בזכות מה יצאו ישראל משעבוד מצרים

- מצב עם ישראל בארץ מצרים

"גלות מצרים" היא השורש והיסוד לכל מיצרי הגלויות ולכן כל המלכויות המיצרות ומעיקות לישראל בכל הדורות נקראות על שם מצרים כי היא שורש הקליפות והיא כוללת בתוכה כל שעבוד ארבע מלכויות – בבל, מדי יוון ואדום (עיין ליקוטי תורה פר' כי תצא) וכן כתב בעל שפת אמת בכמה מקומות "ובמצרים היו נכללים כל מיני מיצר" (פר' בא תרלח – ד"ה בפסוק) "ויש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים" (פסח תרלח ד"ה כל) ולכן בגלות מצרים סבלו היהודים מכל בחינות השעבוד והמיצר, וכל כוחות הסטרא אחרא שלטו בהם, וכשהשתחררו מעול מצרים נגאלו מכל השעבודים הקשים והמרים שיכולים להיות בחיים, וכן מפורש במדרש (בר"ר טז,ד) "אמר רבי יוסי בר רבי חלפתא: כל המלכויות נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל", ומשום כך גאולת מצרים שהיא שורש ויסוד הגאולות כי היא קבעה בנפשם יסוד החירות והדבקות באל אמת, במקור החיים והטוב, ולכן הגאולה היא מפתח גאולתם של ישראל בכל הצרות שבעולם, ומשום כך הייתה גלות קשה כי היא הייתה הכנה לכל הגלויות שהקב"ה שורה עם ישראל ומציל אותם מאכזריות הגויים וכדברי ה' "אהיה אשר אהיה" (שמות ג,יד) ואמרו רז"ל על זה כשם "שה' היה איתם במצרים כך יהיה עמהם בשאר הגלויות" (שמו"ר ג,ו וברכות ט,ב).

ב- היציאה ממצרים

מבחינה ריאלית, גילו לנו חז"ל שהיציאה ממצרים הייתה בלתי אפשרית כי השעבוד היה קשה מנשוא, והמשטר המצרי האכזרי והעריץ דיכא כל אזרח והשפיל קומתו ואמרו רז"ל במכילתא (שמות יא,יא הובא ברש"י לשמות יח,ט) שעבד לא יוכל לברוח ממצרים כי הייתה סגורה ומסוגרת, וביד חזקה הוציאם ביד רמה, בקומה זקופה מול עיניהם החשדניות של המצריים.

וכן מבחינה רוחנית לא יכלו ישראל להשתחרר מטומאת מצרים כי היו שקועים במ"ט שערי טומאה וקיטרוג רב היה עליהם "מה אלו עובדי ע"ז, גם אלו עובדי ע"ז" (ילקוט ראובני שמות יד,כז: וזוה"ק ח"ב קעב) כלומר ישראל נטמאו והושפעו מהעבודה האלילית המצרית עד שעבדו ע"ז והיו שקועים בתחתית הטומאה, וכתב מרן האריז"ל אילו היו מתמהמהים עוד במצרים שוב אי אפשר לגאול אותם כי היו מאבדים זהותם היהודית (סידור האריז"ל סדר ההגדה יג,ב ד"ה שלא, ומכילתא פרשת בא רו).

והנה נשאלת השאלה באיזו זכות היו ישראל ראויים לצאת ממצרים?

והנה בעיוננו במדרשי חז"ל שונים רואים שישנם מדרשים המדברים בגנותם של ישראל וישנם המגלים שבחם ונציין כמה מהם:

המדרשים המגנים:

חז"ל בכמה מקומות במדרש גילו לנו שישראל נטמעו בתרבות מצרים האלילית, והושפעו ממנה רבות עד שעבדו ע"ז והגיעו למ"ט שערי טומאה ואילו היו מתמהמהים היו שוקעים יותר בטומאה גסה זו ולא היו יכולים להיגאל (עיין מכילתא בא, ה וסידור האריז"ל – סדר ההגדה יג ד"ה שלא).

הנביא יחזקאל (כה,ט) מתאר בנבואתו שישראל במצרים המרו דברי אל ועבדו ע"ז בצורה גסה ואי אפשר לגאול אותם אלא היו צפויים לכליון ורק למען שמו יתברך נגאלו וחז"ל במדרש (במדב"ר טו,יב: ורש"י יב,ח) גילו לנו שרוב ישראל מתו בשלושת ימי אפילה שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל", ולכן הרשעים הוכחדו ורק הצדיקים נגאלו כי רוב העם היו "שטופים בע"ז" (מכילתא בא, ה) וקשה להם לפרוש ממנה ולכן לא שמעו למשה (שמות ו,ט) ומשום כך נצטוו לזבוח "הטלה", האליל המצרי כדי להפגין ניתוקם מע"ז (שמו"ר טז,ב ומכילתא פ. בא) והשפלת וביזוי אמונת מצרים האלילית.

ועוד גילו לנו חז"ל שישראל ביטלו מצות מילה חוץ משבט לוי (שמו"ר יט,ה: מדרש שמו"ר פרשה א,ח) וכידוע שהמילה מייחדת את היהודי מהגוי ומבדילה אותו מתרבות נכר, וביטולה מסמל ההתדמות למצרים, ולכן התנאי לגאולתם היה למול אותם ובזכות "דם הברית" יכולים להיגאל ולסתום פי המקטרגים ולאור התדרדרות מוסרית קשה זו, גאולת ישראל לא הייתה ריאלית והיה קשה לפני הבורא לגאול אותם כי היו מתדמים לגמרי למצרים, מגדלי בלורית, לובשי כלאים (ויקר"ר כג,ב ושהש"ר ב,ה) ולפיכך מידת הדין קיטרגה עליה ומנעה את יציאתם כי היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ורק בזכות שבועת ה' לאבות נגאלו (עיי"ש) וכן כתבו חכמי הקבלה שמצד מצבם הרוחני הקשה לא היו ראויים לגאולה, ולכן התגלה עליהם מכוח השבועה וגאלם (עיין זוה"ק חדש פר' יתרו: סידור האריז"ל פרדס רימונים שער השערים: תורת משה לשמות פ"ג ב,ז שפ"א פסח מאור ושמש פר' שמות) ולפי זה מידת הדין ושרו של מצרים קיטרגו "מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז" (ילקוט ראובני שמות יד,כז, זוה"ק ח"ב קו,ב).

והנה לעומת המדרשים המגנים את ישראל, קיימים מדרשים אחרים המשבחים את ישראל ביותם בטומאת מצרים והם:

א- במכילתא (פרשת בא,ה) שבזכות ארבעה דברים נגאלו: "שלא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא נחשדו על העריות ועל לשון הרע" והמכילתא מבארת את המקורות (עיי"ש וביקרא רבה לב,ה ובשמו"ר א,כח ושהש"ר,ד) ונשאלת השאלה מדוע ניתן ל"שם" משקל כה גדול עד שבזכות זה נגאלו ישראל ממצרים? והסבירו המפרשים שהשם העברי הניתן ליהודי בזמן הברית מבטא את זיקת האדם למורשתו הרוחנית, לעברו, למשפחתו ולמולדתו ויש בזה ערובה לשמירת הזהות היהודית, לחיזוק ה"אני" שלו גם בהיותו בשעבוד והוא השומרו מטמיעה ולכן בזמן הברית מתפללים "ויקרא שמו בישראל... כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים" כלומר כשיגדל ויהיה לאיש ישמור על שמו, מהותו וייעודו ולא יתבולל עד כדי איבוד זהותו היהודית ולכן יעקב על נכדיו "ויקרא בהם שמי ושתם אבותי" (בראשית מח,טז) כלומר שמו של אדם הוא ביטוי לאישיותו, חלק מישותו המסוגל לשמור על רגשותיו וערגתו למסורת ולייעודו האישי.

ב- מובא בהרחבה בתנא דבי אליהו שישראל במצרים היו באחדות ובשלום, גמלו חסדים זה עם זה, שמרו על לשונם ולא שפת מצרים כדי שלא יעבדו ע"ז וכן היו מצויינים במלבושם והיו מצויינים במצוות (תנא דבי אליהו סוף פרק כג) והיו מובדלים מהמצריים והיו מסומנים כיהודים על ידי מנהגיהם היהודיים והדתיים, והמצריים היו מזירים אותם כגוי אחר שאינו מעורב בתרבותם המושחתת ומן השמים גרמו לזה על ידי קשיי השעבוד ושנאת מצרים לישראלים כדי שלא יטמעו בהם אלא יהיו מובדלים ומשונים (זוה"ק פר' שמות ושפ"א פסח תרם) וההבדל הזאת היא שהחישה והצדיקה את גאולתם והיו מצויינים בחסד ובמידות טובות "ויהי שם לגוי" (דברים כו,ה) "מלמד שהיו ישראל מצויינים שם" (ספרי שם).

ג- האמונה בגאולה שהייתה נסוכה בלבם שעתידים להיגאל, ובזכות אמונה יסודית זו זכו להיגאל (מכילא שמות יד,לא).

נמצאנו למדים שישנה סתירה בין המדרשים וקיימת מחלוקת בחז"ל אם ישראל ראויים לגאולה או לא ראויים ורק השבועה והחסד העליון גברו על הקטרוג ועל דחייתם להצלת ישראל.

והנה מוכרחים לומר אליבא דכו"ע שבאמת הרבה חסרונות ופגמים רוחניים, תרבותיים ומוסריים היו לישראל במצרים ומצד חסרונות אלה, אין מקום לשחררם ולפדותם וכל זה בודאי המבט החיצוני על העם שקושי השעבוד והדיכוי העבירו אותו על אמונתו ודבקותו בבוראם אבל מצד פנימיותו וסגולתו היו צדיקים והמדרשים המדברים בגנותם אינם מתפרשים כפשוטם כי ח"ו לומר על זרע אברהם שעבד ע"ז ממש אלא כיון שהיו משועבדים לתרבות מצרים ולממשלתם אי אפשר להם לקבל עליהם עול מלכות שמים בשלמות ובהידור ולכן נדמה כאילו עובדי ע"ז כי ישראל בגלות נחשבים כעובדי עבודה זרה (כתובות קד,ב).

כתבו השפת אמת ומרן הראי"ה קוק שהפגם שהיה בישראל במצרים היה פגם בחיצוניות ולא בפנימיות כי פנימיות היהודי היו קדושה ומחוסנת ואינה נפגעת מצד טומאות הגויים וזה לשון השפ"א (שמות תרמה ד"ה במד' בלבת) "כי עיקר הגלות הוא בבחינת המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות שאין שם שליטת מגע נכרי", ולכן אותם מדרשים המתארים קלקול ישראל על ידי השפעת המצרים עוסקים במימד החיצוני בלבד שהוא בחינת המלבוש אבל מצב המלבוש הפנימי לא נפגמו לא לבם ולא נשמתם הטהורה כי מצב עצמיותם היו שלמים בלי חסון, והחיסרון הוא האיברים שהם המלבוש החיצוני של הנשמה (ועיין שפ"א שמות תרנג ד"ה ואלה) וכתב מרן אור החיים (במדבר כא,כג) ובבני ישראל אין החטא עושה מום קבוע בנפשם, אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה, כי הנשמה היהודית אוהבת הקב"ה מטבעה ומזגה, ורק כוחות הרע מאלצים אותה לסטות מיושרה ומאמונתה ולכן רק ישראל דבוקים בה' "ואתם הדבקים בה'" ומשום כך הקב"ה מתחשב בחטאם ואינו ממיר אותם באומה אחרת, גם בעת שמכעיסים אותו וכמו שכתב מרן אור החיים הקדוש בדברים (כו,יח) וזה מבוסס על דברי שלמה בשיר השירים "שחורה אני ונאוה" (א,ה) רז"ל שהיו שחורים מצד מעשיהם החיצוניים אבל מצד סגולתם הפנימית הנטועה בהם מצד האבות הם נאים ומשובחים "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (שה"ש ד,ז) וכך דרשו "שחורה אני ונאוה במצרים – בדם פסח ובדם מילה" (שם) כלומר מצד הרובד החיצוני כנסת ישראל היא שחורה אבל מצד פנימיותה היא נאוה גם במצרים בדם מילה ובדם הקורבן כי אי אפשר לכבות את הניצוץ הפנימי הבוער בקרבה וכולה משוכה אחרי קוב"ה ולכן היא אומרת לנביאים "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש (שם ו) אל תסתכלי עלי שאני שחורה וכעורה ובמעשי החיצוניים וממילא תבזו אותי ותלמדו עלי דילטוריא משום שאינני שחורה במהותי אלא ששמש העמים דהיינו תרבותם וחינוכם שקיבלתי מהם בהיותי שוכנת בקרבם גרמה לי להשחיר אבל סופי להלבין ולחזור לקדמותי וזהו הנוי הפנימי הטבוע בי ממעי אמי (עיי"ש ברש"י).

ולאור זה הקב"ה אינו מוכן לשמוע דילטוריא וחובה על בניו כי הם נאים ומשובחים ולמרות שעבודי הגלויות אינם זזים מאמונתו ומוסרים צווארם לעלות על מזבח האמונה והמצוות ולכן הקב"ה מסתכל על הרובד הפנימי ומציל עמו, וכך היה במצרים למרות שחרותם החיצונית היו נאים במסירות נפש של דם מילה וקורבן פסח, וכן בקריעת ים סוף ומשום כך אומר שלמה בשיר השירים (ד,ז) כולך יפה רעייתי ומום אין בך" כלומר אחרי כל הביקורת שמותחים על ישראל מצד מעשיהם המכוערים, בכל זאת הם יפים ומשובחים כי פנימיותם טובה, טהורה וזכה, וכל ישותו של היהודי משועבדת לרצון בוראו והצרות והחיקוי של תרבות נכר הם הגורמים לעיקום ישרותו ולכן כשמסירים ממנו את השעבוד, הפנימיות שלו מגתלה ומכריזה "רוצה אני לעשות רצון בוראי", "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו" (שה"ש א,ד) ורק משיכה קטנה מושכת היהודי לרוץ אחרי הקב"ה כי נשמתו דבוקה בו ומשוכה לרצונו יתברך.

הגלות מסתירה הקדושה הטמונה בנפש היהודית אבל לא מבטלת אותה ולכן ישראל למרות שהיו "שטופים בע"ז" וקשה להם לפרוש ממנה בכל זאת כשהוסר מהם השעבוד התגלה הרצון הפנימי הטוב הגנוז בנשמתם ובמעבר מהיר וחד רצו לצאת בלי לשאול שאלות מתוך אמונה גדולה בה' ובמשה ועל זה משבח אותם הנביא ירמיה (ב,ב) "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולתייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" כי הנביא יידע היטב שישראל הם טובים ומשובחים מצד סגולתם הפנימית ורק השפעת תרבות ושעבוד מצרים גרמה לכיעורם החיצוני ולכן תיכף ומיד אחרי שחרורם מתחת שלטון כוחות הטומאה הם קופצים ושבים לאמונתם הטבעית וגילו שאין להם שום שייכות לכוחות הרע, והגלות לא תבטל מהם קישורם ההדוק עם הבורא ומיד אחרי הסרת החושך, מתעוררת אהבתם לה' שהיא בלתי גבולית (עיין שפ"א בא, תרלט – ד"ה במד' משכו), והם כאישון עינו יתברך (אור החיים לדברים לב,י) ולפי זה אתי שפיר למה התורה מכנה את ישראל בשם "צבא ה' ", "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (שמות יב,נא) ונשאלת השאלה למה הם מוגדרים כ"צבא ה' ", כי לאור האמור החייל הוא תמיד מוכן ומזומן למלא פקודות מפקדו, וכל זמן שירותו, רצונו אינו משתנה אלא כפוף למרות אדונו, כך עם ישראל הוא כפוף למרות בוראו ולבו אינו משתנה אלא עומד על משמרתו למלא ולבצע בנאמנות רבה את הוראות האל וגם במצב של הסתר, של ריחוק, הוא מודרך עפ"י הפקודה העליונה ומסור כולו לפקודות עליון ואינו זז מהם ואפילו בעת צרות הוא דבוק עם בוראו "אודך ה' כי אנפת בי" כי פנימיות עם ישראל מעוצבת ומעוגנת בתשוקה העזה לבורא וגם בחושך הם מתגברים וחושפים את האור האלוהי הבוער בלבם תמיד ופועל להחזיר למקור מחצבתם.

ב- וישנם מדרשים המלמדים אותנו שהיציאה ממצרים באה מכוח החסד העליון הגמור ולא מצד הזכויות של העם וכאמרם "בשעה שבא משה לבשר את הגאולה אמרו לו היאך אנו נגאלים ואנו מטונפים בע"ז אמר להם הואיל והוא חפץ לגאולתכם אינו מביט במעשים שלכם אלא מדלג על ההרים על בתי עכו"ם (פס"ר פרשה טו, ד"ה קול דודי).

ג- ועוד גילו לנו חז"ל במכילתא (שמות יד,כז וזוה"ק ח"ב ק ע"ב, ב) "מי גרם להם לישראל להינצל? מימינם ומשמאלם, מימינם – בזכות התורה שעתיד לקבל והתורה נקראת "ימין" – "מימינם אש דת למו" (דברים לג,ב), ומשמאלם – זו תפילה, ולכן עם ישראל שמעותד לעמוד במעמד הר סיני ולקבל תורה ולהתפלל ניצל, ואילו המצרים עובדי עכו"ם, משוללי תורה, אמונה ותפילה, אין מי שיגן עליהם ולהצילם מטביעה.

קריעת ים סוף הצילה את ישראל והכינה אותם לקבלת התורה כי כשעברו ישראל בים נעשו להם נסים ונפלאות כמבואר במדרש (שמו"ר כא,י) וזכו לגילויים אלוהיים נפלאים ביותר והתכוננו לתורה החושפת את העליון והמוסר החבויים בשורש נשמתם.

ג- הגאולה בזכות הבטחת האבות

כתב בעל שפת אמת (פסח תרלא ד"ה דבר: ופסח תרלב, ד"ה עיקר) שיציאת מצרים לא הייתה בזכות מעשיהם הטובים של ישראל אלא מפני הבטחת האבות שבישר להם שגלות מצרים יש לה זמן קצוב ובלי זכויות מצד העם וכן מפורש במדרש (שמו"ר א לו) "וירא אלהים את בני ישראל" ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו בעבור הברית שכרת עם האבות, וכן גם לגאולה העתידה תהיה למען הבטחת הגאולה גם כשיהיו ח"ו רשעים גמורים כמו שכתב מרן אור החיים (ויקרא כה,כה) וכן מפורש בכמה פסוקים בתורה (עיין בראשית טו,יד ובשמות כ,כב ובשמות ו,ג-ד) וב"ה, תמיד ישנן סגולות חבויות בנשמת האומה המצדיקות גאולתה ובפרט האמונה העזה התקועה בנשמתם ומחיה אותם לערוג לשוב למולדתם ולחיק אמם, גם מתוך מסירות נפשם וביטול עצמיותם וזה המקנה להם הגמוניה על שאר הגויים.

ד- בזכות האמונה

ישראל זכו להיגאל ממ"ט שערי טומאה בזכות "האמונה" כי היו חדורי ואזורי אמונה עזה, והיא חביבה אצל בורא עולם ולכן "יצאו בזמן ההוא מסוד א-לוקים אחרים ובאו בסוד האמונה (עיין זוה"ק ח"ב, מא,א ופירוש "הסולם" שם) ולכן הקב"ה גאלם מצד יחוסם באמונה ולכן המצה נקרא "מיכלא דמהימנותא" כי עם ישראל מצד שורש נשמתו ואבותיו הוא דבוק בשכינה (עיין "פרי צדק" – קדושת שבת 53 ומחשבת חרוץ 73) והקב"ה משבח אמונה זו וזוכר אותה לדורות "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא   זרועה" (ירמיה ב,ב), ומכוח הערגה לאלוהות החבויה בנשמת האומה היא זוכה להצלה, לזקיפת קומה, לחירות הגוף והנשמה (עיין עולת ראיה ח"ב עמוד רנז) ולכן ישראל נתנשאו – לחירות עולם, לקבלת התורה המענגת את הנשמה ומקנה לו "עבדות אלוהית" (עיין אורות הקודש ח"ג – לה ועולת ראיה ח"א עמוד כו).

"לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה" מגלה שהעם מוכן לעמוד בסבל ובתלאות כדי להיות "עבד ה'" ומתוך חסד נעורים ואהבת כלולות ומתוך אמונת אומן שהקב"ה מעלה על נס זכו ישראל להגיע למעמד של "קודש ישראל לה'".

בסיכום, מגמת השגת חירותינו להביא חירות לעולם כולו, לתקן עולם במלכות שדי ולרומם את הבריאה לצדק וליושר ולהמליך את ה' על עולמו כדי להביא לו טובה וברכה בבחינת "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב,ג).

ביציאת מצרים נתגלתה הנהגתו של ה' בעולם באופן הבולט והמופגן והמוחשי ביותר, ולכן יסוד האמונה נעוץ ביציאת מצרים, וכן בחג הופגנה לעיני העמים שעם ישראל הוא "עם סגולה", עם נבחר משאר עמים על ידי קבלת התורה, וחירותו מתבטאת בדבקותו, במהותו וביעודו ולא בהתנשאות ובשעבוד עמים זרים כתפיסת הגויים שהגיבורים משתעבדים בחלשים.