, ישראל לוקחים את השופר "כמצות עשה" תוקעים ומריעים לה' לבטל את הגזירות על ישראל ועל האנושות כי עם ישראל הוא "אפוטרופוס רוחני" על האנושות ואינו חפץ רק בקיומו אלא גם בקיום הבריאה, שכלולה ודבקותה ביוצרה ולכן תוקעים 101 קולות כדי לצאת מכוחות הסט"א (ס"מ=100, מיכאל=101) כי מתי יש כוח לישראל לסנגר ולהציל את הגויים כשהם בעצמם נקיים מעוון ואין עליהם קטרוג מצד הקטיגוריא בשמים.
קולות השופר הם "קולות סודיים" בין העם לבורא ושום מלאך לא יודע כוונתם חוץ מה' ולכן המצוה היא "לשמוע קול שופר" ולא התקיעה כי השמיעה היא קליטת אותם קולות שמימיים לעורר נשמת היהודי הפרטי והאומה להיות דבקים בנצח בכדי למלא את יעודם בבריאה ולכן כל ר"ה כשתוקעים בשופר קטן מצפים לשופר הגדול של "משיח" שיתקן עולם במלכות שדי.
עניינו של שופר לשפר את השב, את אמונתו ולכן תוקעים תקיעה שהיא קול פשוט שמורה על אמונה פשוטה והיא מידת החסד שעניינה התקרבות לה'.
ד- מהות תקיעת תשר"ת
ולפי זה נסביר למה תוקעים תקיעה שברים תרועה תקיעה?
כי הקב"ה עשה את האדם ישר "ויעש אלהים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז,כט) כלומר האדם נוצר ישר, בלי עקמומיות ועל ידי החטא נתעקם ולכן כשחוזר בתשובה הוא חוזר לישרות וזה רמז התקיעות, בהתחלה "תקיעה" לרמוז על הישרות, והתקיעה - פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ואח"כ "שברים" כי קרה לו משבר ואח"כ התיקון על ידי "התרועה"- הבכי והחרטה, חוזרים ל"תקיעה" שהיא הישרות ובעל עקידת יצחק כתב ששלושת הקולות של השופר כנגד שלוש כיתות של בני אדם שקיימים בעם וכולם חייבים לזעוק, להריע כדי להתחנן לבורא שיקבל תשובתם "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהלים צח,ו) ועל ידי התרועה הקב"ה זוכר את כל מפעלו ולכן השופר לא נברא אלא לטובת ישראל- שבשופר ניתנה תורה "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד", ובשופר עתידים לתקוע בשעה שיתגלה בן דוד צדקנו (תנא דבי אליהו זוטא).
תרועת שופר בר"ה היא השמעת קול שופר לכבוד הכתרת הקב"ה כמלכו של עולם כמנהג הכתרת מלך (שמו"ב טו,י) וכמו שביקש דוד לעשות לשלמה "ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה" (מל"א א,לד ומל"ב ט,יג).
ובסיכום תפקידי "השופר":
א- המלכת מלכים. ב- צעקה המונית לשמחה, לאבל או למלחמה (במדבר כט,א: תהלים צח,ו: במדבר י,י: עמוס ג,ד)
יוצא ששני הקולות - התקיעה והתרועה רומזים:
א- התקיעה היא ביטוי של שמחה והתרוממות.
ב- תרועה ביטוי של תוגה וצער (עקידת יצחק).
ובזה נבין מאמרם ז"ל שמע קול פנימי יצא, קול חיצון לא יצא (ר"ה כז,א): כלומר אם שמע הקולות הפנימיים הגנוזים בשופר לעוררו לתשובה יצא יד"ח, ואם שמע רק את הקול הגשמי החיצוני לא יצא יד"ח כי מגמת השופר לעורר, להרעיד נפש השומע, ולבסוף להביאו לשמחה ולהתרוממות.
מצאנו בתנ"ך שלושה סוגי שופרות: שופר של ניגון ושיר, שופר של מלחמה ושופר של חירות, ונסביר:
א- שופר של ניגון ושיר: השופר והחצוצרה הם כלי נגינה שבו מנגנים, מהללים, משבחים על ידי השמעת צלילים נעימים, הרמוניים, ערבים לאוזן והם מרהיבים את הלב, ומרחיבים את הדעת לשבח הנוי והיופי של רבון העולמים שיצר עולם יפה.
בשופר זה ממליכים מלכים ונשיאים "הללו ה' בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור הללוהו בתוף ומחול, הללוהו בצלצלי תרועה" (סוף תהלים) "זמרו למלכנו זמרו כי מלך כל הארץ אלהים זמרו משכיל".
ב- שופר של מלחמה הוא אמור בעמוס (ג,ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו- השופר משמש כלי אזעקה להזעיק את הכוחות המגינים להתאזר ברוב תעצומות להניס המתקיף וזה שופרו של תשובה כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ב) ולכן השופר מכריז ואומר "שפרו מעשיכם".
ג- שופר של חירות: הוא השופר שעליו נאמר בתורה (ויקרא כה,ט) "והעברת שופר תרועה", "וקראתם דרור לכל יושביה" הוא השופר בשירות ונחמות, ישועות, שלום ושלוה בעולם, דרור, חירות ושוויון, ושופר זה הוא שופר של מתן תורה ושופר של הגאולה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים" (ישעיה כז,יג) "בשופר יתקע והלך בסערות תימן" (זכריה ט,יח) "תקע בשופר גדול לחירותינו".
