על החומרות ובמיוחד בחג הפסח

שמירת פסח כהלכתו

חג הפסח הוא חג גדול וקדוש,  חג לידת העם היהודי כעם סגולה, ובו עם ישראל יוצא משעבודו המצרי ומקבל עליו אלהותו יתברך, עבדות ה' "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים" (ויקרא כה, לח) כלומר שחרורנו מהכלא המצרי להתיישב בא"י, אין עניינו בשביל הדברים הגשמיים המצויים בה אלא עבור דברים רוחניים נשגבים, שהקב"ה יהיה לנו לאלוהים (עיין סוטה יד, א) ואמרו רז"ל בספרא (בהר פ.ה, ד) "כל היושב בא"י מקבל עליו עול מלכות שמים".

ישראל מכונים "עבדי ה'" - "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, מב) ושטרו של הקב"ה קודם לכל שטר של אדם (עיי"ש ברש"י) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה) ולכן יהודי לא יכול להיות עבד לשום בן תמותה אלא משועבד לבורא ולתורתו, ולכן בפסח נמנעים מלאכול חמץ המסמל את הגאוה, ההתנשאות ועם ישראל במהותו הוא "עני", שפל רוח, מבטל עצמיותו וישותו מפני הרצון העליון וכל תשוקת נפשו לדבוק בה' ובמצוותיו (עיין אורות קלה; מאמרי הראיה 52) והענוה היא אם כל המידות הטובות "וענוה גדולה מכולן" (ע"ז כ, ב) והעולם קיים בשביל "מי שמשים עצמו כאינו" (חולין פט, א וסוטה כא, ב).

מובא בשם מרן האריז"ל (מובא בבאר היטב סימן תמז-א) "הנזהר מאכילת חמץ אפילו במשהו מובטח לו שכל השנה לא יבוא לידי חטא" ומרן החיד"א (דבש לפי מערכת ח, אות יח; מועד לכל חי סימן ב אות ד) הביא גירסא האומרת "שלא יחטא כל השנה" כלומר שבטוח שתעלה לו שנה טובה (מורה באצבע קצו) ובכף החיים (שם ס"ק ב) כתב שלא מצא כן בכתבי האריז"ל והביא מקור לזה מהזוהר הקדוש כפי שיתבאר לקמן.

ברם דבר זה תמוה מאוד שהרי האדם הוא "בחירי" ולא כפוי על מעשיו ולא שוללין ממנו את הבחירה החופשית אלא הוא בן חורין לפעול ברצונו ואין מי שיכפה אותו על מעשיו אלא הרשות בידו במה שיעשה (הרמב"ם שמונה פרקים פ"ח; הל' תשובה פרק ה-ו; מורה נבוכים ח"ג, יט-כא; ברכות לג, ב; נדה טז, ב ורש"י שם; ופירוש הרמב"ם לאבות פ"ג, מ, טו) ואם כן איך מובטח לו שלא יחטא?

וראיתי לבעל "משנת חסידים" (המקובל רבי עמנואל חי ריקי מאיטליה) שבירר אימרא זו הלכה למעשה והביא גירסא יותר סבירא ומדוייקת וכתב "השומר פסח מחמץ כהלכתו יועיל לנפשו מאוד כל השנה" (מסכת ניסן אות ד) ולפי גירסא זו אפשר להבין מאמר זה דכיוון ששומר חוקי הפסח כהלכתם ונזהר מכל חשש חמץ, הרי דבר זה מועיל לנשמתו הטהורה שתמשיך במילוי ייעודה ותשוקתה להידבק במצוות ה' ולא לסטות מדרכיו כי החטא גורם לאדם לעקב ישרותו האלוהית ולהרחיקו מנתיבות יושר ואמת, והטעם לזה אומר דוד בתהלים "דעו כי ה' הוא אלוהים הוא עשנו ולא (קרי: ולו) אנחנו עמו וצאן מרעיתו" כלומר אנו לא עשינו את עצמנו אלא הוא עשאנו ולכן "לו אנחנו" (ב'ואו') לקנין נצחי ולסגולה טבעית שאי אפשר להתנתק ממנה הן מצד הקב"ה והן מצד עם ישראל (עיין אור החיים לדברים כו, יח; וספרו "חפץ ה'" על ברכות ז, א ד"ה גמרא וברכות ז, א).

יוצא שאין ישראל רשאי לבחור רשות אחרת מאשר רשותו של הקב"ה ואינו יכול לשנות את עצמיותו ואת סגולתו כי היא "קניינו של הקב"ה" ואינו יכול לצאת מיהדותו "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" (סנה' מד, א).

ברם, נשאלת השאלה למה דוקא בפסח מתעלה הנפש והלוא גם בחג הסוכות ישנן הרבה מצוות שעל ידן הנפש יכולה להשיג השגות נשגבות ב'קום ועשה' ולא מאי אכילת חמץ שזה ב"שב ואל תעשה"?

ועוד תמוה למה התורה החמירה מאוד בחמץ שעונשו כרת ואסור גם בראיית חמץ שלו, וגם מחפשים אותו בחורים ובסדקים, מה שלא מצאנו בעבודה זרה שלא נצטווינו לחפש אחריה בהרים ובגבעות, בחורים ובסדקים?

ועוד תמוה למה חז"ל החמירו בחמץ יותר מבשאר טריפות ואיסורי תורה עד שאסרו אותו אפילו במשהו?

ולענ"ד ע"פ הפשט, איסור חמץ וחומרותיו למשך שבעה ימים אין לו הסבר פשטני אלא הסבר פנימי קבלי וכמו שכתב הרדב"ז שהשיב על זה "לא מצאתי כל מילתא בטעמא זולת אומרם ז"ל "חמץ" רמז ליצר הרע לגאוה ולהתנשאות וכידוע שהגאוה היא "אם" כל החטאים, סיבת כל הכשלונות והמעידות, ולכן חג הפסח נאסר בחמץ במשהו כי בחג זה אנו מגרשים את הגאוה, את החושך ומבערים את העבודה זרה מן העולם, את גסות הרוח והטומאה, וכידוע שהלחם החמץ הוא "שיא הגשמיות" ולכן בחג חירותינו שבו אנו מתנתקים מעול זר ומקבלים עלינו "עול מלכות שמים" נאסר החמץ באכילה, בהנאה, בראיה, כדי לרומם את החומריות המסומלת בחמץ.

 שלפי זה מקשה הזוה"ק (ח"ב, קפז, ב וכד הקמח ערך פסח) למה לא נאכל מצה כל השנה ונתרחק מיצר הרע וכוחותיו המפתים ומכשילים? ותירץ שאי אפשר להתנזר מאכילת חמץ כל השנה, ובשבעת ימי הפסח, אנו מתקנים את כל השנה.

ברם, הקשה עליו בנו ר' אליעזר למה לא נאכל כל השנה "מצה" המסמלת את הפשטות, הענוה והכפיפות קומה? וענה לו שאי אפשר להתקיים כל השנה באכילת מצה, ואכילתה בשבעת הימים מתקנת כל השנה, ועל ידי אכילת לחם קדוש אנו מקדשים את הגשמיות כי מגמת ישראל לקדש את החול, להופכו לקודש, ולכן אנו מוסיפים מחול לקודש בערבי שבתות ובמוצאי שבתות, וכן בערבי ימים טובים.

וכתב בעל "פרי צדיק" (ג-יט, ב; ב-קיז, ב) שבחג הפסח אנו מתקנים את הקלקול של אדם הראשון שנכשל באכילת עץ הדעת, ומשום כך אחרי פרשת החודש שהיא הקדמה למצוות פסח, באה מצוות אכילת קורבן פסח (תקנת השבין נא, ב) ובחג הפסח אנו מתקנים כל האכילות האסורות (פרי צדיק ג, טו, ב) כי הגויים אינם יודעים מושג של אכילה בקדושה ואוכלים למילוי בטנם ולענג גופם, ועיקר יצה"ר הוא באכילה, והחמץ נקרא "שאור שבעיסה" (ברכות יז, א) ושורשו  מחטא האכילה של אדם הראשון.

ולאור ההסבר הנ"ל אפשר להבין דברי מרן האריז"ל הנ"ל, האכילה שיהודי אוכל בקדושה ובטהרה אפילו שהיא חולין נחשבת כאכילת קורבן כיון שהחיות האלוהית שוכנת בו "כי לא על הלחם לבדו" וכל שכן כשאוכל קורבן פסח ומצה שהם "מאכלי קודש" הרי הקדושה שלהם מוסיפה קדושה בנשמת היהודי שנזהרת כל השנה ממאכלות אסורים, מגיעולים ונשארת טהורה ונקיה, ונעשה חרד לדבר ה' לבל יחטא ויכשל בשאר העבירות (עיין מחשבת חרוץ דף 68; ואוצרות התורה לרב צוריאל 597-599).

ולפי זה יוצא שהמקור של מרן האריז"ל הוא הזוה"ק (ח"ג רפב) "ומאן דנטיר לון מחמץ ושאור גופיה איהי נטיר מיצה"ר לתיתא ונשמתא לעילא" ולכן המצה נקראת "נהמא דאסוותא" (זוה"ק ח"ב, מ) כי אכילת המצה בכוונה קדושה מעוררת הלב והנפש שהכל ברא לכבודו ולתהילתו יתברך, והשומר פיו מאכילת איסורים ולשונו מלדבר רע שומר מצרות נפשו (משלי כא, כג) ואז "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כג, כה). כלומר אכילת לחם ושתיית מים בקדושה מסירים כל מיני מחלות מהאדם (פרי צדיק ח"א, קיט) יוצא שבזהירות מאיסור חמץ נעשה גופו של האדם קדוש ונשמתו טהורה וזה גורם ליצה"ר הנקרא "זר"  להתרחק מהאדם כמ"ש (ויקרא כב, ד) "כל זר לא יאכל קודש" (עיי"ש ברש"י).

בשער הכוונות (דף פא, טור ד) הוסיף שעל ידי הזהירות בחמץ בפסח והשמירה כפי ההלכה, נעשית השמירה תקיפה ומובטחת לכל ימות השנה וכשאדם שמור מבחינה רוחנית, הוא לא יפשע ולא יחטא.

ב- החומרות בפסח

בפסח, עם ישראל כל עדותיו, נוקט הרבה חומרות וכתב בעל "כף החיים" (סימן תמז ס"ק עו) שגם מנהג הספרים היום בכמה מקומות להורות בדיני פסח ככל החומרות שכתב הרמ"א בהגה, חוץ מאיזה פרטים שנוהגים להקל בהם ויש שדוחים דבריו (עיין חזו"ע פסח; וילקוט יוסף פסח כרך כב).

וכתב בעל "משנת חסידים, "ויחמיר בו בכל החומרות שמחמירים המחמירים" ורמז לזה "והקולות יחדלון" (שמות ט, כט) כלומר בפסח הקולות יחדלון, ומי שמקיל בכל השנה לא יקל בפסח.

 ברם, הרבה פוסקים כתבו, אנו בני גלות ספרד שקיבלנו הוראות מרן השו"ע בכל מקצועות התורה בין להקל בין להחמיר, אין להורות להחמיר נגד מרן זולת בדיני ערוה, וכתב מרן הגר"י יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ט או"ח סימן צא) ומרן הגר"ש משאש (מובא בספר מקראי קודש הררי פסח עמוד תקפג) ועוד אחרונים מובאים בילקוט יוסף (פסח כרך ב עמוד ט-יב) שבפסח אזלינן בתר מרן שקיבלנו הוראותיו ואין להורות להחמיר נגד מרן (עיי"ש באריכות).

ונשאלת השאלה למחמירים הרי "כח דהיתרא עדיף" (ברכות ס, א; ביצה ב, א; עירובין עב, ב; גיטין מא, ב; קידושין ס, ב; נדה נט, ב; חולין נח, א) והלכה כבית הלל ולא כבית שמאי (עירובין יג, ב) ועוד אמרו "העושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו אומר הכתוב "הכסיל בחושך הולך" (חולין מג, ב)! אלא יש לומר בודאי בספק חמץ או יש בו חשש חמץ בודאי צריך להחמיר אליבא דכו"ע,  אבל  להחמיר חומרות של הבל לא יחמיר אבל יחמיר בחומרות שהמחמירים מחמירים, כלשון משנת חסידים, וכתב מרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן תסז ס"ק ה) שאם רוצה להחמיר על עצמו בענייני פסח רשאי ואין בזה משום "יוהרא" כי הכל יודעים שבפסח רבים מחמירים לעצמם בגדרים וסייגים רבים, מכל מקום את צנועים חכמה להחמיר אך ורק בביתו ובחומותיו ויזהר שלא יגלה מסתוריו לאחרים, ואם הגיע להוראה יורה רק לפי הדין, וכן כתב ספרו ברכי יוסף (יור"ד סימן שלא-כ) ולכן בביתו יכול יהדר בכשרות מהודרת ומעולה ויחמיר על עצמו ולא יורה חומרות לאחרים (עיין בספר תומת ישרים דפים שס-שסא).

וכתב ב"שו"ת רב פעלים" (סימן כח) "ודי שיעמדו אנשי דורנו בגזירות המפורשות בדברי רבותינו להזהר בהם" ולא להרבות בחומרות כי ריבוי החומרות מביאות להקל בגופי תורה כמו שכתב הש"ך ביקצור כללי הוראות איסור והיתר (סוף סימן רמב אות ט) ולכן אין לנו כוח לאסור המותר.

ונציין כמה דעות בנידון:

א- כתב בשיחות מוהר"ן (ילקוט תנינא סימן מד): שיש להיזהר מאוד לבלי להחמיר חומרות יתירות בשם דבר כי אין הקב"ה בטרוניא עם בריותיו ולא ניתנה תורה למלאכים, וגם בענין החומרות היתירות בפסח לא היה מסכים כלל על המרבים לדקדק יותר מדאי ונכנסים למרה שחורה ולכן יש להרבות בתורה ובתפילה  בלי לחש חומרות יתירות ולענ"ד זו דרכה של תורה הדוגלת ב"שביל הזהב", בשיטת  המיצוע, איזון כל הכוחות ושוללת את הסגפנות וההתנזרות מהחיים כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" והתורה יש לה סגולה לספק שמחה ואושר ל"נפש האדם" "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט) וככל שהאדם ענו, פשוט ולא "חמרן" וקפדן הוא מלא חדות חיים, אוהב את החיים ורואה בכל הבריאה "ישות אלוהית" שיש להצעידה לקראת שלמות וחיבורה ליוצרה (אורות התורה פרק ו) והתורה מיישרת עקמומיות הלב ומסלקת "זוהמת הנחש" בלי עשיית חומרות והקפדות אלא מתוך נתיבות שלום ויושר, מתוך שמחת חיים, שמחה של מצווה (שבת ל, ב; רמב"ם הל' סוכה פ"ח הל' טו ו"בעקבי הצאן" מאמר "הענוה והשמחה").

ב- ויש מי שראה בחומרות בפסח – תכשיטין לקדושה וכן כתב בספר "מי השילוח" (א ליקוטים עמוד רעח לרב מרדכי ליינר9 בכל אכילות יש להחמיר כדי להכין את הגוף והנשמה לקדושה ולכן מדקדקים ומהדרים בפסח יותר מכל השנה.

 ג- השל"ה הקדוש (תולדות אדם - בית חכמה – תליתאה) כתב שבכל דור ודור החומרות מתפשטות וכל דור מתקן תקנות כדי למנוע התפשטות זוהמת הנחש ולכן נצטווינו "עשו משמרת למשמרתי" (מועד קטן ה, א) ולכן רצוי להוסיף חומרות כדי להינצל מזוהמת הנחש המתפשטת וצריכים להמשיך האיסורים מכוח אל הפועל, ובהנהגת חומרות אלה אין בהם משום "לא תתגודדו" וגם אין לחוש ליוהרא כי כך נהגו אבותיהם (עיין מועד לכל חי סימן ב אות יז).

ד- מרן הראי"ה קוק (עיין איה שבת פא, נב): כתבו חז"ל עשו סייג לתורה כדי שלא יכנס באיסורי תורה כך יש להיזהר שלא יבוא לידי כשלון באיסור החמור של חמץ.

ה- אולם גם המחמיר לעצמו ובצנעא וכפי שכתב מרן החיד"א הנ"ל – תבוא עליו ברכה ובתנאי שחומרתו לא תזיק לאחרים וכמאמרם "האי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דאבות" (בבא קמא לא, א) וביאר מרן הרמח"ל החסיד בספרו "מסילת ישרים" (פרק יט): שלא לגרום שום נזק או צער לזולת על ידי חומרתו אלא הרחמנות וההטבה צריכה להיות תקועה בלב החסיד לעולם ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרום שום צער ונזק.

ג- החומרות

החומרה היא הקפדה יתירה, תוספת איסור וכידוע שדברי תורה יש בהם איסור ויש בהם היתר, ויש בהם קולין ויש בהם חומרין, אבל דברי סופרים כולם חומר (ירושלמי סנה' פרק , א) ואיפה שהתורה החמירה וכשלא גילתה דעתה האדם צריך ללכת בשביל הזהב, בדרך הממוצעת ולא לנקוט חומרות שסופן להביא לידי קולות ובכמה דברים המותרים מצד הדין נחלקו תנאים אם אסור לאדם להחמיר על עצמו משום "יוהרא" או שאין חוששין משום יוהרא, ובסיכום, מי שעושה חומרא יתירה שנראית כיוהרא מנדים אותו אלא א"כ ידוע לשם שמים (מג"א סימן סג ס"ק ב; ויש"ש בבא קמא פ"ז סימן מא) ובצינעא מותר לו להחמיר על עצמו ואין כאן יוהרא (שבות יעקב ח"ב סימן מד; ואנצק' תלמודית כרך י, דף מ-מג) וכתב מרן אור החיים (ויקרא כו, ו) "שעם הארץ אסור לו להתנהג בחסידות, בחומרות ובגדרים דלפעמים יעשה חומרא ויהיה בעיניו מצוה גדולה והוא אדרבא עבריין".

ברם, בענייני פסח, הספרדים אזלי בתר מרן ואין להחמיר נגדו ולהוסיף איסורים כי זה בכלל אזהרת התורה "לא תוסיפו על הדבר הזה ולא תגרעו ממנו" וכבר כמה גדולים צווחו על שמחמירים יותר מגופי תורה (שאילת יעב"ץ ח"ב סימן קן; שו"ת משנה הלכות ח"ס סימן קד; שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן כג אות טו).

ולפיכך גם לענין שאר החומרות בפסח כתבו האחרונים שראוי לכל ירא שמים להחמיר על עצמו ולהקל על אחרים ואם הוא רב מו"צ יורה ע"פי הדין דוקא ולא ע"פי חומרותיו.

וישנם ששאלו, הרבה נזהרו בפסח ועברו נסיונות קשים מאוד ונכשלו ואיך זה מתיישב עם כל האמור הנ"ל?

ויש ליישב בשני אופנים:

א- שמא לא הידר כמה הידורים נחוצים וכלשון בעל משנת חסידים (מסכת חודש ניסן): השמר בפסח מחמץ ויחמיר בכל החומרות שמחמירים המחמירים כי זה יועיל לנפש כל השנה.

ב- הזוה"ק קורא ליצה"ר זר שנאמר "וכל זר לא יאכל קודש" וצריך להינצל ממנו באמצעות התורה שהיא תבלין ליצה"ר ובכוחה להפוך את השלילי לחיובי, את החושך לאור, את המר למתוק, את החול לקודש, וקיימת תמיד התמודדות בין האדם ליצרו ורק מכוח ועמלה של תורת אמת יכול לנצחו ולנגחו "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ז, ב; וספרי עקב יא, יח; ובב"ת טז, א)ותורה מביאה לידי מעשים טובים (פס"ז סוף קדושים) מצילה את האדם מכל מיני פורענויות והיא "סם חיים" לגופו של האדם (עירובין נד, ב) ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו (סוף קידושין).