אחיי היקרים, עומדים אנו בימים המסוגלים לתשובה, בימים שבהם כל אחד מישראל עורך חשבון נפש פנימי נוקב עם עצמו ובפרט יחסו לממון חברו, לרכושו, לכבודו ולאהבתו שהרי אחד מעיקרי התשובה מעוונות שבין אדם לחברו הוא השבת ממון הנגזל ופיוסו על הצער שנגרם לו בלקיחת ממונו או בניצולו או עשיקתו, ולכן בתקופה של חשבון נפש, של תיקון מעשינו, הבה נעיין בכיסינו באוצרותינו וברכושנו לבל יהיה בהם ממון אחרים, חפצי הזולת כי איסור ״גזל״ הוא מהעבירות החמורות ומהנסיונות הקשים בחיים וכבר אמר שלמה המלך ״והכסף יענה את הכל״ (קוהלת יא,יט) ופירשו חז״ל ״יענה - ישפיל״ כלומר אהבת הממון משפילה את האדם מהדרו, מתפארתו, מאמונתו וגורמת לו הסתאבות נוראה עד שעלול לבכר את הממון והרכוש יותר מהנפשות, יותר מאהבת המשפחה והקרובים, ולכן עלינו לחפש דרכינו, להשיב ממון שאינו שלנו לבעליו, להחזיר "מציאות" לתקן עיוותים כספיים שעשינו במשך כל השנה כדי שהגזל לא יקטרג עלינו בימים נוראים ולא יעכב את תשובתנו, ולא יעכיר את יחסינו עם הזולת וכבר אמרו חז״ל ״שבעת שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה״ (שבת לא,א).
א. אין לך חמור בכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל (תנחומא נח, ד) ״וקשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה״ (בבא בתרא פח,ב).
ב. בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו ״נשאת ונתת באמונה״ (שבת לא,א) ״הנושא ונותן באמונה כאילו קיים תרי״״ג מצוות" (בית המדרש ח״ג 115).
ג. מי שנושא ונותן עם חברו באמונה, הרי הוא מודה באלוקים שהוא אמת (מעלת המידות ערך אמונה) "יגיע כפיו של אדם הוא החלק הניתן לו מן השמים ובו ישמח״ (רש״״י לקוהלת ג,כב).
ד. כי עיקר הצדקות הוא בממון, וכל אדם שמתנהג ביושר וממונו בכשרות זהו צדיק גמור (קב הישר פרק כב) ״סאה מלאה עוונות מי מקטרג בה גזל" (ויקר״ר לג).
ה. כל הגונב כאילו עובד עכו"ם (שמו״ר ב) ״מי שיש בידו גזל אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב״״ה שנאמר ״לא יגורך רע״ (ויקר"ר לג).
ו. כי העושר לא נברא אלא שיעשה אדם ממנו מצוות וכאמרם ״לא נברא זהב בעולם אלא למלאכת המשכן" (בר״ר טז, ג: וכד הקמח ערך עושר).
ז. הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבים והקב״ה מזמין לו פרנסתו שבני אדם בוטחים באמונתו ויהיה ממונם מצוי אצלו תמיד (ראשית חכמה פרק משא ומתן).
ח. אפילו עשיר שבעשירים ודואג ועצב בחלקו הרי הוא כעני שבעניים (רש״י לאבות פ״ד מא).
ט. רבים בדור הזה שמקבצים עושר שלהם שלא באמונה ואחר כך מתנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה (מהרש״א לכתובות סז,א).
י. הממון הוא רק פקדון ביד אדם (אבן עזרא משלי יח,יז: אור החיים לשמות כב,כד: האלשיך הקדוש שם ובספר חסידים תטו) ״גזל הנאכל קשה תשובתו" (חולין פט,א).
יא. גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם (חגיגה יא,ב ומכות כג,ב) ורוב בני אדם נכשלים בגזל (בבא בתרא קסה,א) כי גזל בפניו נפיש יצריה (שם בחגיגה) כי התשוקה לקניינים חומריים ובפרט לממון טבועה באדם.
יב. איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות ד, מ״א) הקב״ה יושב במרומו של עולם ומחלק מזונותיו לכל בריה (פסחים קיח,ב) הקב״ה יושב וזן את העולם כולו מקרני ראמים ועד ביצי כינים (שבת קז,ב).
יג. עושר מיעוטו יפה ורובו קשה שמבטלו מתלמוד תורה ומגביה לבו (רש"י לגיטין ע,א).
יד. כל הגונב את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו (בבא קמא קיט,א) וחסרון כיס קשה מכולם (קוה"ר ז) ״ועניות חשובה כמיתה״ (נדרים ו,ב וע״ז ח,א) ״ואין לך מיתה גדולה מעוני" (בר"ר ב).
טו. עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ואחריתו יהיה נבל (ירמיה יז,יא) "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה,יב).
טז. שבלעדי רצונו יתברך אין אדם יכול להתעשר וצריך להאמין שלא יפלא מה' שום עצה להעשירו אף אם לא יעסוק בעסק זה (החפץ חיים בסוף ספרו אהבת חסד).
יז. כל מי שידיו מלוכלכות בגזל, הוא קורא לקב״ה והקב״ה אינו עונה אותו, למה? משום שתפילתו בעבירה (שמו"ר כב).
יח. צדקה הבאה מגזל אינה צדקה (זוה״ק ויקהל) ואין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל (תענית ז,א).
יט. עושר הנפש טוב מעושר הממון, ופרי ההסתפקות הוא המנוחה (מבחר הפנינים שער ג).
כ. גזל של רבים אין לו תשובה כי אינו יודע למי להחזיר (רש״י ובבא קמא צד,ב ד"ה תשובה וחו"מ סימן שסו ס״ק יב).
כא. אבל מי שנושא ונותן באמונה, אותו מעט שמזמין לו הקב״ה מתברך מאליו ומתקיים בידו ולא יצטרך לבריות כי אין העושר והנכסים אלא למי שהעושר שלו... ולכן כל בעל נפש יחוס על נפשו ועל מעשי ידיו ויתנהג כשורה וכדין בענייני ממון ועסקים (ילקוט מעם לועז ח"ד ספר דברים קעג).
כב. אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו (יומא לח,א) ״עליו להתחזק ברוב עוז ואמונה... ולא יהיה הכסף נחשב בעיניו למאומה במקום שיש צד נדנוד איסור" (פלא יועץ ערך ממון).
כג. כל הנותן עינו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנים לו, ומה שבידו נוטלים הימנו (סוטה ט,א).
כד. כל המודה במצות ״מידות" (משקלות) כאילו מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות מידות כאילו כופר ביציאת מצרים (בבא מציעא סא,ב).
כה. קשה עונשן של מידות (משקלות) יותר מעונשין של עריות משום דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה (בבא בתרא פח,ב).
אהובי ויקירי, כידוע שהממון הוא חוזקו וחוסנו של האדם המעמידו על רגליו, והאדם שואף לקניינים חומריים רבים, ואין גבול לשאיפה זו כמאמרם ז"ל ״יש לו מנה רוצה מאתים״ (קוה״ר פ״א) וכשמתגברת "חמדת הממון" באדם הוא עלול להגיע להסתאבות נוראה, למכשולים רבים שמאפילים על הטוב האנושי, וממיטים שואה עליו אם לא ירסן חמדה זו, ולכן בימי התשובה נגביר את ההסתפקות במועט שגורמת מנוחה לנפש האדם ומביאה אותו לשקט ושלוה, לאהבת הבריות וכיבוד רכושם וממונם, ועלינו לדעת שהממון הוא ״פקדון״ בידי האדם לעשות בו הרבה מצוות, הרבה חסדים, לחלק לעניים, כי העשיר הוא אפוטרופוס של העניים וכספם מופקד אצלו (אלשיך פ.משפטים), ואסור לאדם להתעשר ע״י דרכים ואמצעים בלתי כשרים שהרי צדקה שבאה מתוך גזל ועושק אינה נחשבת לצדקה, ולכן עלינו לאחוז במשא ומתן באמונה ביושר, בהגינות, בתשתית יחסים הגונים עם הזולת, בכיבוד ממון החבר, ורק ע"י זה נוכל לסלק את המקטרגים המשטינים עלינו בתחתונים ובעליונים כי אמרו רז"ל שהגזל מקטרג בשמים על הגוזל שנחשב לנוטל נשמת הנגזל, למחבל בשלמות החברה, ולזורע פירוד ושנאה באומה, ולכן הבה נסדר כל העניינים הכספיים שבינינו לבין חברינו נישא וניתן באמונה, נרבה בצדקות, בגמילות חסד, בחיזוק תלמידי חכמים הנלחמים על שלמותה ונחלתה וכבר אמרו רז"ל ״שלא נברא הזהב אלא למלאכת המשכן" (בר"ר טז, ג) כלומר לא נברא הממון אלא לעשות בו מצוות, לבנות בו בניינים רוחניים. לתפארת הבורא, לתפארת העם והארץ כי רק בעשיית צדקה נוכל לזכות לחיים טובים, לאריכות ימים ולנחלת הארץ שהרי "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", וצדקה הבאה מממון כשר והגון מצילה ממיתה ממש, ועוד אמרו רז"ל "מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? יעסוק בתורה ובגמ"ח (סנה' צח,ב) כלומר הצלת האדם מצרות ומצוקות נוראיות אפשרית רק על ידי לימוד תורה ועשיית חסד עם כל נברא כי "הצדקה" מונעת קטרוגים של העני על הקב"ה שכביכול עושה הפליות בין בריותיו ומשום כך הצדקה שקולה כנגד כל מצוות התורה (ירושלמי פאה פ"א,א) "וכל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עכו"ם" (כתובות סח,א) "ואין ירושלים נפדית אלא בצדקה" (שבת קלט,א) "ומכוח הצדקה המתים עתידים לחיות" (פרקי דר"א, לג) ולכן מכוח כיבוד ממון הזולת ורכושו, אושיות החברה מתחזקים, והנפשות המוקירות זו את זו, מתאחדות ומשתלבות יחד ליצור חברה נאותה, מגובשת ומלוכדת תחת דגל עול "מלכות שמים", וככל שהאדם ותרן בממונו ומפזר מעותיו לעניים, לנזקקים וללומדי תורה דע שהוא מוסיף ומתעשר "אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה הוי יודע שהוא מוסיף" (מדרש משלי יא) ולכן נוקיר ממון החבר, ונשמח בממוננו כדי לנצלו למטרות נשגבות ובפרט להחזיק מוסדות תורה וחכמה שהם קיום נשמת האומה (עיין אור החיים לשמות ל,יג).
