"החזק במוסר אל הרף, נצרה כי היא חייך" (משלי ד, יג).
"ותבלין יצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל" (משנה ברורה סימן א, ס"ק יב בשם מרן הברכי יוסף).
"אין לך מידה טובה יותר מן התשובה" (תנא דבי אליהו זוטא כב).
"אמר רב לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" (תנחומא תזריע ה).
א. השגת השלמות המידותית
קניית השלמות הרוחנית תלויה בתיקון המידות והדרכים להגשמתן כי אי אפשר לטהר ולזכך המחשבות בלי תיקון המידות, יישורן והתאמתן לחכמת ה', וכתב רבנו הגר"א בספרו "אבן שלמה" (פרק א): "כל עבודת ה' תלויה בתיקון המידות", כי האדם לא נולד מושלם במידותיו ואדרבה נאמר באיוב (יא, יב) "ועיר פרא אדם יולד" כלומר האדם נולד חסר בינה וחכמה אבל עליו לעמול קשות לשפר ולשכלל את מידותיו, ולהפוך את עצמו מעיר פרא לאדם עליון, לדרגה משובחת בעלת צלם אלוהי השולטת על שאר הבריות (עיין רש"י בקהלת ד, יד).
וכתב הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד): "ודע שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות לא יגיעו ולא יתיישבו בנפש רק בכפול הפעולות הבאות מן המידה ההיא... ומפני שאין אדם בטבעו בתחילת יצירתו בעל מעלה ולא בעל חסרון הוא ירגיל בלא ספק פעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו" וכן כתב בפרק שמיני (שם) וכן כתב החינוך (מצוה טז) "שהאדם יפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחרי מעשיו שהוא עוסק בהם", וכיון ש"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו" (רמב"ם דעות פרק ו הל' א) הרי קביעת המידה בנפש האדם אינה תלויה ורק בהכפלת המעשה אלא בסיוע חברה נאותה המעצבת אופיו של אדם ולכן אם האדם עושה תשובה ובוחר חברת אנשים מתוקנים, בעלי רמה רוחנית גבוהה, הרי בודאי גם יצירת מידות טובות תהיה לו קלה ויכול לרפא מידותיו המשובשות על ידי התערבות הדעה הנבונה, ועל ידי תרגול מעשיו לטוב.
תיקון הדעה וההשקפה נקבע במידה רבה על ידי מידותיו, ואם מידותיו גרועות, הרי יכוון השקפותיו למה שטבעו נוטה אליו (עיין רמב"ם מו"נ ח"ב, פרק כג) ולכן בודאי התשובה הבאה מתוך הבינה והדעה, דורשת תיקון המידות שכדי שתוכלנה לשפר ההשקפה, המעשה של השב כי הרגלי החשיבה מהווים את הבסיס לבנין מחודש של אישיות ההולכת ומשתכללת על ידי רעיון התשובה וההתחדשות התמידית הגנוזה בתוכיות הנשמה.
ב. ההידמות למידותיו יתברך: תכלית החיים עלי אדמות
כתב בעל "תומר דבורה" (פרק א): "האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות, שאז יהיה דומה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה עליונה צלם ודמות, שאילו יהיה דומה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה, ויאמר עליו "צורה נאה ומעשים כעורים", שהרי עיקר "הצלם" והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו אם יהיה בצורה העליונה בדמות תבנית אבריו, ואילו בפעולות לא יתדמה לקונו, לפיכך ראוי שיתדמה אל מידות הקב"ה", ולכן תכלית האדם להיתדמות לה', וזהו צו אלוקי לדמות צורתו ליוצרו ולהידבק במידותיו יתברך "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים יג, ה), ופירשו חז"ל (סוטה יד, א) שההליכה אחרי ה' היא להתדמות לבורא במידותיו הנעלות "וכי אפשר לו לאדם להלוך אחר השכינה? אלא הלך אחר מידותיו יתברך" (שם) וכך קבע התנא אבא שאול בשבת (קלג, ב): "זה אלי ואנוהו - הווה דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום", ופירש רש"י שם "ולשון ואנוהו - אני והוא, אעשה עצמי כמותו לידבק בדרכיו", וכן כתב רבנו הרמב"ם (מו"נ ח"א פרק סט): "תכלית הכל - ההידמות בשלמותו כפי היכולת", וכן כתב עוד שם (פרק נד): "תכלית האדם ההידמות בו יתברך כפי היכולת כלומר שנדמה פעולותינו בפעולותיו", ומצוה זו מלבד היותה חלק מתרי"ג מצוות, היא תכלית הכל כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, ואין תשוקתה אלא לשוב ולהידבק במקורה כטבע כל עלול החושק לעילתו, "ואין מנוחתה אלא כשתשיג את זה", (עיין רמח"ל בדעת ותבונות סעיף כד ותפארת ישראל פרק ט) ולכן מקור הרצונות והשאיפות של האדם העליון הוא הרצון הבסיסי להידמות לה', זוהי המשמעות האמיתית של "אדם נברא בצלם" דהיינו שעיקר חייו, רצונותיו חייבים להיות יונקים משורש עליון זה ולפעול לדמות הגוף ופעולותיו לצורת העליונה. כידוע שכל הבריאה כולה היא גילוי מידותיו יתברך ולכן ההידמות השלמה לא תבוא על ידי העיסוק בחכמת הטבע אלא על ידי ההליכה בתורה ומצוותיה המגלות את הרצון העליון, ומשום כך החוזר בתשובה הרוצה להתאים רצונותיו, שאיפותיו ותאוותיו לרצון הבורא לא יוכל לתקן עיוותיו המעשיים והמידתיים רק על ידי לימוד התורה המרגיל כוחות הנפש לשוב למקורם, לטיבם האלוקי, ובפרט עליו להתחבר לתלמידי חכמים, לצדיקים כדי ללמוד ממעשיהם כדי לקיים "ובו תדבק" (דברים י, כ) "ולדבקה בו" (שם יא, כב ורמב"ם הל' דעות פרק ו הל' א, ב. וכתובות קיא, ב ואבות פ"א מ"ד), וכתב החינוך (מצוה תלד) שההתחברות לחכמים ולצדיקים היא "קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות וכל הרגיל עמהם לא במהרה הוא חוטא", ובזה מגיע האדם לתכלית ולדימוי הצורה ליוצרה, ומשום כך אמר רבי יוחנן (ברכות ז, ב) "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה" כלומר על ידי שימושה של תורה, לומד האדם ורוכש לו בנין המידות הנעלות והנהגת ה' על ידי סגולת ההידמות המעשית למידות העליונות המיושמות על ידי הלימוד והשימוש.
והמידות הנדרשות מהאדם הן מידות של הקב"ה כלפי האדם, והמגשימן בחייו יש בו מעין דוגמא של מעלה, דימוי לקונו "לעולם ילמד אדם מדעת קונו" (סוטה ה, א), וכתב רבנו יונה (שע"ת שער ג) "ומה תקות הנברא בעבורם. אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים אשר נברא"? ומכאן העונש הגדול של ביטול תורה, ביטול צדקה וחסד כי זה מעילה בתפקידו, בחובתו ובעמלו.
הכשלון הוא יסוד ושורש התיקון, והתשובה היא תיקון הנפילה, אימות הכשלון והפיכתו להצלחה, לשכלול, וכידוע שהתנהגותו של אדם צריכה להיות מתאימה למהותו, ולכן צריך האדם הרוצה לחיות חיים מתוקנים להכיר את מידותיו, להכיר את מקומו, את נטיותיו וליקויו כדי לגשת לתיקון, לתשובה וזה מה שהתכוון שלמה במשלי (יד, ב ועיין שם בפירוש הגר"א) "הולך ביושרו ירא ה'" כלומר ההולך במידת היושר, בשיטת המיצוע שהיא המידה הרצויה והאהובה בודאי יחתור ליראת ה', להליכה בדרכיו, וזוהי הדרישה הנדרשת מבן תמותה להידמות לבוראו ומעצם חייו עלי אדמות "עיקר חיות האדם היא להתחזק בשבירת המידות ואם לאו למה לו חיים" (אבן שלמה א), וכהכרת מקומו של אדם וידיעת מגבלותיו, הרי יכיר את נגעיו ויתאמץ לרפא אותם בהתאם לכוחותיו ורצונותיו וכדברי בעל "ספר הישר": "כי לא ידע נגעי לבבך בלתך, ועל כן לא ירפא בלתך מחץ מכותיך".
ג. לימוד המוסר: יסוד תיקון המידות
ומשום כך הזהיר אותנו שלמה במשלי (ד, יג): "החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך" כלומר שחיי האדם היא לשבור מידותיו ולהוסיף גדרים וסייגים על המוסר כדי שלא יבוא לידי רפיון. ופסוק זה הוא המקור לדברי הגר"א הנ"ל באבן שלמה שחייב אדם בכל חייו להירתם לשבירת מידותיו הטבעיות ולכוונן לאפיקים רצויים, לעבודת הבורא וכפי שעשה גדול ישראל כגון רבנו הקדוש שלמרות עושרו הגדול הפך את הנטיה הטבעית אל הממון, אל הקניינים החומריים לפרישה מהם, לשעבודם למטרות צדקה וחסד, ולכן נצטווה האדם לא להישאר על טבעו אלא לפעול היפך הכנתו ולהוסיף עוז וגבורה בלימוד המוסר, בתיקון המידות ובלימוד התורה כי הן המקנות לו מעלות יתירות ברוממות הטבע, ויסוד זה להילחם בטבע גנוז ומושרש באדם, וזהו ההבדל היסודי בין האדם לבין כל יתר הברואים שנבראו כולם מושלמים, ממלאים תפקידם הטבוע בהם ללא אפשרות של השתפרות, השתכללות באמצעות "הבחירה החופשית" משא"כ שאר הבריות הן סטטיות, אינן יודעות התעלות והשתלמות יסוד התיקון הוא "הביקורת העצמית" מפני הנגיעות המעוותות מעשי אדם, מטעות את הדעה הזכה והצלולה ומעכירות עבודת האדם, ואפילו החכם ביותר אם לא ישכיל להתרומם מעל לנגיעותיו האישיות אין תורתו אמת, ומעשיו לא יובילוהו לצדק, ליושר ולהכרת חטאיו ומגרעותיו.
ד. המידות: שורש שלמות התורה
ולפי זה יוצא שהתורה על כל מערכותיה המצוותיות והמוסריות אינה תורה תמימה רק אצל אדם טהור וישר במידותיו ורחוק מנגיעות עצמיות, וכן אין התשובה אפשרית רק למי שמרפא מידותיו ורוצה להידמות למידות קונו שהמידה הראשית בהן היא מידת הענוה וכמאמרם ז"ל "לעולם ילמד אדם מדעת קונו" (סוטה ה, א) ופירש רש"י "לאהוב את הנמיכות שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני..." והקב"ה בכבודו ובעצמו מתחבר לשפלי דעת, לענוים "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו) ומנמיך מבטו אל השפל והדל "כי רם ה' ושפל יראה" (תהלים קלח, ו). ותמיד הקב"ה משווה את עצמו לבריות הנמוכות (עיין תנחומא וירא, ומגילה לא, א) ולכן גם מקור אהבת ישראל היא "הענוה" וכמבואר בש"ס (חולין פט, א) ובמדרש (תנחומא עקב ג) "אלא בזכות שאתם ממעטים את עצמכם לפני, לפיכך אני אוהב אתכם", וזה סוד בחירתם לעם הנצח (עיין אור החיים לשמות יח,כא ד"ה ונראה כי: ונצח ישראל פרק יא).
הויתור ההדדי הוא מקור לכפרה ולסליחה שהרי אמרו (יומא כג, א): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו", כלומר שהותרנות וההתפייסות בין אדם לחברו גורמת בשמים לסליחה ומחילה, להפיכת מידת האכזריות למידת הרחמנות, וכידוע "שבמדה שאדם מודד, מודדין לו" (בר"ר ט וסוטה ח, ב ודב"ר יא). "וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים" (שבת קנא, ב), "וכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה" (בבא קמא צב, א).
