המקור
בגזירת ברית בין הבתרים נאמר לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענום אותם ארבע מאותה שנה..." (בראשית ט,יג-יד).
והנה פסוק עומד בסתירה למציאות השעבוד שהרי בפועל לא עבדו רק רד"ו שנים ואילו בתורה (שמות יב,מ) נאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" ואם כן איך הבורא לא מימש גזירתו בשלמות אלא קיצר להם ופכי שחז"ל לימודונו על הפסוק (בראשית מב,ב) "רדו שמה ושברו לנו" שרמז להם יעקב שיעבדו רק רד"ו שנים ולא ארבע מאות שנים (תנחומא מקץ ח: בר"ר צא,ב)
ועוד תמוה הרי התורה כתבה שני פסוקים סותרים, זה של בראשית "ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג) לזה של שמות (יב,מ) "ומושב בני ישראל... במצרים שלשים שנה וארבע מאות" וכיצד יתקיימו שני כתובים אלו?
והנה מצאנו כמה תירוצים לסתירה זו, ונציין כמה מהם:
משנולד יצחק היו ארבע מאות שנה, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת ברית בין הבתרים עד שנולד יצחק (רש"י לשמות שם: ילקו"ש פרשת בא רמז י: מהרש"א למגילה ט,א ומסורת הש"ס שם).
ולכאורה תירוץ זה תמוה שהרי אברהם ויצחק לא נקראו בני ישראל ועוד שהרי נאמר "בארץ לא להם" והם היו בארץ ישראל ולא בנכר? אלא מוכרחים לומר שגם הם נחשבים "בני ישראל" וארץ כנען כיון שהייתה משועבדת לממלכת מצרים ומעלה לה מסים הרי היא נקראת "לא להם" ולכן השעבוד התחיל מאברהם ויצחק (עיין באזנים לתורה לשמות יב,מ) ועוד שהרי אברהם ויצחק היו מתגלגלים ממקום למקום, וצער הטלטול והגלות נחשב לצער, לעינוי.
ועוד אפשר להסביר שהשעבוד התחיל מגזירת ברית בין הבתרים כי אברהם בשומעו שעתידים בניו להשתעבד ולגלות מארצם גרם לו צער רב, וצער עמוק זה נחשב לגלות כלומר שהצער על הידיעה של הגלות נחשב כגלות עצמה למרות שהעבדות והעינוי יתחילו כשישראל יהיו רבים בארץ לא להם (עיין החינוך בהקדמה: כלי יקר לבראשית טו,יג: כתב סופר דרשות ח"א לשבת הגדול).
והנה גם בעל ההגדה גם הוא מפרש ומיישב כמו דעה זו וכתב "שהקב"ה חישב את הקץ" דהיינו חישב את "קץ" שנים מיום לידתו של יצחק עד שירדו יעקב ובניו למצרים ויחד עם רד"ו שנים שישבו במצרים נשלם חשבון של ארבע מאותה שנה שנאמרו בברית בין הבתרים, ודבר זה נרמז גם כן במקרא (תהלים קה,ט) "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק" ונכתב ל"ישחק" בשין במקום ל"יצחק" בצדי כי כשתפחית "צ" מחשבון אות "ש", ישאר "רדו" לרמוז לנו שאמז לידתו של יצחק מתקיים מה שנאמר "כי גר יהיה זרעך".
וכעין זה כתב הרא"ש על הפסוק (שמות ו,א) כי ביד חזקה ישלחם "שרק יצחק אבינו הסכים להפחית משמו חשבון "קץ" (190) ובזכותו נגאלו ישראל מוקדם יותר, ולכן הקב"ה הפחית מאה ותשעים שנה מארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו על ישראל (שיבולי הלקט).
ב- קושי השעבוד
קושי השעבוד זירז גאולת ישראל לאחר רד"ו שנה לפי שהעינוי ועבודת הפרך שברו לבם של המשועבדים ומכוח עבודה קשה נתעוררו לזעוק אל ה' "ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה" (שמות ב,כג) ולכן זורזה גאולתם לפני הזמן שנקבע בגזירה כי המצרים מיררו את חיי היהודים מעבר למקובל (פרשת הדרכים דרוש חמישי הגדת דברי שאול: צל"ח לפסחים קטז,ב).
והנה שני הטעמים הללו משלימים אחד את השני, כי הטעם הראשון מועיל רק לגזירה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" אבל עדיין לא נתקיים בהם "ועבדום ועינו אותם" ולכן זקוקים לטעם של "קושי השעבוד" המשלים את המנין, וכן לא די בטעם של "קושי השעבוד" בלבד כי אין בכוחו להשלים הגזירה של ארבע מאות שנה של גזירות, ולכן צריך הטעם שמונים השנים משנולד יצחק (הגרי"ז מבריסק על התורה).
יוצא שבגלל קושי השעבוד נחשב הדבר כאילו עבדו ישראל במצרים ארבע מאות ושלשים שנה ולפי זה צדק גביהא בן פסיסא שתבע שמצרים ישלמו לישראל שכר שעבודם במשך ארבע מאות ושלשים שנה למרות שלא ישבו ועבדו רק רד"ו כי השעבוד הקשה השלים המנין ולכן יש לתבוע שכרם על התקופה הארוכה של 430 שנה (סנה' צא,א ומהרש"א שם).
ולפי זה אתי שפיר דברי ההגדה שהקב"ה חישב את הקץ דהיינו הפחית 190 שנה כי השעבוד המר השלים את המנין הקבוע בגזירה.
וכן מצאנו עוד רמז בענין זה כי כתוב "פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים" (שמות ג,טז) ופירש המילה "פקדתי" חיסרתי כמו שנאמר "לא נפקד ממנו איש" (במדבר לא,מט) כלומר הקב"ה חיסר מנין "קץ" שבגימטרייא "פקוד" ונשארו רק רד"ו שנה, וזה חישב הקץ המוזכר בהגדה.
ורבנו הגר"א בפירושו על הפסוק "וימררו את חייהם" והטעמים עליהם הם "קדמא ואזלא" לרמוז לנו שעל ידי מירור החיים הקדימו לצאת קודם הזמן. ובספר "טעמי המנהגים" כתב שהמילים "קדמא ואזלא" גימטריא "קץ" ואם הופחת מנין "קץ" נשארו רד"ו שנה.
ג- ריבוי המנין
הריבוי של אוכלוסיית ישראל במצרים השלים מנין השנים, כלומר נגזר שמספר מסויים של יהודים יעבדו במצרים וכיון שנתרבו בדרך נס, הרי ריבויים גמר את מכסת השעבוד וזה זירז שחרורם משעבוד מצרים (פרשת דרכים שם) וזה מה שאומר בעל ההגדה "ויהי שם לגוי" שהיו עם גדול, עם מרובה אוכלוסין, וגמרו בקבלנות את מכסת העבודה שנגזרה עליהם, ולכן היו מולידות ששה בכרס אחת, פרו ורבו (שמו"ר א,ז) והשלימו את שנות השעבוד וכאילו עבדו ארבע מאות ושלשים שנה (עיין סוטה יא,ב). ולכן אמרו רז"ל שעבודת הלילות השלימה מנין השנים כי המצרים היו מונעים מישראל ללכת לביתם בלילות "וירא את ענינו" זו פרישות דרך ארץ (ההגדה, פרקי דר"א פ.מח, שבלי הלקט, רשב"ם, מחזור ויטרי שם) כלומר המצרים רצו שלא תהיה ילודה במצרים וממילא יחוסל העם, ואילו הקב"ה הרבה את העם, והנשים היו מולידות ששה בכרס אחת (שמות א,ז) עד שהמצרים נדחקו וגזרו גזירות קשות על ישראל כדי להפחית מספרם (שמות א,ה ויג) ופחדו מאוד מהבעיה הדמוגראפית.
ד- החטא
גזירת השעבוד הייתה לארבע מאות שנה וכיון שחטאו חטאים חמורים נוספו להם שלשים שנה (כלי יקר שם משם מהרי"א: ויחזקאל ב,ה) ועוד כתב הכלי יקר (שם) שרצונם של ישראל להתיישב ישיבת קבע וביקשו להיות תושבים, גרם לתוספת שלשים שנה כי הקב"ה הבטיח לאברהם שזרעו לא יתאזרח במצרים אלא ירגיש שם תמיד כגרים כי הארץ היא "לא להם" והיא מהווה תכלית הניגוד לנפשם הטהורה של ישראל.
ולאור כל האמור מוכרחים לומר שרק הקב"ה היודע עתים וקצים ומשקל השעבוד של בני ישראל חישב ומצא כי כבר נשלם הקץ וגאלם בחיפזון.
ולענ"ד יש ליישב כך: באמת הגזירה הייתה לארבע מאות שנה אבל תלויה ועומדת על שני קצים: א- אחישנה. ב- בעיתה.
אם יזעקו ותימאס להם "גלות מצרים" ולא ירצו להתאזרח בטומאת מצרים, הרי תתקצר התקופה, אבל אם לא יזעקו ולא ישאפו להשתחרר מעול מצרים ישבו שם עד השלמת השנים שנקבעו מראש, וזה נקרא "בעיתה", ברם כיון שישראל זעקו במשך כל ימי השעבוד הרי התפילות והצעקות לא הלכו לבטלה אלא הלכו והצטברו וכשהגיע עת רצון נושעו "ותעל שועתם על האלוהים" (שמות ב,כג) ... ויזכור אלוהים... (שם כד-כה ורמב"ן) וכן אמרו במדרש (ילקו"ש תהלים קי, רמז תתסה) "אין ישראל נגאלים אלא מתוך צרה, מתוך תפילה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה, מתוך קץ וכן אתה מוצא כשנגאלו ישראל ממצרים מתוך חמשה דברים נגאלו". והנה מדרש זה עונה שלמרות מצבם הירוד של בני ישראל ששקעו במ"ט שערי טומאה ולא היו ראויים להיגאל שהיו ערומים מן המצוות (יחזקאל טז,ז רש"י שם, הרשב"ם, ריטב"א וחוקת הפסח) בכל זאת מתוך הצער, התפילה וזכות אבות נגאלו ובפרט שלפי כמה מדרשי חז"ל שמרו על צביונם היהודי המיוחד ונקראו "כשושנה בין החוחים" (שהש"ר ב,ה: מכילתא ב,ב ושפ"א וארא תרמו ד"ה כפם, ויקר"ר לב,ה: שמו"ר א,כה).
הזכות הגדולה שהייתה להם למרות שקיעתם בטומאת מצרים הייתה ששמרו על יחודיותם והבדלתם ולא רצו להתערב בגויים וכך אמרו בהגדה "ויהי שם לגוי גדול" (דברים כו,ה) ואמרו בספרי (שם) "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם" כלומר שלא נבלעו בתוך תרבות מצרים האלילית אלא היו מצויינים, מסומנים וניכרים במלבושיהם, בלשונם, בדתם ובמנהגם וכמו שאמרו במכילתא (שמות יב,ו שהש"ר ד,יב): "בזכות ארבע דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא היו פרוצים בעריות ושלא היו ביניהם מלשינים" נמצאנו שהכף שהכריח את הגאולה וקיצר אותה הוא העובדה שהתרחקו מלהתערב בגויים אלא שמרו על צביונם המיוחד והיו ניכרים כיהודים ואינם נגררים אחר סביבתם ויהדותם ניכרת בהליכותיהם (כלי יקר שם: הריטב"א שם, שבלי הלקט, הרשב"ם) וארבעת הדברים הללו שמרו על "זהותם היהודית" לבל יטמעו בתרבות נכר כי השם מתאר את מהותו וזהותו של האדם ולכן אפילו שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, ישראל שמרו על זהותם, זיקתם למורשתם, לעברם, למשפחתם ולמולדתם, ויש בזה ערובה לשמירת זהות "האני" של העם המשועבד ולשומרו מטמיעה והתבוללות, ולכן חשוב שהאדם ישמור על שמו וזהותו וכמו שהתפלל יעקב על נכדיו "ויקרא בהם שמי ושם אבותי" (בראשית מח,טז) לבל יטמעו ויאבדו זהותם היהודית בהיות בגלות.
וכתב הזוה"ק (ח"ב טו,א) שקושי השעבוד ושנאת מצרים את ישראל היו לטובתם על מנת שלא יטמעו בתרבות נכר אלא ישמרו על סגולתם היחודית וכן נאמר בתהלים "ויהפוך לבם לשנוא עמו" ולכן מצרים היתה "כור ההיתוך ליצירת עם ישראל" והשעבוד הקשה זיכך וצירף אותם והוציאם משפלותם ועל זה יש לנו להודות, לשבת ולקלס להשי"ת ששמר עלינו לבל נתערב בתרבות מצרים ונפסיד את סגולתנו היחודית.
בסיכום, בעל ההגדה סיכום שלושה טעמים לקיצור התקופה של ארבע מאות שנה כך:
וירא את ענינו – זו פרישות דרך – דהיינו העבודה בלילות השלימה מנין השנים שכן המצרים הפרישו את ישראל מנשותיהם ומענו אותם מללכת לביתם בלילות כדי למנוע פריה ורביה כי פחדו מהריבוי הדמוגרפי.
ואת עמלנו – אלו הבנים – שישראל היו פרים ורבים שלא כדרך הטבע, וריבוי הבנים וגידול האוכלוסיה הספיקו לעבוד ברד"ו שנה מה שהיו יכולים לעבוד בארבע מאות שנה.
ואת לחצנו – זו הדחק דהיינו קושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, וה' מיהר את הקץ והוציאנו אחרי רד"ו שנה, כי מרוב הצרות והמצוקה של הגלות החי ה' גאולתנו כרמוז "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה כו,כב) כלומר העת של בעיתה אחישנה (עיין ספר עולם ח"ב פרק יג).
ה- הגאולה מפני ההבטחה לאבות
חז"ל הודיעונו שיציאת מצרים אינה קשורה ותלויה בזכויות מסויימות שעשו ישראל במצרים אלא בזכות ההבטחה שהבטיח השי"ת לאבות להוציא אותנו מכור הברזל "ודור רביעי ישוב הנה" (בראשית טו,יד,טו) וכן בהבטחת ה' ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בראשית טו,ד ועיין שמות ב,כד: ו,ג-ד) נמצא שמפסוקים אלו ה' הבטיחנו מראש על יציאת מצרים והודיענו הכתוב שיש לה זמן קצוב בלי זכויות מצדנו כי זוהי ברית שנכרתה בין הקב"ה לאבות כמבואר במדרש (שמו"ר א,לו) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" – ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו שעם ישראל יקבל תורה ומצוותיה (עיין שפת אמת פסח תרלב ד"ה עיקר) ובזכות מוכנות זו לקבל עול מלכות שמים נגאלו למרות מצבם הרוחני הירוד, כי בסופו של דבר יחול על ישראל שם שמים "והייתי להם לאלהים" (שמות ו,ו-ז) ולכן קבלת התורה במעמד הר סיני היא מפתח הגאולה ממצרים ולכן הגאולה היא מחוייבת המציאות וכדברי חז"ל (בר"ר מד,כא): "ידוע שאני מפזרם, תדע שאני מכנסם... ידוע שאני משעבדם, ידוע שאני גואלם".
ו- בזכות ג' האבות
כתב בעל "שפת אמת" (פסח תרמ ד"ה כתוב) שגאולת מצרים היתה בזכות ג' אבות, בזכות מעשיהם כי עבודת ה' של האבות מהווה הכנה לישראל להיגאל מכל הגלויות כי לולי זכותם של האבות וענקיות מעשיהם הטובים שהטביעו בזרעם לקדש הטבע ולהתמודד נגד קשיי הגלויות, וכן אמרו במדרש (שמו"ר טו-ד ושהש"ר ב,ח) "אמר ר' יהודה מהו מדלג על ההרים – אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינם נגאלים לעולם אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים" וכן מפורש בראש השנה (יא,א ועיין שהש"ר ב,כא: שמו"ר ב,ד: שמו"ר א,לד,לו) וכן אמרו בזוה"ק (ח"ב,לח, א: ושם נג,א: וח"ג כה,א) שהגאולה ממצרים באה בזכות האבות והאמהות והצדיקים ולכן ה' דילג על החשבון של ארבע מאות שנה וקיצר את השעבוד.
ברם, לפי טעם זה, קשה למה נגזר שהגלות תהיה ארבע מאות שנה, הלא זכות אבות קיימת לנגד עיני הבורא והיה צריך לגזור תקופה קצרה?
וראיתי למפרשים שהסבירו שהם כנגד מה שאמר אברהם (בראשית טו,ח) "במה אדע כי אירשנה" שכנגד כל מילה נענשו מאה שנים של שעבוד (רש"י בנדרים לב,ב) וכן נאמר בנדרים (לב,ב) שישראל השתעבדו במצרים מפני שאברהם הפריז על מידותיה של הקב"ה שאמר "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו,ח) ויש לומר שמצד הדין לפי חז"ל בנדרים (לב,ב) נענשו ארבע מאות שנה כנגד ארבע מילים "במה אדע כי אירשנה" וכיון שאבותינו עבדו את ה' באמונה ועשו הכל לפני משורת הדין, גם ה' שילם לזרעו במידה זו וגאלם לפנים משורת הדין (עיין שפת אמת פסח תרנה ד"ה איתא).
עוד הסביר שבאמת זכות אבות תלויה בכך שישראל ירצו לדבוק בדרכי האבות ובמידותיהם התרומיות, ורק במקרה זה יכולה זכות אבות להופיע ולגרום קיצור משך הגלות, וכשהקב"ה ראה שחמדת מעשה האבות התגברה בנפשות בני ישראל לאחוז במעשיהם, אז זכותם התעוררה לקצר שנות השעבוד וכן כתב בעל "שפת אמת" (פר' בא תרנה ד"ה במד' ולקחתם) "דהנה זה היה עיקר הגאולה להיות נמשכים אחרי מעשה אבות".
ז- הגאולה בזכות הצדיקים
בכמה מדרשי חז"ל מבואר שהיציאה ממצרים הייתה בזכות הצדיקים.
במדרש שיר השירים רבה (פ. ב,ח) וכן בפסיקתא רבתי (טו) נאמר: בשעה שאמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמר לו משה רבנו היאך אנו נגאלים והלא אין בידינו מעשים טובים אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים ובמי הוא מביט בצדיקים שבכם ובמעשיהם כגון עמרם ובית דינו" (ועיין עוד בשמו"ר טו,א).
בשמות רבה (ב,ה): "אמר לו הקב"ה למעשה אין נגאלים אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב ובזכותך ובזכות אהרון".
בשמות רבה (יט,ה) בזכות "שבט לוי ששמר אמרת ה' ובריתו ברית המילה". (ועיין במדבר טו,ב).
יוצא שלפי המדרשים הללו הגאולה היתה בזכות הצדיקים, בזכות הצדקות של עמרם ושל משה, אהרון ושבט לוי שהיו קדושי עליון והעם ציית לדבריהם וקדושתם השפיעה על העם.
ח- הגאולה מכוח הזכויות העתידיות
בכמה מקומות בדברי חז"ל מודגש שדוקא הזכויות שישראל עתידים לרכוש, הם שעמדו לישראל בשעת הגאולה ממצרים וכך כותב רש"י לשמות (ג,יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" ושאל משה מה הזכות שבגינה יזכו ישראל לצאת ממצרים וענה לו הקב"ה "דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על הר סיני לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים", ופירש "השפת אמת" (פסח תרמה ד"ה בענין) שלא רק זכות קבלת התורה עמדה לישראל אלא קיום המצוות של כללות ישראל בכל הדירות היא המהווה את הזכות ליציאת מצרים" יוצא מכאן שהקב"ה מביט אל עבר העתיד של העם, ומכוח הבטה אלוהית זו הקב"ה מציל את העם ואינו מתחשב עם המצב העכשווי כי בנשמתם של ישראל גנוז הניצוץ האלוהי המווה "נקודת זיכוי" של היהודי למרות מדרגתו הירודה העכשווית כי הקב"ה בוחן כליות ולב, ותמיד הנקודה הפנימית הנצורה בלב היהודי מעוררת עליו סניגוריה להצילו, וזה מה שאמר ה' למשה כיוון שהעם מוכן לקבל תורה ומצוותיה במעמד הר סיני זה מקנה הזכות להיגאל טרם סיום הזמן, וגם ביותם שקועים בטומאת מצרים, כי הטוב האלוהי אינו פועל מהמבט הבוחן את המעלה העכשווית אלא מביט בכללות העם וקדושתו הסגולתית, ובזה זוכה לגאולה ולהצלה, וכל הקטרוגים מסתתמים כי "כלך יפה רעייתי ומום אין בך" (שה"ש ד,ז) ואפילו ישראל ישנים מן הגאולה, לבו של הקב"ה ער לגאול אותם ולהחיש ישועתם (עיין שהש"ר ה,ב) וישועתם היא ישועתו, ואפילו יגיעו לדיוטא תחתונה יצילם וירומם אותם וכפי שעשה במצרים שלמרות שהיו במ"ט שערי טומאה נגאלו וצעדו למעמד הר סיני לקבל תורה ולהיות "עם סגולה" והכניסם לארץ חמדה להקים "מלכות ישראל" שייעודה להפיץ דעת ה' בעולם ולתקן עולם במלכות שדי.