שאלות ותשובות - חג הפסח
שאלה א: תלמיד שואל איך מקיימים בדורנו – דור הטכנולוגיה דברי חז"ל "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום" (פסחים ו,ב ומגילה) הרי הכל קונים מוכן ואין צורך באפיית מצות, ואין צורך בהגעלת כלים, וגם לצערנו הרב אין לנו קורבן פסח?
תשובה: לענ"ד לגבי הרב שילמד תלמידיו דיני פסח שלושים יום קודם הפסח, אין הרב שונה לתלמידיו כיון שהכל כתוב, מבואר ומסוכם בספרי הפוסקים הנמצאים בבית מדרש ובכל בית יהודי, אבל חובה מוטלת על כל יהודי להתחיל ללמוד את הלכות פסח מפורים עד שיהיה בקי בהלכות ובמנהגים וידע את המעשה אשר יעשה, ובחג פסח עצמו ילמד, יחזור וישנן את ההלכות ויעסוק בספרי מחשבה ואמונה העוסקים במצות יצ"מ ובתכליתה לדורות (פסחים ו,ב: הב"ח לסימן תכט, ושו"ע הרב תכט-ג: ובספרי "שבחי פסחים").
לגבי בחור ישיבה שלומד כל השנה לפי סדר לימוד בישיבתו ימשיך בסדרו כרגיל ואין לו להפסיק לתקופה מסויימת ללימוד מיוחד זה אלא יוסיף לעיין, ולשנן את הלכות פסח כדי שיהיה בקי בהם (שו"ת יביע אומר ח"ב סימן כב ומעדני שלמה לגרש"ז אוירבאך זצ"ל).
שאלה ב: האם גם נשים חייבות ללמוד הלכות פסח?
תשובה: לענ"ד גם נשים תשתתפנה בשיעורים המאורגנים במיוחד לנשים ללמוד הלכות פסח כדי לדעת ליישמן בתוך ביתן שהרי הן "עקרות בית" העוסקות בהגעלת כלים ובהלכות אחרות הנחוצות לפסח ולכן חובה וגם רצוי שתדענה הלכות השייכות לחג וכן כתב בעל "משנה ברורה" (בביאור הלכה סימן תכט ד"ה שואלין) שכל אחד ילמד אנשי ביתו, וכן בעל שו"ת "נהרות איתן" (ח"א סימן כה).
שאלה ג: מדוע מניחים דוקא עשר פתיתי חמץ ולא יותר ולא פחות? ומה מועיל מנהג זה והרי זה נראה כמעשה צחוק שהרי הוא מפזרם והוא מלקטם?
תשובה: א- הרב כף החיים (סימן תלב ס"ק לב) בשם הפרי עץ חיים (שער כא סוף פרק ה) כנגד עשרה בני המן שכן בי"ג בניסן נקראו סופרי המלך לתכוב גזירת המן להשמיד את כל היהודי וכידוע מסמל את הגאוה שהוא יצר הרע, שהוא עמלק כי "עמלק" בגימטריא" "רמ" 240 דהיינו שכל מהותו התנשאות, גאוה ועריצות ולכן בפסח אנו מוחקים קליפת הגאוה ומבליטים מידת הענוה המסומלת באכילת מצה הרבודה שאינה מחמיצה ומתנפחת.
ב- בכתבי מרן האריז"ל מובא שזה כנגד עשרה כתרין דמסאבותא.
ג- ולגבי המנהג עצמו – מנהג זה מובא בדברי מרן האריז"ל כפי שכתב מהרח"ו בספרו "פרי עץ חיים" הנ"ל, והביאוהו הרבה פוסקים וכן בשו"ע על ידי הרמ"א (סימן תלב – ב) ובשו"ע (סעיף יא) וכן מנהג ישראל (עיין הגדת "כה לחי", בדיקת חמץ אות ג) והטעם משלוש סיבות:
שאם יבדוק ולא ימצא חמץ בבדיקתו, אז ברכתו לבטלה שהיא עבירה חמורה ולכן כדי להינצל מאיסור חמור זה תיקנו מנהג זה (עיין ארחות חיים הל' חמץ אות יד: ובאר היטב בסימן תלב).
מציאות הפתיתים מדרבנת את הבודק להמשיך בבדיקה יסודית, אולי ימצא עוד חמץ ברשותו, ולולי תקנת הפתיתים עלול להתייאש ולא ימשיך בחיפוש אחרי חמץ.
כדי שהפתיתים יזכירו לו למחרת בעת שריפת החמץ לבטל החמץ שמצא ושנשאר ברשותו (הרמ"א סימן תלב-ב: חוק ליעקב שם ס"ק-ד).
ברם, ישנם ראשונים ואחרונים שערערו על מנהג זה ובראשם הראב"ד בשו"ת "תמים דעים" (סוף סימן כט) שכתב שמנהג זה הוא מנהג נשים ואין לו שורש בתלמוד ואין לחשוש לברכה לבטלה כי הכוונה על הביעור שמעבר הכל למחרת בי"ד בניסן, וכן כתבו הכלבו (סימן מו), הארחות חיים הנ"ל ורבנו מנוח (הל' חו"מ פ"ג הל' ו) והגאון יעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סימן תלב) בשם אביו"החכם צבי" כתב שאביו היה לועג למי שמניח הפתיתים וכן הרב משה כלפון בספרו "ברית כהונה" (מערכת בדיקת חמץ אות ט) עמד על זה והביא שאביו המחבר ספר "ברית שלום" לא היה מניח פתיתים כיון שכל העם חושב שכל הבדיקה היא הנחת עשרה פתיתים, ולכן שב ואל תעשה עדיף (עיי"ש).
ברם, כתבו בעל שו"ע הרב עוד הרבה פוסקים שכבר נתפשט המנהג, ומנהג ישראל תורה הוא ולכן לפני הבדיקה מניחים עשרה פתיתים עטופות בנייר כסף ומפזרים אותם בארבע פינות הבית ובודקים אחריהם (עיין חזון עובדיה דף לו: שו"ת יביע אומר ח"ט חאו"ח סימן פח אות יב: וסימן צב אות ב: ויחוה דעת ח"ה סימן לא: ושו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן יז דף צה,ב).
ונהגו לתת לילדים קטנים לפזר אותם בכל המקומות והאבא בודק ורצוי להניחם לא במקומות נסתרים כדי שהבודק ימצא אותם בקלות (עיין מטה משה סימן תקנה) ומותר לבדוק בפנס (עיין יחוה דעת ח"א, ד).
שאלה ד: בעל מכולת שמכר חמצו לרבנות במכירה הכללית, האם צריך לבדוק את החמץ בליל בדיקת חמץ?
תשובה: אם המכולת נעולה לגמרי בכל חג הפסח והבעלים מכרו במכירה הכללית את כל התכולה שלה, אינו צריך לבדוק כלל בי"ד בניסן אבל אם היא פתוחה בפסח אלא שמכסה בניילון את המקום שבו מרוכז וארוז החמץ ואפילו מכוסה היטב, חייב לבדוק בליל י"ד את המכולת.
שאלה ה: גברת שואלת האם מותר לה לייחד תא אחד במקרר הביתי כדי לאחסן שם מוצרים שיש בהם תערובת חמץ ולמכור מקום התא במכירת החמץ?
תשובה: מותר לייחד תא מיוחד במקרר או במקפיא כדי לאחסן שם מוצרים שיש בהם תערובת חמץ או חמץ גמור ולמוכרו במכירת חמץ הכללית אלא שצריך לסגור היטב בנייר דבק את התא כדי שלא תהיה גישה חופשית לתא זה כל ימות החג.
שאלה ו: בעל בית שואל מכרתי את החמץ כדין אלא ששכחתי משקה שהוא חריף (ויסקי) לשים אותו במקום שייחדתי אותו למכירה?
תשובה: במכירת חמץ הנהוגה בימינו כל יהודי מוכר את כל מוצרי החמץ שברשותו ובודאי גם אלה שלא הונחו במקומות המסומנים לאחסון ולכן גם בימי החג יכולה להעביר את הויסקי למקום שסומן למכירה והטעם כי בשטר המכירה נכתב שכל החמץ שיש לאדם ברשותו נמכר לגוי ולכן אפילו שלא ידע המוכר מחמץ זה הרי הוא מוכר לגוי עם כל החמץ שברשותו בלי יוצא מן הכלל.
שאלה ז: האם מותר להשתמש בחומרי ניקוי ללא הכשר מיוחד לפסח?
תשובה: קיי"ל כל דבר שנפסל מאכילת כלב או שנחרך עד שנפסל מאכילת כלב מותר לקיימו וליהנות ממנו בפסח (פסחים כא,ב ושו"ע סימן תמב – ט) וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ט) שרק באכילה אסור מדרבנן כיון שאוכלו הרי "אחשביה", אבל מותר בהנאה וכן אם נפל לתוך מאכל אותו מאכל מותר כיון שחמץ זה נחשב כעפרא דעלמא (עיי"ש).
ולפי זה חומרי נקיון שנפסלו מאכילת כלב מותר להשתמש בהם בפסח ללא הכשר מיוחד ויש מחמירים להצריך הכשר לחומרי נקיון בפסח ובפרט לחומרי ניקוי לכלי אכילה כגון משחות וחמץ שנפסל מאכילת כלב מותר להשהותו בפסח (משנ"ב סימן תמב- מג).
שאלה ח: האם מוצרי קוסמיטיקה צריכים הכשר מיוחד?
שאלה ט: האם מותר להשתמש במי פה ובמשחת שינים ללא הכשר?
תשובה: ראוי להחמיר בזה כיון שמכניסים אותם לפה ויש חשש איסור אכילה ובימות החול יש צורך בהכשר מחשש שומן מן החי. (שערים המצויינים בהלכה סימן קיב, מ: שו"ת קנה בושם סימן כה).
שאלה י: אשכנזי או ספרדי שאינו אוכל קטניות האם מותר לקחת לכתחילה תרופות המכילות קטניות?
תשובה: חולה שאין בו סכנה מותר לכתחילה לקחת תרופות המכילות קטניות ואף לאשכנזים המחמירים בפסח באכילת קטניות, לצורך חולה מקילים (עיין נשמת אברהם סימן תסו-ג: ושו"ת ציץ אליעזר חלק ה, סימן כה).
שאלה יא: תרופות לשימוש חיצוני כמו משחות האם צריך להקפיד בלקיחתן שיהיו ללא חשש תערובת חמץ?
תשובה: משחות למיניהן, טיפות אף ועינים, פתילות וכו' העומדים לשימוש חיצוני בלבד, מותר לנוטלם בפסח גם אם יש בהם חשש תערובת חמץ כי החמץ שבהם נפסל מאכילת כלב שאין איסור להשתמש בו ולכן אינן כלולות ברשימת התרופות המותרות בפסח שמוציאות קופות החולים. אמנם משחות שהן למריחה בפנים, יש להקפיד שיהיו כשרות לפסח ויש לציין שהפתילות והתמיסות יוד שמייצרים בארץ הם כשרים לפסח (עיין איגרות משה חאו"ח ח"ב סימן טז, ויסודי ישורון עמוד רב).
שאלה יב: האם לקנות תרופות המכילות חמץ מרוקח שחשוד שלא מכר חמץ?
תשובה: מותר לקנות אחר הפסח תרופה המכילה חמץ עבור חולה שאין בו סכנה גם ממי שחשוד שלא מכר חמצו במכירה הכללית של הרבנות המקומית, ברם, מאכל ילדים שיש בו חמץ יש לקנות רק ממי שמכר החמץ.
שאלה יג: האם מותר להתרפאות בחמץ שעבר עליו הפסח?
תשובה: מותר להתרפאות בחמץ שעבר עליו פסח כיון שאיסור זה הוא מדרבנן ואפילו בחולה שאין בו סכנה, לא גזרו.
שאלה יד: מי שחולה סוכרת ואסור לשתות יין, מה יעשה בחובת שתיית ארבע כוסות בליל הסדר?
תשובה: מי שחולה סוכרת רצוי לדלל או להוסיף מים ליין יבש כדי להקטין רמת הסוכר שבדם, או ישתה מיץ פירות טבעי ולדעת הרמ"א אם בתערובת יין יש לפחות שישית יין (17%) יברך בורא פרי הגפן ויצא בזה יד"ח ארבע כוסות, אמנם לדעת מרן השו"ע אין די בשישית, וצריך בתערובת 51%, והשיעור הוא רוב רביעית (45 סמ"ק) ואם לחולה אסור בהחלט לשתות גם מעט יין, חולה כזה יקח חמר מדינה דהיינו מיץ טבעי
ואם הוא מזריק לעצמו זריקות מרובות אינסולין, או מקבל אינסולין דרך משאבה, ובודק כמה פעמים ביום כדי לווסת את מינון הזריקה, יכול לאכול מצה או לשתות יין ויצטרך להוסיף כמות אינסולין קצת יותר גדולה בליל פסח לפי רמת הסוכר (נשמת אברהם ח"א דף תרלו).
שאלה טו: האם מותר לקחת תרופות הומואופתיות בפסח?
תשובה: תרופות הומואופתיות בפסח יש בהן חמץ כי הם מכילות כוהל דגנים, ולכן חולה שיש בו סכנה מותר לקחתם אבל חולה שאין בו סכנה יקבל תחליפים שאין בהם חמץ (שו"ת מנחת יצחק ח"ח סימן סח: ושו"ת שבט הלוי ח"ח סימן נח)
שאלה טז: חולה שמצטער בעשיית היסבה, האם חייב בהיסבה?
תשובה: פסק בעל כף החיים (תעב-כב) שאינו חייב.
שאלה יז: חולה שאינו יכול לאכול כזית מצה ומרור, מה עליו לעשות בליל הסדר?
תשובה: חולה שאינו יכול לאכול כזית מצה או מרור, יכול להקל בשיעור כזית אכילת מצה או מרור דהיינו עד שליש מצה סטנדרטית, ואם אינו יכול לאכול שיעור זה יאכל כמה שיכול ויברך (אנציקלופדיה רפואית ערך פסח הערה 57 בשם השד"ח), וי"א שלא יברך על פחות משיעור כזית.
ומי שקשה לו ללעוס את המצה כגון שנשרו שיניו, יכול לפורר את המצה ולאוכלה מפוררת (או"ח סימן ת ס"א-א) ואם זה לא יוכל לאכול, אפשר להשרותה במים ולאוכלה, אבל אם בישלו את המצה או שרו אותה זמן במרק עד שנימוחה אין יוצאים בה יד"ח כיון שבטל ממנה טעם המצה (שו"ע סימן תסא – ד, ומשנ"ב שם ס"ק יט-כ).
ואם גם ישרו את המצה במים לא יוכל החולה או זקן לאוכלה, יוכל להשרותה במשקים כגון ביין, במרק או במשקים אחרים ויברך עליה.
ברם, אדם בריא שאכל מצה שהושרתה במשקים לא יצא יד"ח מצה, וחייב לאכול שוב כזית מצה (משנ"ב סימן תסא – יא, י, שעה"צ לב כף החיים שם ס"ק מז – מח: ומקראי קודש פסח לרב הררי פרק מז-מ – הערה קג).
שאלה יח: אדם שיודע שאחרי אכילת מצה יפול למשכב או יכבד עליו חוליו, מה דינו?
בענין זה נחלקו הפוסקים אם חייב לאכול מצה בליל פסח:
דעת המהר"ם שיק (או"ח סימן רס) כתב רק כאשר יש סכנת נפשות פטור החולה מאכילת מצה.
דעת ה"בנין שלמה" (סימן מז) הוא פטור מאכילת מצה והמנהג להורות כדעה המקילה (פניני הלכה פסח ח"א 261).
וכן חולה שקשה לו לשתות יין או יגרום לו חולי שבעטיו יפול למשכב, פטור משתיית ארבע כוסות ואם גורם לו כאב ראש אבל לא חולי, ישתה מיץ ענבים, ואם אין לו מיץ חייב לשתות ארבע כוסות (שו"ע תעב-י משנ"ב שם ס"ק לה: חזו"ע עמוד קנה: מקראי קודש פסח ח"ב עמוד קטז)
ואם הרופא הזהירו שלא ישתה יין, ועובר על דבריהם הרי מצוה הבאה בעבירה ואינו רשאי לברך ואם מברך הוא מנאץ (שו"ת מהר"י אסאד או"ח סימן קס: שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן מג, שו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן רסו: שו"ת מנחת יצחק ח"ד סימן קב, אות ב', שדי חמד מערכת חו"מ סימן יד ס"ק יב: נשמת אברהם דף תרלד)
שאלה יט: האם מותר לחולה שאין בו סכנה ליטול תרופות חמץ?
תשובה: א- חולה שאין בו סכנה אסור ליטול תרופות חמץ מתוקות כגון סירופים, כדורי מצה וכו'.
ב- תרופות שנפסלו מאכילת כלב מותר לקחתן כגון כדורים או קפסולות שמעורב בהם חמץ ורצוי להשיג תחליפים שאין בהם חשש חמץ.
והיום ב"ה מקפידים למעט בתערובת חמץ ומשתמשים בעמילן המיוצר מתפוחי אדמה או תירס וכן להשתמש באלכוהול שאינו מיוצר ממיני דגן ולקראת חג פסח מפרסמות קופות החולים רשימה של תרופות כשרות לפסח, ורצוי לעיין במדריך לפני השימוש בתרופה.
ואם לא מופיעה ברשימה והחולה זקוק לתרופה יבלע את התרופה כשהיא עטופה בנייר כי חמץ שנפסל מאכילת כלב מיותר להשתמש בו, אבל לאכילה אסור כי אחשביה (הרא"ש פסחים כא,ב) וכן כתב הרמב"ם (חו"מ פ"ד הל' ב) וכן פסק המשנ"ב (סימן תמב ס"ק ז).
ברם, בעל החזו"א (או"ח סימן קטז אות ח) אינו מסכים עם זה של "אחשביה" כיון שדעת האדם על החומר ולא על החמץ המעורב בתרופה וכן כתב בעל שו"ת איגרות משה (או"ח ח"ב סימן צב) ולכן לדעתם מותר לבלוע כדורים כי יש בהם קצת חמץ שמטרתו לדבק את התרופה ולא שייך כאן אחשביה (ועיין יחוה דעת ח"ב, ס: שש"ב מ, עד: שו"ת חבלים בנעימים ה, ד)
ויש שנתנו עצה לאכול התרופה בתור קפסולה עטופה בנייר או ב"סיב" כיון שצורה זו לא נקראת אכילה (שו"ת עצי לבנון סימן יט: נשמת אברהם או"ח ח"א תסו – א)
וישנם שחולקים על לקיחת תרופות אלו והחמירו בזה ולכן צריך לקחת תחליפים כשרים לפסח כדי לצאת יד"ח המחמירים (שו"ת שאגת אריה עה, שו"ע הרב סימן תמב-כב וקונטרס אחרון שם).
שאלה כ: זקן שלא יכולה לאכול מצה רגילה מה יעשה בליל הסדר?
תשובה: חולה שאינו יכול לאכול מצה רגילה כגון שאין לו שיניים יעשה כך:
יפורר המצה דק דק מבעוד יום ויאכל בלילה, ואם חל בשבת שאסור לטחון, יפורר אותה ביד או בכלי שאינו מיועד לכך.
יכולה לאכול אותה רטובה במים או במרק או במי פירות ולא יכבוש אותה כי לא יוצאים יד"ח במצה כבושה (נשמת אברהם סימן תסא-א).
ואם הוא אדם שאינו אוכל שרויה, מציע בעל שו"ת "מנחת יצחק" (ליקוטי תשובות סימן מב) ישראל על נדרו ויאכל שרויה.
שאלה כא: מי שאינו אוכל קטניות האם מותר לאכול "שום"?
תשובה: הפרי מגדים (סימן תסב: בא"א ס"ק א) כתב: יש נוהגים שלא לאכול שום, אבל אינו יודע טעם לזה, ויש שכתבו כיון שלרמ"א לא אוכלים פירות יבשים (סימן תשז – ח) והשום הינו יבש, ולכן טרי מותר לאוכלו ולכן יש שמקפידים שלא אוכלים "שום יבש", רק "שום טרי", ובכמה קהילות במרוקו לא אכלו שום משום שהוא מתנפח במים ודומה לעיסה שמחמיצה (עיין "משולחן אבותינו" עמוד 212) וכתב השדי חמד בשם ספר " שב יעקב" משום שחוששים שמא הגויים שורים את השום בשכר ובספר "ויגד משה" כתב שהטעם משום שבחג זה מדברים ומספרים הרבה וסימנך "פסח" – פה-סח, ובפרט בליל הסדר שמצוה לספר ביציאת מצרים ונסיה ולכן מהנכון שלא ללכלך את הפה בריח סירחון של שום כדי שהפה יהיה נקי ויוכל לספר ביציאת מצרים, ורמז לזה 'מצה זו על "שום" מה', אבל כיום פשט המנהג להשתמש בשום.
שאלה כב: למה לרמ"א לא אוכלים פירות יבשים?
תשובה: כתב הרמ"א נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול פירות יבשים כי שמא נתייבשו בתוך חמץ (סימן תרז ח) ולכן מחמירים, אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ, ובמרוקו נהגו להחמיר באכילת קטניות וכן בפולים יבשים והקלו באכילת קטניות ובפולים לחים וטריים. ויש שנהגו להקל באכילת קטניות אף יבשים (עיין בספר נוהג בחכמה עמוד קס; שו"ת מים חיים ח"ב סימן מב; קיצור שו"ע לרב טולידנו; וחזו"ע ח"ב עמוד סו).
שאלה כג: האם מותר לגלח זקן בחול המועד?
תשובה: בימינו התעוררה בעיא אם מותר לגלח זקן למי שרגיל להתגלח בכל יום – והרבה פוסקים סוברים שהאיסור קיים גם בזמננו כי כך גזרו חז"ל שלא להסתפר במועד (מועד קטן ד) והרב בעל "איגרות משה" (אג"מ או"מ סימן א-קסג) פסק שמי שרגיל להתגלח כל יום וגם התגלח ערב חג, יכול להתגלח בחול המועד לכבוד החג. אמנם מי שמנהג אבותיו לא מתגלחים במועד, יכבד מנהג אבותיו מדין "אל תיטוש תורת אמך".
שאלה כד: כיצד ניתן להכשיר "מיקרו גל" לשימוש בפסח?
תשובה: האחרונים דנו בהכשר המיקרו גל לפסח ונפרט:
שימוש במיקרו גל למאכל בשר וחלב בכל ימות השנה: האחרונים התירו להשתמש במיקרו גל גם למאכלי בשר וגם למאכלי חלב בזה אחר זה ובתנאי שהתבשיל יהיה מכוסה בתוך קופסא בצורה הרמטית, באופן שהאדים לא יצאו החוצה ויתפשטו בתוכו, וצריך לייחד קופסא למאכלי חלב וקופסא לבשר (עיין בספר אוצר דינים לאשה ולבת פרק ב – טז) ואין צריך לחכות 24 שעות לאחר ההכשרה כיון שבדרך כלל דפנות המיקרוגל לא מגיעים לחום שהיד סולדת בו (ילקוט יוסף סימן תנא-סימן י) ולכן כדי להכשירו יש לנקותו היטב ולהרתיח בו כוס מים מגולים ע"מ שהאדים יתפזרו בו והילקוט יוסף מקל שלא צריך המתנה 24, ויש מצריכים המתנה (עיין בספר הכשרות למעשה דף קסד).
שימוש בפסח
לגבי פסח ישנם פוסקים שכתבו שראוי שלא להשתמש בו בפסח והמחמיר תבוא עליו ברכה (עיין שו"ת חשב האפוד ח"ג סימן פח).
ויש מקילים על שינקה היטב בסאנו תנור, וירתיח בו כוס מים עם חומר פגום, ועוד בתנאי שהתבשיל יהיה מכוסה בתוך קופסא הרמטית וייחד שני קופסאות כשרות לפסח לשימוש בו בין מאכל חלב לבשר בחג הפסח (תחומין כרך ח: עמוד כא) והרבה הקילו בזה ובתנאי שישמור על שני התנאים הנ"ל, ועיין בזה במעין אומר (ח"ג – סימן י) וגם הרבנות הראשית לישראל התירה להכשיר את המיקרוגל כנ"ל.
שאלה כה: האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות בשתיית "מיץ ענבים" של "תירוש"?
תשובה: לכתחילה מצוה לקחת 4 כוסות יין שיש בו אלכוהול לפי שהוא משמח ככתוב "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו) אבל מיץ ענבים שאין בו אלכוהול אינו משמח (שו"ע עטרת פז ח"א סימן יד הערה ט: מקראי קודש ח"ב סימן לה).
ובעל שו"ת "איגרות משה" כתב שגבר לא יצא יד"ח במיץ ענבים כיון שאינו יין המשכר, ברם מי שקשה לו לשתות יין כי גורם לו כאב ראש וקשה לו לקיים מצות ליל הסדר, יקח מיץ ענבים מובחר של "תירוש" ויוסיף לו קצת יין וכן נהגו כמה גדולי ישראל בזקנותם (סידור פסח כהלכתו ח"ב סימן פג: שלמי מועד לגרש"ז אוירבאך פרק עח) ונשים שותות לכתחילה רק מיץ ענבים (הליכות שלמה פרק ט, יא)
שאלה כו: כיצד ניתן להכשיר מדיח כלים לפסח?
תשובה: נהגו להשתמש במדיח כלים בחול ובשבת (עיין שו"ת יביע אומר חלק י חיור"ד סימן ד) כיון ששמים סבון וחומר ניקוי במים שבמכונה, הרי זה נותן טעם לפגם ומותר (שו"ע חיור"ד סימן צה ס"ק יד: וספר הכשרות למעשה דף קסה) ולגבי השימוש בפסח: לאחר שינקו היטב בסאנו תנור את המכונה בשטיפה והדחה, יפעילו את המכונה בתבנית מלאה כולל מים רותחים וחומרי ניקוי, ודי בזה להכשירו לפסח, והכל מבוסס לפי הכלל "כבולעו כך פולטו".
שאלה כז: מחבת שטיגנו בה חמץ, כיצד ניתן להכשירה לפסח?
תשובה: מחבת שטיגנו בה עם שמן, כתבו הטור בשם אבי העזרי ואביו הרא"ש וכן פסק השו"ע (סימן תנא ס"ק יא ויור"ד סימן קכא ס"ק יד) שניתן להכשירה לפסח על ידי הגעלה בלבד וביאר המשנ"ב (שם אות סה) שהרי אופים בו עם משקה שהוא השמן ואז מה לי שמן ומה לי מים, ברם הרמ"א (שם) פסק להחמיר להצריך ליבון לכתחילה ופירש המשנ"ב (שם אות סו) משום שלפעמים נתייבש השמן והעיסה נאפית בעין על המחבת, ואולם מחבת שמטגנים בה ללא שמן או שאר משקין כגון מחבת טפלון, לא מועילה הגעלה אלא צריך ליבון באש וכיון שאי אפשר ללבנה באש, אין להשתמש בה בפסח כיון שהליבון לא מועיל כיון שחושש שהמחבת תתקלקל על ידי כך וכן פסק הגרי"ש אלישיב (מובא בסידור פסח כהלכתו הערה נג: איגרות משה אהע"ז ח"ד סימן ז: וספר הלכות פסח פ"ג הערה לא)
ודין זה כמו דין האגנות שאופין בו עוגות בעין (עיין משנ"ב תנא אות סה: ויחוה דעת ח"א סימן ז)
שאלה כח: איך מכשירים חצובת כירים לפסח?
תשובה: יש מקילים בזה ומגעילים אותה ברותחין שהרי הרמ"א (או"ח תנא ס"ג) כתב שלפעמים נשפך עליה חמץ מן הסיר, אבל כיון שהאש הנמצאת שורפת הכל הרי די בליבון קל ובדיעבד אף בהגעלה (משנ"ב שם ס"ק לד) והרבה אחרונים דחו חשש זה, וכתב הכף החיים (שם תנא אות עד) שחששא רחוקה היא משתי סיבות:
אפילו נשפך חמץ, יש לתלות שנשרף.
אפילו החצובה בלעה, מה בכך הרי אין מניחים עליו המאכל בעין אלא הקדירה או המחבת ואין הבלוע יוצא מדופן לדופן אלא שכתבו שלכתחילה ראוי להחמיר כרמ"א לצפותה בנייר אלומיניום אחר ההגעלה (חזו"ע שם ס"ק ב: ושו"ת ישכיל עבדי חלק מ או"ח סימן כא).
ויש מאחינו יוצאי אשכנז שמחמירים להכשירה על ידי ליבון וכמו הרמ"א (תנא-ד).
ויש שכתבו אם מכסים את החצובה בנייר כסף לאחרי הניקוי אין צורך בהגעלה (שו"ת אור לציון ח"ג פרק י אות ג).
ויש שמצריכים לקנות חצובה חדשה (איגרות משה ח"א חאו"ח סימן קכד).
שאלה כט: איך אפשר להכשיר קומקום חשמלי להרתחת מים?
תשובה: קומקום חשמלי שמשתמשים כל ימות השנה להרתיח בו מים מים לשתיית תה או קפה אין צריך להכשירו לפסח (שו"ת מעין אומר ח"ג עמוד מט) וכן לגבי מיחם לשבת, ברם, אם מניחים עליו פיתות לחימום או שאר מיני מאפה די בהגעלה, כלומר המיחם עצמו צריך הגעלה או שירתיח בו מים אבל המכסה שמניח עליו החמץ צריך ליבון עפ"י המבואר בב"י בסימן תנא לגבי כיסוי של ברזל שמכסים בו הקדרה שצריך הגעלה וכן פירש בשו"ע (סימן תנא ס"ק יד) ועיי"ש במשנ"ב (שם אות פ).
ואם ברור לו שלא משתמש בו אלא לחימום מים בלבד, די לו בשטיפה והדחה עם חומרי ניקוי (שו"ע סימן תנא – כה: וס"ק ו) וכן פסק החזו"ע (הל' הגעלת כלים סעיף ב, ו)
שאלה ל: מה הדין בשיניים תותבות בפסח?
תשובה: אפשר להכשירם על ידי ניקוי יסודי, וטוב שיערה עליהם מים רותחים מכלי ראשון, לפי שאוכלים בהם מכלי שני שאין היד סולדת בו, ולכן בשפיכת מים רותחים מכ"ר (חזו"ע הל' הגעלת כלים דף קמה) ויש לנקותם היטב שלא ישאר בהם חשש חמץ בעין, ואפילו שמדינא לא צריכים שום הכשר בכל זאת טוב שיערה עליהם מי רותחים מכ"ר ועיין בזה בשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סימן כד וח"ד או"ח סימן לא).
שאלה לא: מה הכשרתו של כיור חרסינה במטבח?
תשובה: כידוע שחרס או חרסינה אם השתמש בהם ברותחים לא מועילה להם הגעלה (שו"ע סימן תנא- ס"ק ב) אבל חרס המצופה במתכת מועילה לו להגעלה (שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ריז).
ופסק בעל חזו"ע (שח דף קנא) שכיור מטבח אפילו שהוא מחרסינה ניתן להכשירו בפסח על ידי עירוי מים רותחים מכ"ר כיון שרוב תשמישו במים חמים שאין היד סולדת בהם ובכהאי גוונא לא שייך לומר שאין יוצאים מידי דופיו.
ועוד שהיתרא בלע, ואין צורך לצפותו בנייר כסף ומי שעושה זאת חומרא בעלמא הוא (עיי"ש).
שאלה לב: החוגג כל חג הפסח מחוץ לביתו ונועל את ביתו מערב פסח עד לאחר פסח, האם חייב בבדיקת חמץ בליל ארבע עשר?
תשובה: פסק מרן בשו"ע (סימן תלז-א) המשכיר בית לחברו לצורך י"ד ניסן ואילך שצריך לבדוק ופירש המג"א (שם ס"ק-ב) הואיל והחמץ שלו ועדיין נמצא בתוך ביתו הכי הרי הוא ישן ולכן חובת בדיקה בליל י"ד חלה עליו, יוצא לפי זה אם מכר לגוי כל תכולת הבית ישירות לגוי או באמצעות המכירה הכללית של הרבנות אינו צריך לבדוק שהרי הבית וכל תכולתו אינם שלו, נמכרו לגוי מערב פסח ועד צאתו.
וכתב החת"ם סופר (או"ח סימן קלא) המשכיר ביתו לעכו"ם מי"ד ואילך לא חלה עליו חובת בדיקה אעפ"י שהוא לן בביתו בליל י"ד כיון שבדעתו להשכירם ביום י"ד.
שאלה לג: מה הדין באדם שעובר דירה ביום י"ג בניסן, האם חייב לבדוק חמץ בדירה החדשה, ומה הדין בדיירים החדשים הנכנסים לביתו?
תשובה: העובר דירה קודם ליל ארבע עשר בניסן, חייב בבדיקת חמץ בדירתו החדשה כי אפשר שהפועלים אכלו בבנין והשאירו שם שיירי מזון כי ההלכה בשו"ע (סימן תלג-ג) היא שצריך לבדוק בכל מקום שיש לחוש שמא הכניסו שם חמץ, ולכן בתי כנסיות ובתי מדרשיות צריכים בדיקה מפני שהתינוקות מכניסים שם חמץ וכל שכן היום שעורכים סעודות מצוה בבתי
כנסת ולכן כל מקום שיש לחוש שהכניסו בו חמץ חייב בדיקה (כף החיים שם אות כב).שאלה לד: מי שאינו נמצא בביתו בליל י"ד בניסן האם יכול למנות אשתו או שליח לבדוק במקומו?
תשובה: חובת בדיקה על כל יהודי הנמצא בביתו בליל ארבעה עשר מיד עם צאת הכוכבים דהיינו כעשרים דקות אחר השקיעה.
ברם, אם בעל הבית לא נמצא בביתו מכל סיבה שהיא, רשאי למנות אשתו או שאר בני ביתו וכן למנות שליח לבטל חמצו או למוכרו (שו"ע סימן תלד-ד) והבודקים יברכו בעצמם כמו שכתב המג"א (שם), המשנ"ב (שם אות י) וכף החיים (שם אות כו: וערוה"ש סימן תלד-ד) ולכתחילה בעל הבית איפה שנמצא יכול לבטל בעצמו את חמצו כי למרות שמינה אותם לבטל את חמצו, בכל זאת כמה פוסקים (הב"ח שם) כתבו שאין להקל ע"י שליח ולכן רצוי שלכתחילה בעל הבית יבטל בעצמו במקומו, והשלוחים יבדקו ובברכה.
וכן מי שאינו יכול בעצמו למכור חמצו באמצעות הרבנות רשאי למנות שליח במקומו למכור חמצו לגוי באמצעות הרבנות (משנ"ב סימן תמח אות יד) וכן נהוג היום.
שאלה לה: כלי חמץ שלא ישתמש בפסח, האם צריך למוכרם במכירה כללית כדי שיוכל להשתמש בהם לאחר הפסח?
תשובה: כלים שנקיים מחמץ ולמרות שבלוע בדפנותיהם חמץ אינו צריך למכור אותם אלא יצניעם במקום מיוחד כל ימי החג, וצריך להיזהר שלא לכלול כלים במכירת חמץ שלו, כי אם יעשה זאת יש להצריכם טבילה בלי ברכה אחרי פסח, כדין כלים שנרכשו מגוי (שו"ת יביע אומר ח"ו יור"ד סימן יא, ויחוה דעת ח"ג סימן כד בשם הנודע ביהודה והחתם סופר ודעימם). ברם הבן איש חי (פר' צו סעיף ט) פסק שיש למכור במכירה לגוי גם כלי החמץ הבלוע בכלים ויש שחושש לשיטת הבא"ח ומוכרים את החמץ הבלוע בדפנות הכלי ולא הכלי עצמו (ועיין בשו"ת שבט סופר או"ח סימן כה), ואנו לא נוהגים כבן איש חי אלא כמרן הגר"ע ודעימיה.
שאלה לו: אלו מוצרי חמץ יש להשאיר בבית אחר מכירתם במכירה כללית ואלו מוצרים צריכים לבער מן הבית?
תשובה: מעיקר, כל מוצרי החמץ שנמכרו לגוי מותר להישאר בבית ובלבד שיצניעם במקום מיוחד שאין הישג יד למקום הזהה וימכרנו לגוי, ברם, נהגו שלא להשאיר חמץ גמור כגון עוגיות, אטריות וכו' אלא שורפים אותם בבוקר בשריפת החמץ וכן ראוי לנהוג במקום שאין הפסד מרובה (שו"ע סימן תמח-ג) וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לסמוך על היתר המכירה לעכו"ם וכפי שנוהגים היום בערי ארצנו הקדושה.
ולכן אם יש לו הפסד מרובה ירכז הכל במקום מיוחד סגור וימכור את החדר והארון במכירה הכללית (משנ"ב שם אות יב: כף החיים שם אות מד-מה) אבל מעט אטריות או עוגיות יש לשרוף ולא להשאיר וכן נהגו בגלויות שונות (ועיין בשו"ת שבט הלוי ח"ד סימן מט).
שאלה לז: אדם שנזכר בערב פסח אחר זמן שריפת חמץ שלא מכר חמצו האם יש לו תקנה?
תשובה: נראה לענ"ד באופן פשוט אין לו תקנה גם אם יבטל ויפקיר את חמצו לרבים מפני שחששו חכמים שמא לא יפקירנו בלב שלם, ברם, את החמץ מרשותו וביטלו והפקירו בפני עדים קודם חצות היום יכול להקל שיזכה שוב בחמץ לאחר הפסח ובפרט אם היה אנוס או שוגג וכן כתב מרן החזו"ע (הל' בדיקת חמץ ס"ק יב עיי"ש).
ומי שעבר ולא מכר את החמץ שברשותו – אסור באכילה ובהנאה לאחר הפסח (שו"ע תמח-ג).וחמץ שעבר עליו הפסח בשוגג או באונס, אסור באכילה ובהנאה ובמקום הפסד מרובה, יש לסמוך על דעת המקילים להתירו בשוגג או באונס ובלבד שביטלו בע"פ קודם זמן איסורו, כך פסק בחזו"ע (שם ת-יב הערה נז) וזוהי מסקנתו שם.
שאלה לח: מוצאי מזון שנתערבב חמץ לפני פסח, והתבטל בששים האם מותרים בפסח?
קיי"ל חמץ אינו בטל אפילו באלף (פסחים ז, ורמב"ם הל' מאכלות אסורות פ. טו, הל' ט: וטור שו"ע סימן תמז-א) כך הסכמת רוב הפוסקים זולת בעל השאילתות (הובא בתוס' פסחים ב' ד"ה אמר רבא) שסובר דחמץ בפסח בטל בששים כמו שאר איסורים וחומרא זו היא מדרבנן כי מן התורה הוי חמץ כשאר איסורים שנתערב וחכמים החמירו בו משום איסור כרת או משום דלא בצלי אינשי מיניה כולי שתא (הרא"ש פסחים פב סימן ה וע"ז פה סימן כט) ולדעת הרמב"ם טעם החומרא שהיא משום שחמץ נקרא דבר שיש לו מתירין אחרי החג.
ברם, אם נתערב חמץ לפני פסח בתערובת והוי ששים כנגדו הרי זה בטל ושוב אינו חוזר וניעור בפסח כמו שפסקו הטור (סימן תמז) בשם רש"י ובעל העיטור וכן פסק השו"ע (סימן תמז ס"ק ב) וכמפורט בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סימן נג: וחזון עובדיה הל' מצרכי מזון סעיף ה) וכן הספרדים שקיבלו הוראות מרן השו"ע – אבל הרמ"א מחמיר וסובר שחוזר וניעור ולכן האשכנזים מחמירים בתערובת זו, וגם לרמ"א מחמירים לח ביבש אבל לא תערובת לח בלח ולכן משקה חמץ שנתערב במשקה אחר ונתבטל בששים גם לרמ"א תערובת זו (סימן תמז-ד) ובדעת הרמב"ם (הל' מא סוף פ"ד) כתב המגיד משנה שחוזר וניעור וכן דעת הרבה מהגאונים – אבל השו"ע הביא שיטה בשם ויש חולקים – וקיי"ל סתם וי"א הלכה כסתם – וכן פסק הברכי יוסף (שם או יד) וכן הפר"ח (שם).
שאלה לט: תבשיל שנתבשל בערב פסח בכלי חמץ, האם מותר לאוכלו בפסח?
תשובה: תלוי אם הכלי אינו בן יומו הן לספרדים ולאשכנזים מותר, ואפילו הסתיים בישולו אחר תחילת זמן איסור חמץ שכן זה נקרה נטל"פ ובדין נטל"פ – נחלקו הראשונים.
רש"י תוספות והרא"ש (ע"ז סו,א) כתבו להתיר נטל"פ אף בפסח וכן פסק השו"ע (תמז-י), אבל הרמ"א פסק כדעת המחמירים לאסור נטל"פ בפסח כדין משהו האוסר בפסח, אבל הרמ"א עצמו (שם ס"ק ב) הסכים להתיר נטל"פ בערב פסח ולכן הן לדעת השו"ע והן לרמ"א יש להתיר התבשיל, אבל כל בן יומו אם יש ששים בטל, כי קיי"ל חמץ בערב פסח בטל בששים ואינו חוזר וניעור, ולרמ"א לח בלח מותר כמבואר במשנ"ב (סימן תמז – אות כא) וכף החיים (שם אות עו) וגם חמץ שנתערב משש שעות עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים (תמז-ב).
שאלה מ: תבשיל שנתבשל בכלי חמץ בתוך פסח מה דין התבשיל?
תשובה: בכלי שאינו בן יומו – לספרדים מותר בדיעבד ולאשכנזים אסור אבל בכלי בן יומו אסור לכו"ע (שו"ע תמז-י ורמ"א שם: ומשנ"ב שם אות צו-צז וחזון עובדיה שם ס"ק ז).
שאלה מא: מוצרים קפואים שאין בהם תערובת חמץ כגון דגים, עופות או ירקות שאין עליהם הכשר מיוחד לפסח האם מותר לאוכלם בפסח?
תשובה: לכתחילה רצוי שלא לרכוש שום מוצר בלי הכשר מיוחד לפסח, אבל אם אדם כבר רכש מוצרים שאין בהם תערובת חמץ, אפשר להתירם ליוצאי ספרד וכמו שכתב השו"ע (תמז - ס"ק ה) "בשר יבש וגבינה... מותר לאוכלם בפסח דאפילו נחשוש שיש במלח קצת חמץ, נתבשל ואינו חוזר וניעור ועוד הרי הכלי אינו בן יומו, ונטל"פ קודם פסח לכו"ע שרי – ומיהו הרמ"א כתב שהמנהג להחמיר (משנ"ב שם אות טל: וחזו"ע שם ס"ק ו).
שאלה מב: כיצד מכשירים תנור אפיה?
תשובה: א- ביום חול
תנור אפיה שאפו בו או בישלו בו דבר איסור, נאסר השימוש בו ללא הכשרה – ולכן ינקו אותו עם חומרי ניקוי עד שיסירו ממנו כל הלכלוך ולאחר מכן יסיקו אותו על החום הגבוה ביותר למשך שעה ויותר ולכתחילה ימתין 24 שעות שהתנור לא יהיה בשימוש – וכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ה חיור"ד סימן ז) לכתחילה ימתין 24, והנוהגים בזה באוכלים גם מתוך לעת לעת אין למחות בידם.
ויש שכתבו שינקה התנור עם חומר פוגם שאז נעשה כאינו בן יומו.
ולהלכה, לאחר ניקוי ושטיפה בחומרי ניקוי, ישבית אותו ל24 שעות ויסקינו לחום גבוה למשך שעה ויותר (יחוה דעת ח"ב סימן סג) ולהשתמש בתבניות חדשות כי תבניות אפיה, שיפודים ואסכלאות צריכים ליבון באש ולא בהגעלה (משנ"ב סימן תנא אות סה, מג"א שם ס"ר כא: חזו"ע שח-א: ושו"ת יחוה דעת ח"א סימן ז).
בסיכום, לאחר ניקוי ושטיפה והדחה בחומר ניקוי ואחרי השבתה במשך 24 שעות, ואח"כ יסיקנו בחום גבוה כשעה או יותר ואז הוכשר לשימוש בפסח (שו"ת יחוה דעת ח"א סימן ז) אבל התבניות כיון שצריכים ליבון באש עד שיהיו ניצוצות של אש ניתזים מהם, והבעלים חשים לקלקולם יחליפם בחדשות (משנ"ב סימן תנא – אות סה: מג"א כא וחזו"ע שם: ושו"ת יחוה דעת ח"א סימן ז).
שאלה מג: איך מכשירים כלי פורצליין?
תשובה: כלי פורצליין דינם ככלי חרס ואין מועיל להם הגעלה, כך כתב בעל משנה ברורה (סימן תנא – קסג) כי כלי חרס שנשתמש בו בחמין לא מועילה לו הגעלה כי התורה העידה על כלי חרס שאינו מפליט את הבליעה שנאמר "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר" (פר' צו) ואפילו אם שלא בישלו בו על האש אלא עירו לתוכו רותחין או לו הכשר (טור יור"ד סימן קכא: ושו"ע תנא – א וכב)
אמנם אם בלעו רק בקר, ניתן להכשירם בהשריה ג' ימים (שו"ע שם ומשנ"ב קיז) או בהגעלה (שו"ע הרב שם) ויש שנהגו שלא להשתמש בהם.
ואם בלעו חמץ בהשריה ולא השתמשו בהם י"ב חודש כשרים לפסח בלא הגעלה (שו"ע יור"ד קלה, טז וש"ך שם) ובעל אג"מ (חיור"ד ח"ב סימן מו) כתב שאם לא השתמשו בהם בכ"ר ושהו י"ב חודש ללא שימוש, יש להקל לבעלי תשובה על ידי הגעלה, והרב חזו"ע (שם ובשו"ת "יביע אומר" ח"ז חיור"ד סימן ב אות) דחה זה וכתב שהפורצליין נחשב ככלי חרס (עיי"ש).
ולבני אשכנז – הם כלי חרס ואין להם תקנה בהגעלה (משנ"ב סו"ס תנא) ובביאור הלכה (שם ד"ה אבל) וחזו"א או"ח (סימן קנב ס"ק ז) ובספר הגעלת כלים (פ. ג אות שסח) האריך בזה (עיי"ש).
שאלה מד: מה דין כלי זכוכית בפסח?
תשובה: יוצאי גלות אשכנז אינם מכשירים אותם לפסח (הרמ"א בסימן תנא) כיון שעשייתם מחול, ודינם ככלי חרס, כך הסביר מרן הב"י בבית יוסף בסימן תנא, ובשעת הדחק כשאין כוסיות כתבו בעל חיי אדם (כלל קכה מובא במשנ"ב שם –קנה) מכשירים אותם בכ"ר שאינו על האש או בהשריה ג' ימים במים (משנ"ב שם ס"ק ה ושער הציון שם ושאר האחרונים שם)
אבל יוצאי גלות ספרד מכשירים אותם על ידי שטיפה וניקוי היטב (שו"ע תנא ס"ק כו) וכן בכלי זכוכית דורלקס, פיירקס העשויים מזכוכית עבה שמניחים אותם על אש ממש מותר לשוטפם ככלי זכוכית רגילים ודיו, כי אינם בולעים וכדרך שאמרו בגמרא (פסחים עד, ב) שאני לב דשיע, ולבני אשכנז כלי דורלקס ופיירקס – ישנם המקילים וישנם המחמירים – והמקילים מצריכים השריה במים ג' ימים (שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן כו בשם הרב פרנק ועיין בזה בספר "הכשרות למעשה" קמט-ק הערה נח ונט). וספרדי שנהג להחמיר בשימוש בכוסות זכוכית ורוצה להתירם יעשה התרה (שו"ת רב פעלים ח"ג סימן כט ושו"ת יביע אומר ח"ג חיור"ד סימן יא אות ה)
שאלה מה: הכשר פלטה חשמלית איך הוא?
תשובה: לאחר ניקוי יסודי, יערה עליה מים רותחים מכ"ר ודי בזה (חזו"ע הל' הגעלת כלים סוף ב) ויש שמצפים אותה בנייר כסף כדי לדחות החשש של הרמ"א בסימן תנא – ס"ק ד ולגבי החצובה.
וישנם מבני יוצאי גלות אשכנז שלאחר ניקוי יסודי עושים לה ליבון קל כדין חצובה וכפי הרמ"א בסימן תנא – יד, או מדליקים אותה כשעתיים ושוטפים מים חמים עליה ועוטפים בנייר אלומיניום (ספר הכשרות דף קעט)
שאלה מו: האם מותר לחולה שאין בו סכנה ליטול תרופות חמץ?
תשובה: א- במקרה של חולה שאין בו סכנה אסור ליטול תרופות חמץ מתוקות כגון סירופים או כדור מציצה כי בתרופות אלה מעורבים תמציות וחומרי טעם המופקים מחמץ ולכן כל תרופה שיש בה חשש תערובת חמץ כמו משחות, פתילות וזריקות המעורב בהם כוהל חמץ לשימוש פנימי אבל לשימוש חיצוני מותר.
ב- תרופות שנפסלו מאכילת כלב מותר לקחת כגון כדורים או קפסולות שמעורב בהם חמץ, רצוי להשיג תחליפים שאין בהם חשש חמץ.
ג- היום רוב התרופות המצויות בזמננו ובפרט התרופות המיוצרות בארץ אינן מכילות מרכיבים של חמץ והן כשרות לפסח, ורק בחלק יש חשש לתערובת חמץ.
לקראת חג פסח, הקופות חולים מפרסמות רשימה של תרופות כשרות ואם התרופה לא מופיעה במדריך והחולה זקוק לה, יבלע התרופה כשהיא עטופה בנייר כי גם חמץ שנפסל מאכילת כלב מותר להשתמש בו אבל לאכילה אסור כי "אחשביה" (הרא"ש לפסחים כא,ב) וכן כתב הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ד, הל' ב) והמשנ"ב (תמד – ס"ק ז) שחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה אבל בהנאה מותר.
ברם, החזו"א (או"ח סימן קטז אות ח) אינו מסכים עם זה של "אחשביה" כי דעת האדם היא רק התרופה ולא על החמץ המעורב בתרופה ולכן מותר לבלוע כדורים כי הכדור אינו עשוי מחמץ אלא מעורב בו קצת חמץ כדי לדבק התרופה ולכן לא שייך "אחשביה" ואלה שעוטפים סוברים שצורה זו לא נקראת אכילה (שו"ת עצי לבנון סימן יט) ויש מחמירים ודורשים לקחת תחליפים כשרים לפסח כדי לצאת יד"ח המחמירים.
וחולה שאין בו סכנה מותר לקחת לכתחילה תרופות המכילות קטניות גם ליוצאי אשכנז המחמירים שלא לאכול קטניות כי לברך חולה יש להקל (נשמת אברהם סימן תסו-א ושו"ת ציץ אליעזר ח' י' סימן כה משנ"ב סימן תנג-ז: חזו"א קטז-ח ומנחת שלמה)
ב- חולה שיש בו סכנה – חולה שעל פי הוראת רופא צריך לקחת תרופה מסויימת שיש בו חמץ ואם לא יטול אותה, יגיע למצב של סכנה חייב לקחת אותה ואסור להחמיר (משנ"ב תסו ס"ק ב) ואם יש לה תחליף כשר, יקח את התרופה הכשרה ולכן יש להעדיף כדורים או קפסולות על פני סירופ נוזלי (שמירת שבת סימן מ הערה קסט).
וחולה הצריך לקנות בפסח תרופה שהיא חמץ לא יזכה בהן, אלא יצניעם ויקח משם בכל פעם לפי הצורך (נשמת אברהם סימן תנ).
בסיכום, כל המשחות לסוגיהן, הזריקות, טיפות עינים, אף ואוזן, פתילות לשימוש חיצוני מותרים גם לחולה שאין בו סכנה אפילו שמעורבים בהם חמץ (שו"ת אג"מ שם).
תרופות אלה אין צריך למוכרם אלא מייחדים להם ארון ולוקח מהם לפי צורכו (שמירת שבת שם ס"ק עה ומנחת שלמה סימן יז).
שאלה מז: מהו שיעור כזית לגבי אכילת מצה, כורך, אפיקומן?
ישנן כמה שיטות בנידון:
דעת הרמב"ם שכזית הוא פחות מכשליש ביצה וזהו בערך 15-17 סמ"ק וכן סובר הרי"ף והרא"ש.
דעת השו"ע בסימן תפו (א) : כדעת התוס' שכזית הוא כחצי ביצה וזהו בערך 27 סמ"ק, וכתב המשנ"ב (שם) שלענין אכילת מצה שהיא מדאורייתא יש לאכול כדעת השו"ע והתוס' ואם הוא חולה יסמוך על הרמב"ם ולגבי מרור שהוא מדרבנן יסמוך על הרמב"ם (עיין חזון עובדיה דף עג ובשו"ת יחוה דעת ח"א סימן טז) וכן כתבו הכף החיים, הבא"ח בשם מרן החיד"א.
ואילו הגרב"צ והרב משאש על פי נפח כזית שיעורו 20 גרם וכן הגר"מ מאזוז אלא שהוא מחלק מצת מכונה מרובעת 15 ועבודת יד 20 גרם.
ובשליש מצת מכונה יש כזית גם לשיטת השו"ע (פניני הלכה עמוד 245) ומי שסובר שצריך מצת מכונה אחת היא חומרא בעלמא כי לפי הנפח הוא גם לפי השו"ע הוא 20 גרם וכמו שכתבו הגרב"צ והרב משאש זצ"ל.
ויש לאכול אותה תוך משך זמן של 5 דקות (הגר"ד ליאור) ובחזון עובדיה (עמוד ס) כ7.5 דקות.
שאלה מח: כמה כזיתות חייב לאכול אדם בליל הסדר?
תשובה: 4 כזיתות: 2 מוציא-מצה, כורך ואפיקומן (לשו"ע) וי"א 3 כזיתות: 1 מצה, כורך ואפיקומן (לחולקים עליו – עיי"ש במשנ"ב).
שאלה מט: האם כל האוכלים צריכים היסבה?
תשובה: 4 כוסות, אכילת כזית מצה, כורך ואפיקומן ובשאר הסעודה המסב הרי זה משובח – ואם לא הסב בנ"ל חוזר לאכול ולשתות בהיסבה (שו"ע תעב – ז). ולדעת הרמב"ם י"א שאם לא הסב לא חוזר כי מצות היסבה היא בפני עצמה ולא מדין אכילת מצות ושתיית ארבע כוסות.
מה עם דין איטר יד בהיסבה?
הרמ"א (תעב – ג) כתב שאיטר יד מסב על צד שמאל וכתב המשנ"ב שלטעם השני צריך להסב בשמאלו כי חמירא סכנתא מאיסורא – ובדיעבד אם הסב על ימינו יצא כי ימינו הוא כשמאל כל אדם (משנ"ב שם).
אשה – לשו"ע מסבה אם היא חשובה, והרמ"א שם הביא שנהגו שלא להסב כי סומך על הראבי"ה שבזמן שיושבים על כסאות אין להסב.
שאלה נ: כמה מצות לוקחים?
תשובה: לשיטת הרמב"ם (פ"ח הל' ו) לוקח 2 מצות וחולק אחת מהן ומניחה לאפיקומן ומשאיר מצה וחצי משום שנאמר לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, ולשו"ע (תעה – א) לוקח 3 מצות ומחלק אחת מהן לשתים, מניח חצי לאפיקומן ומברך על 2 מצות וחצי, הפרוסה בין שתי השלמות ובכך מקיים לחם משנה ולחם עוני וכן אנו נוהגים כשו"ע.
שאלה נא: כמה טיבולים נוהגים בליל הסדר?
בליל הסדר מטבילים 4 פעמים: כרפס, כזית מצה, כזית מרור, כזית כורך.
לשיטת הרמב"ם כל הטיבולים הם בחרוסת ולפני הטיבול הראשון נוטל ידיו בברכה וטובל בחרוסת את הכרפס.
לשיטת השו"ע נוטל ידיו בלי ברכה ומטבל הכרפס במי מלח ויקח פחות מכזית וכן המצה טובל במי מלח, ורק המרור והכרפס טיבולם בחרוסת.
מתי מברכים בורא פרי הגפן ב-4 כוסות?
תשובה: לרמב"ם מברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס כי כל כוס הוא מצוה בפני עצמה וברכה אחרונה רק על הרביעית.
ולשו"ע: מברך ברכה ראשונה רק על כוס ראשונה ושלישית כי השלישית נפטרת בראשונה, והרביעית נפטרה בשלישית שאין כאן היסח הדעת משתיה.
לכתחילה יש לשתות רביעית (81 סמ"ק וי"א 86 סמ"ק) ואם שתה רוב כוס רביעית יצא, ואם לא שתה רביעית בכוס הרביעית – לא יברך ברכה אחרונה.
שאלה נב: למה אין מברכים על קריאת ההגדה?
אמירת ההגדה של פסח היא מ"ע דאורייתא ונשאלים למה לא מברכים? ונאמרו כמה תירוצים בראשונים ובאחרונים:
תשובה: א- לפי שאינה אלא סיפור דברים, ועיקרה הוא בכוונת הלב והבנת הדברים ואם לא מבין לא יצא יד"ח וברכה לא שייכת רק במצוה שעיקרה מעשה (עיין כף החיים תע"ג ס"ק קל ופסקי תשובה לתעג-ז)
ב- סיפור יצ"מ היא מצוה שאין לה קצבה כי כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח (כף החיים שם) ועל דבר בלתי קצוב לא מברכים (כף החיים סימן תעג בשם מטה משה ואו"ח ורבנו ירוחם נתיב חמישי, ח"ד בשם הרשב"א).
ג- במה שאמר בקידוש הלילה בכוס הראשונה "זכר ליצ"מ", כבר יצא ידי חובת סיפור ההגדה (פר"ח וכף החיים שם; רבנו ירוחם נתיב חמישי ח"ד דף מב; חזו"ע סדר ליל פסח).
ד- כיון שתיקנו על ההגדה ברכת "אשר גאלנו" לא תיקנו עוד ברכה דכל דבר שתיקנו ברכה בגוף המצוה לא תיקנו ברכה על ציווי עשייתה (פסקי תשובה תעג-ז) ושיבולי הלקט והחת"ס כתבו שברכת "אשר גאלנו" היא היא הברכה על סיפור יצ"מ.
ה- עיקרה של ההגדה, לקלס ולשבח להשי"ת ואין מברכים על קילוסין ותשבחות.
ו- זה טבעי ורצוי להודות של שחרורנו (שפ"א ויקרא לב, ה) והמצוה לא תלויה בנו אלא בבן השואל.
שאלה נג: למה מדלגים בהלל בפסח?
תשובה: בכל ימות החג אומרים הלל בדילוג וכן בשביעי של פסח מדלגים וארבעה טעמים נאמרו בדבר:
ימי החג אינם חלוקים בקורבנותיהם שלא כבסוכות שגומרים בהם ההלל.
כי המצרים נטבעו ביום השביעי ולכן לא גומרים בכל ימות החג כדי שלא יאמרו ימי החול עדיפים (ב"י, לבוש)
משום שחייבים לאכול מצה רק בלילה הראשונה משא"כ בסוכות שחייבים לאכול ארבע עשרה סעודות.
עפ"י הסוד.
שאלה נד: האם בנטילה לטיבול צריך רק עורך הסדר ליטול ידיו או כל המסובים?
תשובה: נטילת ידים תוקנה לכמה דברים שסימנם "שבולת שטפתני" – ואחד מהם הוא טיבול ב-7 מיני משקים שסימנם "יד שחט דם".
ונטילה זו לדעת השו"ע היא לכל המסובים, וישנם מיוצאי אשכנז ומרוקו שרק העורך נוטל – אבל רוב הפוסקים פסקו שחובה על כל טיבול וכיון שטובל כרפס במי מלח חייב ליטול ידיו בלי ברכה ובני תימן נוהגים כרמב"ם שמברכים.
שאלה נה: כמה כזיתות מאפיקומן צריך לאכול?
תשובה: י"א שצריך לאכול 2 כזיתות:
כזית של אפיקומן עצמו.
כזית לזכר המצה הנאכלת עם קורבן פסח ולפי שיטה זו צריך לאכול בלילה 5 כזית, 2 מוציא מצה, 1 כורך – 2 אפיקומן.
וגם למי שאוכל רק אחת יכוון למצה הנאכלת עמו. אם טעה ואכל פירות אחרי האפיקומן – כל זמן שלא בירך יחזור ויאכל אפיקומן – ואם בירך לא יחזור. אם שכחו לאכול אפיקומן – אם נזכרו קודם ברכת המזון יאכלו האפיקומן בלי לחזור ולאכול סעודה, ואם נזכר אחרי שתיית כוס שלישית, יצטרך ליטול ידים ולאכול כזית ויברך ברכת המזון ויאכל אפיקומן.
והרב חזו"ע – אם אכל בסעודה מצה שמורה אין צריך לחזור ולאכול אפיקומן אם שכח לאוכלו ולאחר סיום הסדר – יש מתירים שתיית קפה או תה (חזו"ע) ובפרט אם נשאר ללמוד תורה שגם ליוצאי אשכנז מותר לשתות תה או קפה (כי מים מותר לכל הדעות).
שאלה נו: האם מותר לגהץ בגד הנצרך לחוה"מ?
תשובה: מותר לצורך המועד, אבל כיבוס אסור חוץ מכיבוס בגדי תינוקות המלוכלכים, ובן אדם שאין לו מה ללבוש, וכן מותר לכבס מגבות רחצה.
שאלה נז: האם מותר לכבס בגדים בערב פסח לאחר חצות היום?
תשובה: מלאכת "כיבוס" נחשבת למלאכה גמורה ואסור לעשותה בחול המועד וגם בערב פסח לאחר חצות כי היא בחינת "מועד" כי בו מקריבים קורבן פסח.
ברם, חז"ל התירו באופנים כדלהלן ולכל הדעות מותרת הכביסה בערב פסח ובחול המועד:
אין לו בגד ללבוש. ואם נקרע לו מותר בתיקון פשוט ולא מקצועי.
תינוק שצריכים להחליף לו בתדירות (עיין סימן תקלד-א)
על ידי גוי (סימן תסח ומשנ"ב שם ס"ק ז)
על ידי הפעלת מכונת כביסה גם לאחר חצות (סימן תסח ס"ק ז: פסקי תשובות תסח: שמירת שבת פרק מב)
ברם, בחול המועד אסור לכבס גם במכונת כביסה, כי חז"ל גזרו שלא יכנס מנוול לרגל, וזה לא שייך בערב פסח ולכן בערב פסח יש להקל.
בחול המועד אסור לכבס מכנסים, חולצות, שמלות, חליפות, מעילים וכו' אבל בגדים שרגילים להחליפם כגון בגדי תינוקות מותר (מועד קטן יד,א: ושו"ע או"ח תקלד)
ניקוי כתם, רוב הפוסקים מקילים כיוון שלא היה בגזירת כיבוס.
מי ששי לו רק בגד אחד יכבסנו בצנעא (שו"ע תקלד) ואם יש לו שני בגדים אסור לכבס.
ואם התלכלכו לו כל הבגדים אם אפשר לקנות חדשים הנה מה טוב, ואם לא, יכבס בגדים הנחוצים לו.
גיהוץ בגדים הנחוצים מותר (שו"ע סימן תקמא, ג: ומשנ"ב שם ס"ק ט).
בגדים פנימיים כשאין לו להחליף, שרי אף בגדול.
וכן מותר לכבס מגבות רחצה לניגוב ידים.
סדינים ומצעים בבתי מלון ובבתי חולים וכן בגדי רופאים וצוותי רפואה מותר (חזון עובדיה פסח).
שאלה נח: למה מותר לנגן בחוה"מ ואסור לצייר – מה ההבדל?
תשובה: כידוע שאחד ההיתרים לעשות מלאכה בחוה"מ הוא צורך המועד כלומר אם הדבר נעשה לצורך החג עצמו אבל יש סייג לזה רק אם נעשה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן (שו"ע סימן תקמא-ה) ולכן צייר מקצועי אסור, אבל ציור בלתי מקצועי מותר לשם הנאה ולא לשם מסחר (שם ומשנ"ב ס"ק טו)
ולגבי הנגינה – רוב הפוסקים התירו כי הניגון בשבת ויו"ט הם רק מגזירת חכמים ולא גזרו על זה בחול המועד (שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סימן מו).
שאלה נט: למה אין מברכים ברכת המצוות על 4 כוסות?
תשובה: האבודרהם (סדר ההגדה דף 10) שאל מה אין מברכים "אקב"ו לשתות ארבע כוסות" כמו שמברכים על המרור שהוא מדרבנן בזה"ז?
אין מברכים אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק אבל ארבע כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאם בבת אחת לא יצא יד"ח.
יש מתרצים רק אם עושה המצוה הוא המצוה כמו אכילת מרור או מצה אבל מגמת 4 כוסות הוא להראות כאילו יצא ממצרים כעת, ולא רק תוצאות המעשה ועל זה אין לברך (ברכת רפאל דף קסג) וכן משמע מהרמב"ם (פ"ז, הל' חו"מ הל' ו) בכל דור ודור...
שאלה ס: האם ארבע כוסות היא מצוה אחת או לא?
תשובה: לפי האבודרהם הנ"ל מוכרחים לומר שהיא מצוה אחת כי אם הוי מ"ע בפני עצמו, היה ראוי לברך על כל כוס בפ"ע, וישנם הסוברים שהיא ארבע מצוות והנפ"מ אם מברכים בורא פרי הגפן על כל כוס – השו"ע פסק שרק על הראשונה והשלישית – והוא סובר על כל אחד.
השו"ע סימן תעד – א: שמברכים רק על כוס ראשונה ושלישית וכתב המשנ"ב (א) ואע"ג שארבע כוסות היא מצוה בפני עצמה שהרי כנגד 4 לשונות, בכל זאת כיון דליכא היסח הדעת משתיה כי כששותה כוס ראשונה יודע שישתה עוד כוסות ולכן לא מברכים על כל כוס וכוס ואין כאן הפסק, אבל הרמ"א (שם) כתב שעל כל כוס מברכים, דכיוון שהתחיל ההגדה הוי הפסק (עיי"ש במשנ"ב ס"ק ד).
שאלה סא: מי שיש לו 2 כזיתות וחברו אין לו כלום כמה יאכל?
תשובה: מי שיש לו 2 כזיתות וחברו עני שאין לו כלום, אז החבר שיש לו 2 – יאכל כזית אחד ויתן לחברו כזית אחד.
אכילת כזית תהיה תוך ארבע דקות ומעיקר הדין עד 7.5 דקות (שו"ע סימן תעה-ו וחזו"ע עמוד קנח הערה ב).
שאלה סב: האם יוצאים יד"ח ביין לבן?
תשובה: יש להחמיר ולצאת יד"ח ביין אדום (פסחים קח) אמר ר' יהודה צריך שיהיה בו טעם ומראה... כי האדום וכתב הר"ן (שם) שדברי ר' יהודה לעיכובא. ברם לדעת הטור, השו"ע והרמ"א (סימן תעב – יא) אינו אלא מצוה מן המובחר וכתבו באחרונים שיש להחמיר ולקחת יין אדום וכן פסק הערוה"ש (שם אות ג) וכף החיים (שם אות עט) ורצוי לתת יין ולא מיץ ענבים ואם קשה עליו שתיית יין יקח מיץ ענבים וימהול אותו עם יין רגיל (חזו"ע עמוד קה).
שאלה סג: כמה כזיתות צריכים לאכול בליל פסח?
י"א חמש כזיתות: 2 מוציא-מצה, כורך, 2 אפיקומן.
י"א 4 כזיתות: 2 מוציא-מצה, כורך, 1 אפיקומן.
(שו"ע סימן תעה – א) ובהסבר הטעם לשתי כזיתות עיין בב"ח, פר"ח ומשנ"ב שם אות ה.
אבל בביאור הלכה (שם ד"ה כזית) תמה מאוד שלא נמצא זכר למנהג זה בשום מקום ונשאר בצ"ע.
ואם אין בכוחו אלא 2 כזיתות – יקח כזית מוציא מצה וכזית לאפיקומן (חזו"ע ח"א סימן מ"ב) ואין צריך לצער עצמו באכילת כורך שהוא למנהגא בעלמא. וחולה או זקן שאינו יכול לאכול אפילו כזית אחד יקח במוציא-מצה שיעור של 1/2 ביצה (18 גרם) (חיי אדם תפו-א: משנ"ב שם אות א: שו"ת יחוה דעת ח"א סימן טז) אבל לא יברך על אכילת מצה (שו"ת רב פעלים ח"ג סימן לב חזו"ע ח"א סימן כה וח"ב עמוד קסח).
ואם עלולה אכילת מצה לגרום ליפול למשכב או חשש סכנה הרי זה פטור לגמרי מאכילת מצה ואינו רשאי להחמיר על עצמו (שו"ת ציץ אליעזר ח"א סימן לב).
שאלה סד: מי שמצבו הכלכלי קשה כמה מצה שמורה צריך לאכול?
תשובה: רצוי שלא יפחת משיעור ארבעה כזיתים של מצה שמורה ואם לא יכול – יקח 2 כזיתות אחד למוציא ואחד לאפיקומן (חזו"ע ח"א סימן מב) ואם גם זה אין לו, לפחות יקח כזית אחת של מוציא מצה שחייב מן התורה כמו שכתב שו"ע (סימן תעה – ז) שאף בלילה ראשון יצא בכזית אחת.
שאלה סה: אבל שתמו ימי השלושים לאבלו בתוך ימי המועד, האם מותר להסתפר או להתגלח בחול המועד?
תשובה: ימי חול המועד אסורים בתספורת וגילוח (מועד קטן יד,א וטור שו"ע סימן תקלא-ב) ורש"י שם נימק כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול ואפילו כשהיה אנוס (הגמרא שם וש"ע שם) ברם מי שלא הייתה באפשרותו להסתפר או להתגלח ערב חג (שם ס"ק ד) מותר להסתפר (שם ס"ק ה ומשנ"ב שם אות טז) ובכלל זה גם אבל שנשלמה אבלותו בחוה"מ שמותר להסתפר אחרי גערה (באר היטב תקמח – אות יא, שע"ת סימן תקלא – ז ד"ה אבל) וכן פסק בברכי יוסף (תקמח –ז : יקרא דחיי סימן כ ס"ק ט: ומאור ישראל לגר"ע יוסף למעוד קטן יז,ב ומועד לכל חי דף צ אות יז) וכן מותר ליטול ציפורניו של אבל ששלושים תמו בתוך פסח (שדי חמד אבלות סימן סד: ופני ברוך סימן יט-ח).
שאלה סו: האם מותר לעשות קריעה או סעודת הבראה בימי חוה"מ?
תשובה: אם נקבר המת ביו"ט ע"י גוי אין לקרוע בחוה"מ אלא קורע אחרי הרגל, כך פסק בעל משנ"ב (סימן תקמג אות יא) וכן אין עושין סעודת הבראה אלא במוצאי הרגל (שם) אולם אם נקבר בחוה"מ יעשו קריעה וסעודת הבראה גם בתוך ימי המועד ומיד בהגיעו הבית יחליפו במכובס. (שו"ע יור"ד סימן ת – ס"ק יא: ברכי יוסף שם: יחוה דעת ח"א סימן לא) אבל יוצאי אשכנז מנהגם שלא קורעים אלא עושים סעודת הבראה בחוה"מ אלא על או"א, אבל על שאר הקרובים דינו כנקבר ביו"ט וכן הוא מנהג ירושלים (שו"ת יביע אומר ח"ד יור"ד סימן כה אות כה-כו)
שאלה סז: האם מותר לשמוע כלי שיר בתוך ימי הספירה בזמן סעודת מצוה?
תשובה: בסעודת מצוה כגון ברית מילה, בר מצוה או פדיון הבן או סיום מסכת מותר לשמוע שירי קודש עם כלי נגינה אבל בימי הספירה אין לשמוע כלי שיר לדבר הרשות (מגן אברהם – סימן תצג –א: באר היטב שם אות ד משנ"ב שם אות א: כף החיים שם אות ט: קול סיני שם סימן יג) ולגבי אירוסין, סעודת ברית או פדיון או בר מצוה מותר לעשות בריקודים ומחולות ותזמורת וכלי שיר (פוסקים הנ"ל).
שאלה סח: האם מותר לבעלי הברית להסתפר בימי הספירה?
תשובה: בעלי הברית, אבי הבן, הסנדק והמוהל מותרים בתספורת וגילוח בימי העומר (הרמ"א סימן תצג – ב: משנ"ב שם אות י) והטעם, הואיל ויו"ט שלהם הוא לכן מותר וכן כתבו האחרונים (כף החיים אות לה) אבל האריז"ל מובא בכף החיים (שם אות יג) פסק שאין להסתפר אפילו בברית מילה.
שאלה סט: נער ששואל האם המנהג לגנוב אפיקומן בליל הסדר הוא מעשה רצוי או צריך לבטלו?
תשובה: אצל קהילות ספרד לא היה מנהג זה וגם אני בילדותי בבית אבי זצ"ל לא היה קיים מנהג זה ורק יותר מאוחר קראתי שבקהילות אשכנז נהגו הילדים לגנוב אפיקומן כדי לסחוט מהאב פרס למחרת הפסח.
ונברר את הענין ממקורותיו:
נהגו להטמין את האפיקומן עד זמן אכילתו תחת הכר ולכן נקרא "צפון" (מנהגי ישורון או קכא) ובספר "חוק יעקב" (סימן תעב – ס"ק ב) כתב שנהגו התינוקות לגנוב אפיקומן ומחזירים אותו לאחר גמר הסעודה בשכר הבטחת מתנה.
והרמז לזה הוא ממסכת פסחים (קט): חוטפים מצוות בליל פסח בשביל שלא ישנו התינוקות, ונאמרו כמה פירושים לזה:
רש"י מפרש שנהגו לאכול מהר.
הרשב"ם: חוטפים המצות מהתינוקות שלא יאכל יותר מדאי וירדמו ולא יגמרו את הסדר.
מסלקים הקערה מעל השולחן כדי שהתינוקות יתמהו.
הרמב"ם (הל' חו"מ פרק ז, ה"ג) כתב: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו... וחוטפין מצה זה מיד זה..." וכנראה שזהו המנהג לתת לילדים לגנוב אפיקומן עבור הבטחת מתנה.
ברם, צריך עיון אם זה טוב ורצוי לקיים המנהג? ולענ"ד לא רצוי מכמה סיבות ונפרט אותן:
מצד עצם איסור גניבה כי ברמב"ם (הל' גניבה פ"א, הל' ה) ובשו"ע (חו"מ סימן שמח ס"ק – א) מובא שאסור לגנוב אפילו דרך שחוק והיתול כדי שלא ירגיל עצמו בכך, ולכן על ידי נתינת אפשרות לילד לגנוב אפיקומן עלול הילד לגנוב חפצים מהוריו ומאחרים ויטען, "אני צוחק", ולכן יש להימנע ממעשה מכשיל זה, וכן שמעתי שהגר"ש אוירבעך זצ"ל התנגד לזה, ולכן זהו הטעם של הפוסקים שלא הזכירו אותו.
ועוד לענ"ד בתוך קריאת ההגדה משא ומתן כזה בין הילד לאביו יפריע למצות סיפור יציאת מצרים שהיא מ"ע מן התורה ולא התעסקות בענין קנין ומכירה שזה גובל באיסור, ואם תאמר במה נעורר הילדים לשאול שאלות? נחלק קליות ואגוזים וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל.
שאלה ע: מה מברכים על "המופלטה" שאוכלים יוצאי גלות מרוקו בצאת חג הפסח – בליל המימונה?
א- תשובה: הטור ביור"ד סימן שכט ובמרן הב"י הביא בהרחבה פלוגתת הראשונים מה גדרה של "עיסה" המוזכרת במשנה בחלה (פ"א, מה)
דעת ר"ת (תוס' פסחים לז,ב ד"ה דכו"ע) הדבר תלוי בסוג העיסה כלומר עיסה שבלילתה עבה נחשבת תחילה עיסה ויש לה תורת לחם וחייבת בחלה ואפילו אם בסופו של דבר נעשית סופגנין שטיגנה בשמן ובדבש או בישלה במים חייבת חלה ואינה נפקעת מחיוב זה.
הרמב"ם (פ"ו מה' ביכורים הל' יב ויג) הר"ש (פ"א חלה מה) הרמב"ן והרא"ש כתבו שאין נפק"מ כלל בסוג העיסה אם נעשית בבלילה עבה או רכה אלא הכל תלוי במחשבתו על גמר עשייתה כלומר כל עיסה ואפילו רכה שעשאוה לאפותה בתנור או באילפס (מחבת) הרי היא לחם וחייבת בחלה ואילו עיסה אפילו עבה שעשאוה לאפותה בחמה או לבשלה במשקין הרי "היא סופגנין" ופטורה מחלה כי לא נקראת לחם וסופגנין פטורין מן החלה (פ"א מ"ד).
מרן השו"ע (יור"ד סימן שכט ס"ק ג) פסק כרמב"ם והר"ש שעיסה עבה שנתבשלה אינה חייבת בחלה, והש"ך החמיר לחוש לדעת ר"ת ולהפריש בלא ברכה.
ולכן סופגניות שעושים אותם מעיסה עבה ומטגנים אותם בשמן עמוק שנחשב כבישול ולדעת הרמב"ם והשו"ע אין צריכים הפרשת חלה, אבל לדעת ש"ך יש להפריש בלי ברכה.
ולגבי מה מברכים על הסופגניות שאוכלים בחנוכה, מחלוקת ר"ת ורמב"ם – שו"ע שייכת גם לעניין הברכה, שלדעת ר"ת יש להם דין לחם ומברכים ברכת המוציא וברכת המזון ואילו לדעת הרמב"ם והשו"ע – שאין לה לחם לענין ברכה אלא היא כשאר מיני מזונות.
והשו"ע (או"ח סימן קסח – ס"ק ג) הביא שתי הדעות וכתב שירא שמים לא יאכל אלא בתוך הסעודה שנפטר ע"י ברכת הפת כדין דברים הבאים מחמת הסעודה – וברמ"א כתב שם שנהגו להקל.
ולהלכה – האוכל סופגניה שטוגנה בשמן מברך לפני בורא מיני מזונות ולאחריה מעין שלוש.
ב- ברכת המופלטה
המופלטה היא עיסה שנילושה במים וקמח ומרדדים אותה הרבה עד שנעשית דקה מאוד ואופים אותה במחבת שעומד על האש ומרוחה במעט שמן שלא תידבק העיסה במחבת והיא נאפית שם –
יוצא כיוון שמטגנים אותה בשמן, אין לברך עליה המוציא שאפילו שבלילתה עבה וכן הוא המנהג שלא לברך עליה המוציא אלא מזונות וזה דומה לדין "טריתא" שמביא השוני בסעיף טז שמברכים עליה בורא מיני מזונות.
ולכאורה יש לומר שיש לברך המוציא כדין "אובליא"ש" שכתב בשו"ע (שם סק-ו) שהוא לחם גמור!
ויש לדחות כיוון שהמופלטה מרדדים אותה עד שהבצק נעשה שכבה דקה ועדינה ואין לה תואר לחם ודומה לטריתא שכתב מרן שם שאין מברכים המוציא אלא מזונות – אבל כל מיני פיתות המצויות בשוק אפילו שהן דקות כיון שיש להם תואר חם – חייבים ברכת המוציא.
ולכן על המופלטה ועל בלינצ'ס וכדומה מברכים מזונות אפילו קבע סעודה שאכל ממנו שיעור 230 גרם, שהוא שיעור שביעה.
ואם אדם אוכל סופגניות בשיעור אכילה דהיינו 230 גרם כתב המג"א (שם ס"ק לד) שאם אכלו שיעור כדי שביעה צריך לברך ברכת המזון כי ספק לחומרא והאחרונים השיגו עליו (עיי"ש במשנ"ב ביאור הלכה ושעה"צ) ובשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן לח) שהשיג על המג"א וכתב שלדעת השו"ע (או"ח סימן קסח – יג וב"י שם) שלא לברך ברהמ"ז ואפילו כדי שביעה ומה שכתב במג"א הנ"ל זה לשיטת הרמ"א ולכן להלכה סופגניות אפילו אכל מהם כדי שביעה לא יברך ברכת המזון וכן פסק בעל חזון עובדיה (הל' ברכות עמוד סו). עיין בחוברת "דורות" בטאון יהדות מרוקו, גליון מס' 9 ניסן תשע"ה מאמרו של הרב אלחרר שליט"א.
שאלה עא: מדוע לא מברכים על אמירת "הגדת פסח" שהרי היא מצוה עשה דאורייתא "והגדת לבנך".
תשובה: קיימת מצוה עשה לספר הנסים והנפלאות לבנים, "והגדת לבנך ביום ההוא..." (שמות יד,ה: יג,ח) וא"כ נשאלת השאלה למה לא מברכים על קיום מ"ע של סיפור יצ"מ ונאמרו הרבה תירוצים בראשונים ובאחרונים:
הרב כף החיים (סימן תעג – ס"ק קל) כתב כיון שזה רק סיפור בעלמא, וברכת המצוות שייכת רק במצוה שעיקר מעשה ולא כוונה בלב גרידא. (עיין פסק"ת תעג-ז) ויש כאלה שמתבוננים באמירת ההלל בבית הכנסת בליל פסח.
הברכה בסוף ההגדה "אשר גאלנו" היא הברכה על הסיפור (שבלי הלקט וחת"ס פסק"ת שם)
המצוה היא מצוה שאין לה קצבה שהרי אפילו בדיבור בעלמא יוצא יד"ח אלא אמרו "כל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח" (כף החיים שם).
ולענ"ד יש לומר כיוון שהמצוה היא עבור אחרים, עבור ארבעת הבנים הרי אין לברך כי הברכה שייכת רק למצוה ששייכת לי בקיומה ולא לאחרים כמו לגבי נתינת צדקה שאין מברכים על קיומה.
שאלה עב: מתי מברכים ברכת העומר לפני עלינו לשבח או אחרי עלינו לשבח?
תשובה: ישנם מנהגים שונים בכל עדות ישראל:
ישנן עדות המברכות אחרי "ברכו" האחרון שלפני עלינו לשבח, ובסידור "אבותינו" (לרב מאיר עטיה שליט"א) הביא הסבר לזה מהגאון מהר"י משאש זצ"ל (דף 330)
ויש נוהגים לברכו אחרי קדיש תתקבל שלפני עלינו לשבח כפי שכתב האבודרהם וכן נהגו בתוניס, ובעוד מקומות בגלות מרוקו ואליג'יריה.
הדרך הנהוגה היום בארצנו הקדושה לומר אחרי "עלינו לשבח" כדי שכולם יאמרו עלינו לשבח ולא יזלזלו באמירתה אחרי הספריה (ועיין בספר "זוכר ברית אבות" דף 100)ולאחרי הספירה, אומרים הרחמן הוא יבנה בית המקדש ויחזיר העבודה ב"ב וכך המנהג בערי המערב כדי לעורר הערגה והתפילה לבנין המקדש כדי שמצות ספירת העומר תחזור להיות מדאורייתא אליבא דכל הדעות.
שאלה עג: האם מותר לכבות ביו"ט להבת גז הבישול?
תשובה:
א- מלאכת כיבוי ביו"ט ואפילו מקצת כיבוי אסור ובכלל זה איסור כיבוי נר או חשמל לצורך הנאתו כגון שינה וכדומה אבל מותר להנמיך להבת כיריים של גז כדי שהאוכל לא ישרף.
ב- גרם כיבוי
לדעת רוב גדולי חכמי ספרד הותר גרם כיבוי ביו"ט שהרי מלאכת כיבוי מן התורה הן בשבת והן ביו"ט אסורה רק כשעושה פחם, ולכן גרם כיבוי מותר אפילו במקום שאין הפסד כלל וכן פסק השו"ע (שו"ע או"ח סימן שלד ס"ק כב: וסימן תקיד) אבל הרמ"א הגיב על מרן שדוקא במקום פסידא, והרבה אחרונים נמשכו אחרי מרן השו"ע שאפילו בלי הפסד כלל מותר גרם כיבוי, וכן הוא דעת התוס' בביצה וכמה אחרונים (הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו זצ"ל וכן המשנ"ב שם).
ברם, כמה פוסקים אשכנזים בדורנו קיבלו דעת הרמ"א וכתבו שכל גרמא זו רק בדרך מקרה ולא בדרך קביעות, ולכן במקום הפסד ניכר או חשש סכנה יש להקל גם לדעה זו (עיין שש"כ, הגרשז"א, אז נדברו...)
ואיך מכבים היום להבת הגז? הפוסקים בימינו נתנו כמה אפשרויות:
על ידי שעון גז (חג"ז) של המכון הטכנולוגי להלכה, דהיינו שלפני ההדלקה יכוון את השעון גז כדי שיכבה בשעה הרצויה לו.
על ידי נתינת מים בקומקום בפינג'ן, וברתיחתו גולשים המים ומכבים את הלהבה ואח"כ משתמשים במים לעשות תה או קפה או רחיצת פניו, או ידיו או רגליו, ואחרי הגלישה יסובב הכפתור של הגז (חזו"ע, הגר"מ אליהו ועוד).
על ידי סגירת הברז הראשי של מיכל הגז (הגר"י משאש זצ"ל ובעל "נצר מטעי") אבל בעל חזו"ע (חזו"ע יו"ט עמוד נט הערה קד) ועוד אחרונים דחו אפשרות זו (עיי"ש).
דעת רוב הפוסקים האשכנזים הם שלא להשתמש בדרך של חימום מים שגלישתם מכבה את הלהבה, וכך בהפסד ניכר ובדרך מקרה מותר ולא בקביעות, וכן אם אין לו די גז לבישול ורוצה שישאר לו לצורך בישול יו"ט – מותר.
שאלה עד: האם רצוי לא להתארח אחד אצל חברו בפסח והאם מי שלא אוכל קטניות יכול להתארח אצל מי שנוהג לאוכלן?
תשובה: קיימא לן "עד אחד נאמן ביסורין" (גיטין ב, ב). ופירש רש"י על אתר שהרי התורה האמינה לכל אחד מישראל על פרשת תרומה, על השחיטה, ועל ניקור הגיד והחלב.
והגמרא ביבמות (פח, א) אומרת כי כלל זה הוא 'סברא' פשוטה. ורש"י מסביר "דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו, ואין לך אדם סומך על בני ביתו". וכן מנמקים, הרשב"א, הריטב"א והמאירי שם.
ורבנו הרמב"ן בסוגיא בחולין (ב, א) הביא ראיה מהירושלמי כלאים "וכן שמעתי שיש בירושלמי כלאים שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו".
ברם, דברי רש"י סתרי אהדדי, כי בחולין כתב כל יחיד יחיד האמינתו תורה "וזבחת מבקרך ומצאנך, ושחט את בן הבקר, ואכלו כהנים על ידו חולין" (ע"ש), ואילו ביבמות הסביר שזוהי סברא ולא מפסוק. וצ"ע. ואכמ"ל.
נמצאנו למדים בין מהפסוק ובין מסברא, אדם חייב להאמין לחברו, שהרי התורה האמינה לעדות יחיד. וכן נאמנת אישה להתיר עצמה לבעלה מהפסוק "וספרה לה" (עיין תוס' גיטין ב ד"ה וספרה), כי לולי נאמנות זו היה פירוד ומריבות בין שומרי ההלכה, בין איש לרעהו ובין אישה לבעלה. ולכן חובה על כל שומר מצוות לקבל את נאמנותו של אדם כשר על כשרות מאכליו. וכן פסק הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פרק יא הל' כו): "המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג, הרי זה מותר ואין צריך לשאול עליו אע"פ שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד".
בימינו הסירוב להתארח אצל קרובי משפחה חברים או קרובים הוא דבר העלול לגרום לסכסוכים, למריבות רבות, וכידוע שחכמינו ז"ל מחשש זה התירו הרבה דברים כדי למנוע איבה. ולכן בפועל כשאתה מכיר שומר מצוות ואוכל כשר אין להמטיר עליו שאלות בענייני כשרות כיוון שחקירה זו עלולה לפגוע במארח, ולכן כל הספקות לגבי הכשרות בשעה שמתארחים נשארים בגדר ספקות בלבד. ובחשש איסור דרבנן, "ספק דרבנן לקולא". ובחשש איסור דאורייתא, יש להחמיר ולעשות זאת בחכמה ותבונה בלי פגיעה במארחים (עיין שו"ת יביע אומר ח"ה חיור"ד סימן ג', שו"ת איגרות משה חיור"ד ח"ב סימן ז).
ברם אדם שאינו דתי ואינו מקפיד אישית על כשרות מאכליו אינו נאמן בעצמו על כשרות המזון (עיין ברמב"ם הנ"ל), אבל מאידך גיסא אם הוא מקפיד על הכשרות הרי גם אם אינו שומר על חלק מהמצוות נאמן לומר שהוא אוכל כשר (עיין שו"ע חיור"ד סימן קיט-א-ז). ואפילו אדם שאינו דתי, אך מקובל שהוא ישר והגון במידותיו ובמעשיו, והאורח מכירו אישית שהוא אוכל כשר - הרי הוא נאמן ומותר לאכול אצלו (עיין איגרות משה חיור"ד ח"א סימן נד, ובספר 'לחם אבירים' 90-95) כי אנו הולכים בתר חזקת כשרות שיש לכל אחד, ובעניין אמרינן "עד נאמן באיסורין". ברם אם ברור לאורח שהמארח אינו מפריש תו"מ, אין לשאול ולחקור אותו אלא מפריש בצנעה בלי לפגוע במארח.
ברם, מצאנו בתלמוד כמה עניינים המפלים בין עם הארץ לחבר המדקדק במצוות, וחז"ל גזרו טומאה על עמי הארץ, ובימי חול הם לא נאמנים אבל ברגל נאמנים, כאמרם ז"ל "ובשעת הרגל נאמנים גם על התרומה" (חגיגה ג א). והסבירו שם (דף כו) "משום שברגל עשאום כולם חברים". והסביר המהר"ץ חיות (נידה לא, א) משום שימים טובים נועדו לקרב, לאחד וללכד כל בית ישראל, ולכן חז"ל לא העמידו גזרתם ברגל כדי שהחברים ועמי הארץ ישבו ויאכלו יחד ויסעדו בסעודת רעים, ולקרב לבבות ולהיות חטיבה אחת.
ברם, בפסח ישנו ריחוק מסויים בעקבות אי אכילת קטניות ע"י יוצאי גלות אשכנז וחלק מעדות גלות ספרד, ולפי זה כל אחד נמנע מלהתארח אצל חברו האוכל קטניות בטענה שהסירים בלעו טעם הקטניות או הקטניות מעורבים בתבשיל ולכן נזהרים שלא לבקר אצל החברים (עיין שו"ע סימן תנג- א).
ולענ"ד הם אינם צודקים בהתנהגות זו, ויש להבדיל בין הזהירות מאכילת קטניות לבין הביקור אצל החבר והאירוח אצלו ולאכול דברים המושגחים והמותרים, ולא בשביל 'הקטניות' להימנע מאירוע ומביקור. ובפרט שכלים שבושלו בהם קטניות מותר לאכול התבשיל בכלים אלה כי אין הקטניות אוסרות את הכלים (שו"ע או"ח סימן תנג- א בהג"ה וערוה"ש שם סק- ו). וכן מותר להשהות קטניות בבית ואין בהם משום איסור כלל (כף החיים שם ס"ק טז, ולחם אבירים 10-13), והרמ"א (סימן תנג-א) בעצמו הביא קולות בעניין הקטניות.
- אין אוסרים בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל (עיי"ש במשנ"ב ס"ק ה)
- מותר להדליק בשמנים הנעשים מקטניות
- מותר להשהות קטניות בבית בחג
- הרב יצחק אלחנן ב'באר יצחק' כתב שתערובת קטניות בטלה ברוב
נמצא שאם נפל גרגיר של קטניות בתבשיל לא מחמירים כלל לאסור באכילה את התבשיל וכתבו הפוסקים שיוציא את הגרגיר מתוך הקדרה והתבשיל מותר (חיי אדם כלל כ"ז א ערו"הש שם בסימן תנג, ומשנ"ב שם סק א).
בסיכום: המתארח אצל מי שאוכל קטניות, לא יאכל התבשיל שרובו קטניות, אבל תערובת שאינה ניכרת ואינה רוב, מותרת באכילה וכל שכן הכלים שבושלו בהם קטניות אינם נאסרים.
המורם מכל האמור שטוב ויפה להתארח בפסח אצל חברים אלא שהמארח לא יכשיל את האורח במה שאינו אוכל כמו קטניות וכו'. וה' יזכנו להיות חברים אהובים וחמודים איש לרעהו לא רק ברגל אלא בכל ימות השנה כי גאולתנו תלויה באחדותנו הלאומית ובטיפוח אהבת חינם שהיא התיקון לשנאת חינם (אורות הקודש חלק ג, שכד, יומא ט,ב).
שאלה עה: למה נוהגים להזמין בחג הפסח עניים יותר משאר רגלים?
תשובה: ולענ"ד, יש להסביר כך:
- בחג הפסח מחוייבים אנו לדאוג לעניים ולהזמינם לשולחננו יותר משאר החגים כי במצרים היינו עניים מרודים, דלים ושפלים והצילנו והעלה אותנו מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, והוציאנו ברכוש גדול, ועל כן אנו חייבים לשלם לו במקצת את גמוליו והתשלום הוא לעניים, לנזקקים כדי שגם הם ירגישו את החירות והשובע בחג הפסח ולכן אנו מכריזים "הא לחמא עניא כל דכפין" שכל מי שהוא רעב יבוא ויאכל כדי לזכור את עברנו העגום.
- גדולה צדקה שמקרבת הגאולה "עשו צדקה כי קרובה ישועתי" ולכן מצות הכנסת אורחים ונתינת צדקה לרעבים, על ידי הזמנתם לשולחננו כבני חורין, אנו מבקשים מהקב"ה שיתנהג עמנו במידה וימהר את גאולתנו.
- ועוד יש לומר שלשמח עניים ואומללים היא גדולה בפסח יותר משאר הרגלים כי בפסח ההוצאות הן גדולות ויקרות ועלינו לדאוג להם לשמוח ברגל ולהרגיש את מעלת החירות שאינם זקוקים לאחרים ולכן אנו מזמינים בדרך כבוד והדר לסעוד על שולחננו ולהודות, לשבח ולפאר, ולקלס ביחד לבורא ששחרר אותנו מעול זרים.
שאלה עו: למה לא תיקנו ברכה על החרוסת כאשר טובל בה המרור והכורך?
תשובה: ולשאלה זו נאמרו כמה יישובים ונקצור אותם בקצרה:
- הואיל והחרוסת אינה נאכלת בפני עצמה כי היא טפלה למה שאנו טובלים בה.
- הואיל ואין מצוה באכילת חרוסת אלא המצוה מתקיימת כשמניחים אותה על השולחן בעת אמירת ההגדה (ספר המנהיג בהל' פסח אות פ; טור או"ח סימן תעא).
- אף שיש מצוה בחרוסת, הואיל ואין מצוה באכילתה שהרי אמרו שמטבילין המרור בחרוסת צריך לנערה בכדי שלא יתבטל טעם המרור ולא נשאר רק קצת מעט מהחרוסת (סידור בית יעקב ליעב"ץ דף ר).
- הואיל ואוכל המרור והחרוסת בבת אחת לא ראו חכמים לתקן ברכה על אכילת מרור וחרוסת (הרדב"ז).
- הואיל ואין החרוסת אלא זכר בעלמא ועל דבר שהוא לזכר לא תיקנו ברכה (פר"ח סימן תעג).
תשובה: שאלה זו נשאל הרז"ה, בעל המאור, בסוף מסכת פסחים הובא בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רפז) ובברכי יוסף (סימן תעה) והובאו שלושה תירוצים לזה:
- הואיל והאדם יכול לעמוד בשאר הימים בלא אכילת מצה ויכול להתקיים באכילת פירות וכו' משא"כ במצות ישיבת הסוכה שהאדם אינו יכול לעמוד שלושה ימים בלא שינה ויש חיוב שינה בסוכה ולכן חיוב ישיבת סוכה נמשך שבעת ימים יותר ממצה כי ישנה אפשרות לאכול שאר דברים – ירקות ופירות ואין חיוב אכילת מצה בשאר הימים ולכן דוקא בסוכות תיקנו חז"ל ברכה על האכילה ומכוונים לפטור גם את השינה (ועיין במגן אברהם או"ח סו"ס תרלט ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ד סימן כב).
- מצה בשאר ימי הפסח חוץ מליל פסח, אכילתה אינה לשם מצות מצה אלא להשביע רעבונו כי היא מזונו בחג, ואסור לו רק לאכול חמץ ולכן לא תיקנו ברכה משא"כ הישיבה בסוכה, הישיבה בה היא לצורך קיום מצות ישיבה בסוכה ואינה לצורך גופו והנאתו אלא לעשות רצון בוראו ולכך תיקנו ברכה על ישיבתה (מעשה רב לגר"א סימן קפא; ומאירי לסוכה דף כז).
- הואיל ובשאר ימי חג הפסח אכילת מצה אינה מצוה אלא ישנו "לאו" שלא לאכול חמץ ולא תיקנו ברכה על "הלאוין" משא"כ לגבי סוכה כל שעה שיושב בה מקיים מצות "בסוכות תשבו שבעת ימים" והאדם היושב בה מסתופף בצילא דמהימנותא (שד"ח מערכת חמץ ומצה).
שאלה עח: האם צריך נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה בכל ימות השנה?
תשובה: בליל פסח נוטלים ידים לצורך טיבול ראשון שהרי נוטלים "כרפס" ומטבלים אותו במי מלח וסיבת הנטילה היא משום שעיקר הדין שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה, והיה צריך לעשות כן בכל ימות השנה כשאוכלים דבר שטיבולו במשקה, אלא שמנהגנו להקל בזה כדעת התוספות בפסחים (קטו) כפי שפירשו בעל "מחצית השקל" (סימן קנח ס"ק ח) והערוך השולחן (סימן קנח-ד).
ומהר"ם מרוטנבורג (מובא בטור סימן תעג) כתב שבזמן הזה שכולם טמאים ואינם נזהרים לאכול בטהרה אין חיוב בנטילה זו, ואף ת"ח הקילו בזה ומחמירים רק מיעוטא דמיעוטא כלומר חסידים ואנשי מעשה נהגו בכל השנה ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה (שו"ת "שמש ומגן" ח"ב סימן מה; וח"ג סימן עב וח"ד סימן לא; שו"ת מקוה המים ח"ה עמוד לה; וקיצור שו"ע לרב ברוך טולידנו סימן תכא- ס"ק לד).
וכן כתבו גם חכמי אשכנז שלא נהגו ליטול (מג"א סימן קנח ס"ק ח; שו"ע הגר"ז סימן קנח ס"ק ג; חיי אדם כלל לו ס"ק ד; ערוה"ש קנח-ד; ובספר מגן אבות עמוד קסז).
ברם, בליל הסדר נהגו כולם ליטול ידיהם והוא אחד השינויים שעושים בליל פסח כדי שישאלו התינוקות (שו"ע סימן תעג ס"ק ו ושו"ת שמש ומגן ח"ב סימן מו וחסד לאלפים סימן קנח).
ושמעתי שיש מבני יוצאי גלות אשכנז ומרוקו שרק עורך הסדר נוטל ידיו לטיבול הכרפס, אבל אין דעת הפוסקים להלכה וכפי שכתבנו, אלא כל המסובים נוטלים.
שאלה עט: נהגו לשרוף בביעור חמץ גם את הנר שלאורו בדקו את החמץ - מה עונשו ומה חטאו של הנר?
תשובה: ויש שהסביר כך, ידוע שהחמץ רומז ליצה"ר, לעבירות, לע"ז ולתאוות בהמיות, ולכן בערב פסח מבערים את החמץ, ויחד עם העבירות יש לבער גם את המקטרג העוזר לבלוש ולתפוש ולמצוא את עוונותיהם של ישראל (מספרי חסידות).
שאלה פ: הכשרת שיש וכיור?
תשובה: א- כיור חרסינה: נקיון טוב, מערים עליו מים רותחים מכ"ר ויש מחמירים לעטוף אותו בנייר כסף.
- ב- כיור מתכת: נקיון טוב ועירוי כנ"ל.
- ג- שיש: נקיון טוב, עירוי מכ"ר, ואין צורך בציפוי, ויש מחמירים לצפותו.
שאלה פא: אכילת קטניות בפסח?
תשובה: יוצאי גלות אשכנז היוצאים ביד רמא נוהגים שלא לאכול אורז וקטניות בפסח וכפי שפסק בהגה בשו"ע (סימן תנג-ח) ואין זה מעיקר הדין אלא חומרא שהחמירו עליהם והטעם מבואר בפוסקים במשנ"ב (שם אות ו) משום שלפעמים מעורבת בהם תבואה ויש לחשוש שמא לא נבדקו יפה, וכידוע שלדעת הרמ"א אמרינן "חוזר וניעור בפסח".
ברם, דעת מרן להתיר אכילת אורז וקטניות בפסח ולכן יוצא גלות ספרד רשאים לאוכלים בימי הפסח אלא שישנן קהילות מיוצאי ספרד שנמנעים מלאכול אורז וקטניות (סימן תנג-א) וכן כתב מרן החיד"א (ברכי יוסף תנג-א) שפשט איסורם בקהילות שונות וכן מנהג ירושלים (טוב עין סימן אות ו).
והטעם לאיסור קטניות שהתחיל מלפני 700 שנה הביא הרב בית דוד בשם הראשונים (סימן תנג) כמה טעמים:
מפני שעושים אותם גורן עם מיני דגן.
מפני שטוחנים אותם כשהם יבשים ועושים מהם פת, ויש לחשוש שמא יתחלף בפת דגן.
מפני ששמים אותם בשקים עם גרעינים דגן (עיין ערוה"ש תנג-ד) וכל זה בודאי שייך בקטניות יבשות ולא בלחות ולכן גם המחמירים אוכלים קטניות ירוקות (טריות ולא יבשות) בלבד כגון אפונה, שעועית ירוקה, ויש שמקלים באכילת קטניות חוץ מאורז וחומוס (ספר "נהגו העם" הל' פסח – ז) וישנן עדות שמקילות בקטניות (עיין בספר זוכר הברית דף 89-90).
ובני אשכנז לא אוכלים גם ירוקות שהן טריות מעיקרא דדינא, הקטניות אינן מחמיצות ורק חמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) מחמיצים אבל קטניות אפילו טופחות אינן מחמיצות (פסחים פה,א וקיד,ב רמב"ם הל' חו"מ פ"ה, הל' ושו"ע סימן תנג-א) ואולם גם למחמירים, רוב הפוסקים הגבילו את איסור הקטניות ולא קיבלו הדעה שכל דבר שהוא "ספק קטניות" אסור ולכן שמן כותנה, שמן ליפתית (קנולה), שמן בוטנים וסויה יש להתיר (שו"ת איגרות משה חאו"ח ח"ג ס"ק יג: שו"ת באהלי תורה או"ח סימן סז – ע. 244 , לחם אבירים עמוד 88-93 ובספר "אכול בשמחה" דף 222-223) ולכן מותר גם גרעיני מילון ואבטיח שהרי הפרי עצמו מותר ולכן גם גרעיניו מותרים (עיי"ש) ולכן שמן קנולה מותר לשימוש גם לאשכנזים (עיי"ש).
שאלה פב: האם מותר לעשות התרה לאכילת קטניות אורז וכו'?
תשובה: לגבי יוצאי אשכנז כתבו רוב הפוסקים שאין לעשות התרת נדרים שקיבלו עליהם איסורם מדינא הרי אין להתיר, אבל ליוצאי ספרד כתב מרן הגר"ע בספרו חזון עובדיה שאפשר לעשות התרה, ויש מייעצים שגם לספרדים אין לעשות התרה אלא להמשיך מדין אל תיטוש תורת אמך (דברות אליה ח,ז, סימן ו, מובא בזוכר הברית דף 89) ולגבי חומוס – החמירו בו כי המילה חומוס נשמע כמו חמץ בלשון ערבית (שם).
שאלה פג: האם למחמירים מותר להשתמש בשמן קטניות?
תשובה: יש לשאול האם שמן קטניות בכלל הגזירה של קטניות – והנה בתרומת הדשן התיר להדליק בשמן קטניות לפי שנאסר רק באכילה ולא בהנאה וכן כתב המהרי"ל (פסח- סימן ט) אבל בעל שו"ת "אבני נזר" (סימן שעג) כתב שגם שמן הנעשה מן הקטניות בכלל הגזירה.
והברכי יוסף (סימן תנג – ס"ק ה) הביא את הפר"ח שאסר לשתות שמן שומשומין בפסח ולכן מנהג ירושלים להשתמש בזמן זית מסונן יפה כי בשמן שומשומין שכיחי טובא גרעיני חיטים. וכן הביא בספר "ארץ חיים סתהון" (סימן תנג-א) שלא להשתמש בשמן שומשומין.
וכתב בספר "אור לציון" (פרק ח, אות טו בביאורים) שלפי הספרדים שמן קטניות מותר אלא שמחמירים משום שיש בו עירוב גרעינים והחמירו בהם.