"כפיית הר כגיגית בקבלת תורה במעמד הר סיני"
המקור
על הפסוק בשמות (יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר" דרשו רז"ל במסכת שבת (פח, א): מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר ר' אחא: מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור וקבלוה בימי אחשורוש (עיי"ש) וכן איתא במכילתא דרשב"י (פרק יט - יז) ובתנחומא (פ. נח - ג) ובתנחומא (שופטים ט).
וטעם הכפיה, אומרת המכילתא (שם) "מלמד שהיו ישראל מתייראים מן הזיקין, הזוועות, הרעמים והברקים הבאים (עיי"ש) והנה בעיוננו במאמר חז"ל זה ישנן כמה תמיהות עיקריות:
למה הוזקק הקב"ה לכפיה הרי מלכתחילה אפשר לפנות אליהם ולהציע להם את התורה מרצונם הטוב וכמו ששאל ה' את שאר האומות במסכת ע"ז (ב, ב) ובספרי (דברים שמג) שהציע את התורה לכל אומה ולשון ולא קיבלוה, וכשבא לישראל קבלוה ולמה הוצרך לאמצעי כפיה?
למה כפה דוקא על ישראל הר כגיגית והרי יתכן אם היה כופה על שאר הגויים הר כגיגית היו גם הם מקבלים אותה!
ועוד תמוה מאוד מאמרם ז"ל הרי ישראל הכריזו בריש גלי "ככל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז) ועוד לפני זה אמרו "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" (כד, ג) ומכאן אנו רואים שכולם ענו באחדות גמורה וברצון עז לקבל את התורה בלי שום כפיה וכולם היו שווים לפני המקום (מכילתא דרשב"י א) וכל אחד היה מתמשכן על חברו (שם במכילתא) ואם כן אין צורך בשום כפיה שהרי היו תמימי דעים, בלב אחד וכאיש אחד לקבל את התורה וליישמה!
ועוד תמוה שהרי חז"ל בעצמם (שבת פח, א) מביאים את תגובתה של הבת קול היוצאת מן השמים ונפעמת מאמירתם של ישראל "נעשה ונשמע" ואומרת "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו דכתיב "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ). יוצא מכאן שבני ישראל הקדימו הסכמתם לשמיעתם ובכך התדמו למלאכי השרת המקדימים עשיה לשמיעה דבר שנראה בעיני הגויים כפזיזות "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודניינו" (שם פח).
בסיכום המאמר, כפה עליהם כגיגית מעיד על הרצון וההסכמה של ישראל לקבל את התורה ולכן בעיוננו בסוגיא נאמרו תשובות רבותינו על ידי מאורות הדורות, וננסה בס"ד להביא אותן:
התוספות במקום (ד"ה כפה) הקשו מה עניינה של כפיה זו והלוא מרצונם החופשי אמרו יחדיו "נעשה ונשמע" וכן הקשו הראשונים.
והתוספות השיבו: באמת ישראל קיבלו את התורה מרצון ומתוך הסכמה כללית אבל הכפיה היתה לשלול מהם את האפשרות לחזור בהם מאימת האש הגדולה, הברקים והרעמים כפי שאומרת המכילתא הנ"ל.
ברם לענ"ד, הסבר זה תמוה איך אפשר לומר שחזרו בהם מהכרזתזם ומאהבתם העזה לקבל התורה ולכן מכוח זה הסבירו בתנחומא כך:
התנחומא (פ. נח, ג) הסביר שהכפיה היתה על תורה שבעל פה ולא על "תורה שכתב" כי עליה הכריזו "נעשה ונשמע" כי העולם כולו תלוי בקבלת התורה כמ"ש "מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה, אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א וביצה טו, א) כי מבלעדי התורה אי אפשר לעולם הגשמי להתקיים ולכן ישראל מצד בחירתם והכרתם העמוקה רצו לקבל את התורה שבכתב אבל גזירות, תקנות וסייגים של חז"ל הכלולים בתורה שבעל פה לא רצו להתחייב כי קשה לעמוד בהם ולכן באה "הכפיה העליונה" ולחייב אותם על זה ובזמן אחשורוש חזרו וקיבלו עליהם הכל ברצון כי שמירת הגזירות והסייגים עזרו להצלתם מקליפת עמלק, והכירו באמיתיות ובסגולת התורה ומצוותיה.
המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" (פ. לב) הסביר שערכה של תורה ומעמדה הנשגב אינו תלוי בקבלתנו ובהסכמתנו כי זוהי מידה אנושית מצומצמת ולכן הכפיה אינה נובעת מצד החשש לחרטה ולחזרה אלא הכפיה מתחייבת מצד חשיבותה האלוהית של התורה כי לו היה הקב"ה מסתפק בנכונות ישראל ובהסכמתם היינו חושבים שהתורה אינה יקרה ונשגבה כל כך שהרי קבלתה תלויה ברצון העם וקיום העולם תלוי בהסכמתם וזה בלתי אפשרי כי חקיקת התורה חקוקה במציאות העולמית ומבלעדיה אין קיום לבריאה ולכן ניתנה בכפיה לשדר לישראל לעולם כולו שהתורה היא נשמת היקום והופעתה מחוייבת ללא רצון העם והסכמתו והיא קדמה למעשה בראשית "הביט הקב"ה בתורה וברא את העולם" (בר"ר א, ד, ה). יוצא "שהכפיה" אינה סותרת את "הרצון הטוב" של העם שחפץ מאוד בקבלת החכמה העליונה הנטועה בתוכנו ומובילה את האדם להשגת האמת המוחלטת אלא מצד "הנותן" רצה הקב"ה להודיע לאנושות שהקב"ה ברא את העולם ע"פי התורה (בר"ר א, ה ופסחים נד, א) וחיות כל העולמות תלויה בה ובמצוותיה והיא מקור כל השלמויות בכל התחומים ולכן מחוייב העולם לקבלה בכפיה ולא ברצון כי "ההכרח הוא מצד העליונות המוחלטת" ואילו הבחירה היא משתנה ומתהפכת (עיין אורות הקודש ח"ג דף ז אות חג: מאמרי הראיה ח"א, 166).
"הכפיה" מולידה את ההכנה והכשרון ללימוד תורה וכפי שמצינו במסכת נדה (ז, ב) שהולד במעי אמו מלמדים אותו תורה וכיוון שבא לעולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה ונשאלת השאלה למה משכיחו את כל אשר למד במעי אמו? אלא לענ"ד, יש לומר שההשכחה הזאת היא סיבת לעמל התורה, ליצירת כשרון ומוטיבציה בולד לעמול ולרכוש את התורה ביסורים, בשקידה רבה ובפעילות רבה ומגוונת לקיים "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א, ח) וכדברי חז"ל בקוהלת רבה (ג, י) שלולי עמל התורה וללא שכחה, לא היה אדם עמל ומזיע בלימוד תורה (עיין אור החיים לויקרא כו, ג) ולכן נצטווינו להיות עמלים בתורה כל חיינו (תו"כ פ. א, ב) וכתב מרן אור החיים (בספרו ראשון לציון משלי ב, ב) שהחיוב להעמיק בידיעת התורה הוא מהות ענין לימוד תורה "ציוונו לטרוח בתורה, להשיג עומקם לא לשטחיות הדברים", ולא ללמוד מתוך תענוג וכמו שהאריך בספרו "חפץ ה'" (שבת פח, ב ד"ה גמרא).
והסבר זה של המהר"ל מושלם ע"פי פירושו של בעל "משך חכמה" לסוגיא זו בפרשת שמות (יט, יז) שמסביר אחרת את כל הענין, באמת לא היתה כפיה כאן אלא כשמעמד ישראל למרגלות הר סיני נראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה עד שנתבטלה בחירתם הטבעית ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה' (עיי"ש) יוצא מדברי קדשו שלא היתה כאן "כפיה חיצונית" אלא שישראל היה חפצם עז לקבל התורה עד שלא היה צורך בכפיה כי השיגו בעומק התעלותם ברוחנית שכל חיות הנבראים תלויה בקבלת התורה וללא שלטון התורה אין הצדקה לעולם ולכן אמר להם "שם תהא קבורתכם" כי בלי תורה, העולם צריך להיות קבור, מכוסה ללא גילוי ערכו וחשיבותו האלוהית, יוצא שפירושו של המהר"ל ושל ה"משך חכמה" משלימים זה את זה - התורה ניתנה בכפיה מצד חשיבותה ונשגבותה, אבל ענין זה חייב להוביל אותנו להכרה ברורה שאין צורך בכפיה כי התורה היא נשמת היקום, חיותו ובסיס עמידתו "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".
"הכפיה" האמורה בקבלת תורה אינה אלא משפה ולחוץ כי מצד מעלת ישראל וקדושת פנימיותם אין צורך בשום "כפיה טכנית" כי טבעם וחפצם הפנימי של ישראל נוטה לקיים מצוות ה' ורק יצר הרע תוקף אותו, וכשמכים אותו חוזר לישרותו וטבעו הטוב וכמו שכתב רבנו הרמב"ם (הל' גירושין פרק ב הל' ב: ומשך כמה לשמות יט, יז).
ובעיוננו הדברי רבנו הרמב"ם (גירושין פ"ב הל' כ) למדים מדברי קדשו שכפיה אין פירושה אילוץ וחיוב אדם לעשות דבר שלא חייב לעולם כי באמת זוהי כפיה, אבל כשאדם חייב לעשות משהו ויצרו מתלבש עליו ומסרב לעשותו, הרי כופים את חיצוניותו ויצרו התקף לבצע את חובתו ולכן פנימיות היהודי היא טובה ודבוקה ביוצרה וכל שאיפתה לעשות רצון יוצרה וכל העיכוב בא לה מצד "יצרו תוקפו", וכשמכים אותו עד שתשש יצרו, פנימיותו מתגלה ומכריז "רוצה אני" (עיי"ש).
ולפי הסברו של הרמב"ם מתורצת השאלה למה לא כפה הקב"ה את התורה על הגויים? והתשובה היא משום שפנימיות הגויים אינה טובה ואינה נוטה לדבקות העליונה ולכן כל כפיה עליהם תיחשב לכפיה, להכרח, לאילוץ משא"כ ישראל רוחם ונשמתם קשורה בתורה ורק שאר שבעיסה מעכב (ברכות יז, ב) וכשמרככים עיקשותם, פנימיותם הטובה מתפרצת וצווחת "רוצה אני", "נעשה ונשמע" כי אהבת התורה וחביבותה משיבה את הנפש למקורה האלוהי בחינת "תורת ה' משיבת נפש" (תהלים יט, א) וכשהיא תמימה משיבה את הנפש לטבעה האלוהי לישרותה, לזכותה ולשאיפה עוזה וכידוע שתשוקת כל יהודי לדבוק בה' ובתורתו.
ויש כאלה שהסבירו שהכפיה הייתה על כל התורה ולא מצד ישראל ח"ו שהרי אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ג-ז) והתעלו למדרגת מלאכי השרת אלא "הכפיה" נעשית על ידי הקב"ה מתוך כוונה תחילה כדי שתהיה נתינתה ב"אונס" ובדין "אנוסה" התורה כתבה "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (דברים כב, כט) כלומר "האומה הישראלית" יש לה דין "אנוסה" וממילא הקב"ה לא יוכל לגרשה או להחליפה באומה אחרת כשהיא מכעיסה אותו שהרי הקב"ה מקיים את התורה כולה וחל עליו הדין הזה שכתב בתורתו (עיין בספר מנחה בלולה ובחידושי הרי"ם בשפת אמת ובאור החיים לדברים כו, יח וברכות ז, א) וזוהי סגולתם של ישראל שלא יומרו באומה אחרת (שם).
ויש מי שהסביר שעל "המצוות הקלות" אמרו "נעשה ונשמע" כי אין בהם עונשים ומיתות בית דין אבל על החמורות לא אמרו נעשה ונשמע ולכן היה צורך בכפיה גם על החמורות (עיין בערוגות בושם ח"א 17: ובפענח רזא).
ברם, הסבר זה ושל התנחומא הנ"ל יש להקשות ממה שמובא במסכת ע"ז (ב, ב) שאומות העולם עתידות לטעון "כלום כפית עליהו הר כגיגית ולא קיבלנוה כמו שעשית לישראל", והנה לפי הסברם הנ"ל שהכפיה הייתה על הגזירות ועל החמורות אז מה התשובה שהשיבן הקב"ה "שבע מצוות שקיבלתם היכן קיימתם?" הרי היה להם לקבל את תורה שבכתב או הקלות כמו שעשו ישראל.
מרן הראי"ה קוק ("עין איה" שבת פח, א) פירש את ההתייצבות בתחתית ההר כך: ההתייצבות כעין "אתם נצבים היום כלכם" ופירש רש"י "בקומה זקופה" כלומר עמידת ישראל והתייצבותו בעולם בקומה זקופה, בשלמות קומתו הרוחנית מהווה בסיס מוצק שעליו מבוססת כל המציאות כולה משום שהרצון האלוקי הגלום בתורה רוצה שהיקום יתקיים וכפי "חכמתו העליונה" שהיא התורה ומבלעדיה אין קיום למציאות, אין קיום לזקיפת קומתו של היהודי שהיא "לב האנושו" ולכן בקבלת התורה מופגנת זקיפת קומתם הרוחנית של עם ישראל שנבחר לספר תהילות ה' בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא).
ולענ"ד יש להסביר סוגיא זו כך: ישנם שני אופנים בעבודת ה': אהבה ויראה וצריכים שניהם, ולכן ישראל מצד מהות עצמיותם אמרו "נעשה ונשמע" כי רצונם לעבוד את ה' מאהבה, אבל מאידך גיסא צריכים גם מידת היראה, חרדת קודש מהדרת גאונו ולכן הייתה כפיה כדי שתהיה פרוסה עלינו יראת ה', "יראת חטא" הקודמת לכל סוג עבודה רוחנית ומוסרית וכדברי חז"ל בנדרים (כ, א): בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו - זו בושה שמביאה לידי יראת חטא ולכן במעמד הר סיני שמגמתו לנטוע בעם "יראת חטא" הופיעה הכפיה עלינו כדי שתהיה בנו "יראת חטא" הזקוקה להשלמת וטיפוח מידת אהבת ה' (עיין מה שכתב המהרש"א לשבת פו, ב אודות קבלת התורה בו' או בז' בסיון).
מרן הבן איש חי בספרו בן יהוידע (שבת פח) אזיל בשיטת התנחומא שאמרו נעשה ונשמע על תורה שבכתב כפי שיגידו המקראות וכמו הקראים שאזלי בתר פשט המקרא ולא רצו לקבל תורה שבעל פה אשר בכל תיבה ותיבה תלי תלים של הלכות ולכן אמרו נעשה ונשמע דהיינו נעשה מה שנשמע מן פשט המקראות ולכן כפה עליהם תורה שבעל פה ועשה את ההר כמו גיגית שיש בה בית קיבול והוא מקבל תלי תלים של דרשות, רמזים ומשמעויות עמוקות כי התורה שבע"פי עושה לכל תיבה בתורה בית קיבול שמכיל בקרבו אלפי הלכות וזה עיקר קבלת התורה כי הקב"ה כרת ברית אתם על תורה שבעל פה (גיטין ס, ב) כי בלי פירוש של תושבע"פ אין משמעות אמיתית לתורה שבכתב.
והנה בסוגיא זו יש עדיין לשאול למה הקב"ה מאיים עליהם באיום עקיף ואינו מאיין עליהם במוות מיידי אם זוהי באמת כוונתו?
אלא מוכרחים לומר שיש כאן כוונה עמוקה: הקב"ה אינו מאיים במוות מיידי, אלא הקב"ה בא להעמידם על המשמעות של חוסר רצונם לקבל את התורה, כי אי קבלת תורה גוררת השלכות הרסניות, הרס העולם וחיסולו, ולכן הועמדו ישראל בפני ההכרעה האם לקיים את העולם וליצוק בו את תכלית קיומו על ידי שיהיו שותפים פעילים במעשה הבריאה וברוממותה, ואם לא יקבלו הם קוברים את העולם ומחבלים ביעודם, באחריותם כלפי העולם כי קבלת התורה היא יסוד קיום העולם, ובזה הם ממלאים תפקידם האלוהי לגאול את העולם משפלותו ולכן סופרים מפסח שבעה שבועות לבטא את הערגה הזו של היום הנכסף, יום ששה בסיון.
ישראל מאמינים בני מאמינים, וידעו שהתורה היא "תורת אמת" חיות הבריאה ולכן מסרו נפשם עליה ויצאה נשמתם עד שהוחזרה להם (עיי"ש בשבת) ואפילו המלאכים הוכו בתמהון "מי גילה רז זה לבני" - לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, ובטלה מהם זוהמת הנחש, ובטל המוות (שבת קמו, א) כי התורה מבטלת את הגאוה ומכניעה את האדם לעשות רצון יוצרו לקדש החומר ולכן בשבועות הכל מתעלה גם המציאות החומרית מתרוממת, כי התורה מכוונת את כל צדדי החיים אל מקורם העליון ולכן מקריבים חמץ בשתי הלחם ולמרות שבכל השנה אסור להקריב חמץ במקדש "כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו" בכל זאת בשבועות התורה מעלה את המציאות החומרית (תפארת ישראל פ. כה).
ברם, הודיע לנו רבא בסוגיא "שמודעא רבא לאורייתא" תמה בימי אחשורוש שבביטול גזירת המן הבינו שהתורה אינה רק טובה לאנשות אלא טובה להם, שהיא מבכרת אותם מעל כל העמים, מצילה אותם מקליפת עמלק המרושעת ומאדירה את שמם ותהילתם ולכן גם בימינו עלינו לדעת שהתורה היא משוש ועוגן חיינו, גידולנו והצלתנו ממשטמת הגויים הזוממים עלינו לכלותנו ולכן ניישם אותה בחיינו הלאומיים, נטפח לימודה ונשמח בה שמחת עולם, ונרים את קרנה בעיני העם ובעיני העולם כולו כי היא שורש וקיום הבריאה כולה.
כפילת אמירת "נעשה ונשמע"
אחרי הכרזת כל ישראל "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שמות כד, ג) הוסיפו ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שם ז) ושאלו המפרשים למה התורה כפלה את אמירתם! ועוד למה הקדימו "נעשה" ל"נשמע" הלוא השכל מחייב לשמוע ואח"כ לבצע! וראיתי שהראב"ע ניסה לענות על שאלה זו באומרו "נעשה כל הכתוב ונשמע אותם תמיד שלא ישכחו ממנו... או נשעה מצוות עשה ונשמע מצוות לא תעשה" (עיי"ש).
אבל חז"ל בסוגיא (שבת פח, א) "שישראל היתה להם אמונה תמה בדברי הבורא שלא יטעה אותם אלא בא לתת להם מתנה יפה" המועילה והמחייה את הנפש ולכן אין לשאול שאלות וכמו שהחולה אינו שואל את הרופא על טיב התרופות שנותן לו כך ישראל נטועה בהם אמונה ותום לב לקבל דברי אלוקים חיים ובכל ביטלו "זוהמת הנחש" וזכו לדרגות גבוהות עד שמלאך המוות לא יוכל לשלוט עליהם (שבת קמו,א וביקר"ר יח) והשרה עליהם זיו שכינתו (תנחומא ישן חוקת חיח).
המוות נגרם בעטיה של הגאוה, אבל במתן תורה ישראל התעלו לדרגת המלאכים שמבצעים צו ה' ללא התחכמות והתפלספות כך ישראל קיבלו לקיים את התורה בפשטות ובתמימות ישרה ללא התחכמות והתפלספות וללא חיפוש נוחות עצמית אלא עושים שליחותו יתברך בשמחה ובטוב לבב.
ונשאלת השאלה מנין ישראל ידעו רז המלאכים עד שהקדימו "נעשה" ל"ונשמע" הלוא הם בני אדם שהשכל שולט עליהם, והשכל מחייב שמיעה ואח"כ ביצוע!
ולענ"ד, יש לומר שסגולה זו עברה להם בתורה מאבותיהם שהיו צייתנים גמורים ולא ערערו אחרי גזירותיו יתברך ולכן גם צאצאיהם הלכו בתום ובישרות והאמינו לדבר ה' ללא התחכמות והתפלספות.
או יש לומר לפי דברי המהר"ל (תפארת ישראל פ. כט) שכתב כמו שהמלאך עושה מה שה' גוזר כך ישראל נבראו מראשית בבריאה לעשון רצון הבורא והם נבראו לשם כך, וזה למעלה מהבחירה החופשית ולכן "כפה עליהם הר כגיגית" כלומר כפה עליהם את התפקיד לבצע, לעשות אפילו לפני "השמיעה" ולכן כיון שישראל נבראו לשם קיום התורה "נצר מטעי" מצד הבורא, הרי לא יתכן שהנברא יתבטא בלשון מסופקת "שמא" דהיינו יששמע ואח"כ יעשה כי זה בלתי אפשרי ולכן ישראל גילו סוד מהותם ויצירתם (עיין רסיסי לילה קטע כא דף 26) וייעודם הוא להיות אומה הנושאת את שמו יתברך במוסריות עילאית וזה טבוע בתעודת האומה ובהיסטוריה הלאומית שלה שהיא קשורה עם הבורא ושום "גט פיטורין" לא יוכל לשחררה מייעודה וכפי שענה הנביא יחזקאל לזקנים (סנה' קה, א: תנא דבי אליהו לא).
מעלת החופש הרצוני
החופש הרצוני משכלל את הכשרון המוסרי אשר לאדם בהיותו "יצור בחירי", ובבחירתו החופשית יש לו יתרון על המלאכים שאין להם בחירת חופשית.
"הרצון" הוא התוכן המהותי של האדם כי על ידו יכול למלא את כל שאיפותיו והרצון הוא עצם החיים וזה מוטבע באדם ואין אנו "בני חורין" לרצות או שלא לרצות ולכן "החיים" מצויים בנו שלא בבחירתנו "על כרחך אתה חי" ונשאלת השאלה אם החיים מוכרחים ומאולצים עלינו והם נמצאים בהווייתנו שלא בבחירתנו - אז מה כוחה של הבחירה שבנו?
ותירץ מרן הראי"ה ("עין איה" שבת פח, אות סז) שהחיים מצויים בנו בהכרח, ובחירתנו היא רק לשלוט על הטיית הרצון לאחד מן הצדדים - לימין או לשמאל וזוהי הבחירה שמעוגנת בנו.
התורה היא עצמיות החיים הישראלים ולא יכולה להינתן ע"פי רצון העם כי "הרצון משתנה" והתורה יכולה להידחות ומשום כך התורה היא משובצת ברצון העצמי של האומה שכל עצמיותה היא התורה, ואין לישראל שום "מציאות עצמית" בעולם בלי תורה ולכן התורה היא חקוקה וארוגה בהווייתה הלאומית והיא חוקת המדינה היהודית ואי אפשר לדמיין מדינה אידיאלית מתוקנת בכל השלמויות בלי תורה ומוסריה ולכן בזמן תורה ישראל התייצבו בקומה זקופה ונתבקשו לגלות ולחשוף מציאותם העצמית כי אחרת היא מאבדת חיותו וצפוי לקבורה ולכן הכפיה כאן אינה ביטול הרצונות והבחירה אלא רוממות המאוויים הלאומיים של ישראל שכל תכלית קיומו לעשות רצון יוצרו כי נשמתו אצולה מתחת כסא הכבוד וחפצם התמידי להיות "דבוקים בה'" ובתורתו (עיין הרמב"ם הל' גירושין פרק ב הל' כ).
הנמכת הרצון באה מכוח דלדול לימוד התורה כי ע"י העסק בתורה מתרבה הצמאון לתורה ומתחזק הרצון האישי והציבורי לדבוק בנצח, ולפיכך שכחת התור מכוח הצרות, המצוקות והקשיים החברתיים מחלישים את "הרצון הלאומי" להרגש שהתורה היא "עצמיותו ההווייתית" של העם ומולידים "המודעא רבה" ובתיגבור עוצמת לימוד התורה מתבטלת "המודעא רבה".
התורה והלאומיות
בחג פסח נולד עם ישראל ובחג השבועות קיבל תורה מסיני ושני החגים הללו קשורים ומחוברים יחד ואין ישראל בלי תורה ואין תורה בלי ישראל ושניהם בונים את קומתו האידיאלית של עם ישראל ולכן חוגגים חג פסח שבו השגנו את "החירות הרוחנית", ואסור לטשטש את מהותם ואיפיונם.
ולצערנו ישנם בתוכנו שלא מתייחסים לענין הלאומי ובזים לציונות, לתחיה הלאומית והם טועים שהרי הם חוגגים פסח ומקפידים מאוד על הדרת כשרותו וצריכים לדעת שפסח מבטא את "החירות הגופנית" את הענין הלאומי כי בו גלומה השאיפה הטבעית שיש בישראל לשכלל את הבריאה ואמנם בלי שבועות פסח הוא לקוי, ובלי תורה השאיפה לחירות גופנית עמוסה טעויות והגשמים חברתיים, נפשיים ולאומיים ולכן בכדי שלא נזלזל בצד הלאומי ונסתפק רק בצד הרוחני, ניתנה לנו חג פסח ללמדנו שהצד הלאומי הוא הבסיס לקבלת התורה במעמד הר סיני, ובלי קבלת התורה ויישומה הלאומית היהודית מרוקנת מתוכנה ולכן צריכים שני החגים קשורים ושזורים יחד, ושניהם מביאים את התיקון הלאומי והעולמי.