גבורה הישראלית בימינו
עם ישראל עומד היום במלחמה מול אוייביו על ירושת נחלתו הקדושה, מול הפלשתים הקמים עלינו בשובנו למולדתנו ובמאבק עז זה, נדרשים עוז, רוח וגבורה, הקרבה עצמית יום יום כדי לבנות נחלתו ולקיים מצות "ישיבת א"י" בהידור ובשלמות, ולהשיב בנים לגבולם.
עם ישראל קם לתחיה לאומית ושב לנחלתו ממדבר העמים, מגלות של אלפיים שנה כדי לחדש מלכות ישראל ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) והצוררים, צרה עיניהם בתקומתנו ומחבלים בכל כוחם ומאודם בזקיפת קומתנו הלאומית וכנגד זה דרושה גבורה אלוהית המפעמת בצעירי ישראל להשיב בעוז, באומץ רב מלחמה שערה ולהראות לעולם שגבורתנו אינה "גבורת הגויים" המיוסדת על גאוה לאומית ואינטרסים כלכליים, אלא על התקוה והאמונה לחדש ימינו כקדם למלא את ייעודנו האלהי בבריאה שהטיל עלינו בוראנו, ולכן מלחמותינו הן "מלחמות מצוה" וגבורתנו היא גבורת המוסר והצדק העליון, גילוי יחוד שמו יתברך והטבה לכל המציאות "להיות טוב לכל בלי שום הגבלה... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (אורות קלט-ד) ועם ישראל חמוש במוסריות עליונה, באהבת הצדק ובלי מילוי החיים הלאומיים בשאיפת המוסר והצדק "היינו אובדים לגמרי את שאיפת החיים" (אורות קלט-ה). גבורת ישראל מלאה אהבה ואפילו כלפי שונאיה היא מגלה יחסי אחוה וגילויים מפליאים וכאמרם "לא אליכם כל עוברי דרך" (איכה א, יב) ואמרו על זה במדרש (איכה רבתי) "כנסת ישראל אומרת לאומות העולם "לא ייתי עליכון דאתי עלי, לא ימטי עליכון דמטא עלי" כלומר כנסת ישראל מאחלת שהגויים לא יטעמו צרותיה, מתפללת עליהם בסוכות בהקרבת שבעים פרים לבל יזוקו ולבל יבואו עליהם פורענויות, אבל הגויים מגלים יחס הפוך "תחת אהבתי ישטנוני" (תקלים קט, ט) ומפעילים גבורה פיזית של שנאה, של אוייבות "רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל" (תהלים קכט), אבל גבורתם חולפת ועוברת מן העולם כי אינה יונקת מהאהבה והמוסר העליון וכמאמרם ז"ל "ולא אמרו העוברים" - "אלו עובדי עכו"ם שהם עוברים מן העולם" (תהלים קכט וילקו"ש שם).
גבורותיו ומלחמותיו של עם ישראל לדורותיו חוזרות ונשנות לכל אורך שנות ההיסטוריה, כשרישומו ותוכנו של חג החנוכה מהווה "מקור השראה" ממלחמות מתתיהו ובניו עד למלחמת השחרור בשנת תש"ח לאחר תקומתו הלאומית בארץ וכדברי מרן הראי"ה קוק "שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית מעקת הרוח היווני המתהדר ביפיפיותו החיצונית... השחרור שזכינו לו על ידי התעוררות הקדושה של תחיית הרח הלאומית, על ידי גיבורי קנאת הקודש - החשמונאים - הניח את חותמו של מהלך הדורות לכל הזמנים", ולכן גם בזמן תקומת המדינה היינו מעטים וחלשים לאחר השואה האיומה ובעזרת ה' צבאות אלהי מערכות ישראל, הצלחנו למגר האוייב ולהקים את ביתנו הלאומי שייעודו להיות "כסא-ה'" בעולם, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (אורות קס-ו).
אחת הסכנות החמורות האורבות לנו בהצלחותינו, במערכותינו נגד האוייב הצורר היא החשיבה "שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז-יח) ולכן אחת הסיבות שלשמה אנו חוגגים את חג החנוכה היא למנוע השקפה מוטעית ומסוכנת זו ולסגל בתודעתו של היהודי ושל האומה "ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא", כלומר המגן והעזרה של ישראל באים לו מבטחונו בה' המוזיל עליו רוח וגבורה אלהית המנצחת עושי עוולה ואוייבי ישראל שהם אוייביו יתברך "כל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם (פר' בהעלותך פד ורש"י שם, מכילתא בשלח שירה ו) ולכן את הכח לעמוד איתן נגד הצוררים שלנו ירשנו מדבקות אלוהית, מלימוד תורה ושמירת מצוותיה ומשום כך כוחנו הפיזי מוכרח להיות מושפע מכוחנו הרוחני, ואם עם ישראל ידע להשתמש בשני כוחות אלו כאחת, אז יוכל בע"ה לגבור על כל אוייבנו ושונאינו הזוממים והקמים עלינו מבית ומחוץ לכלותנו ולכן חכמי אותו דור השכילו לתקן הדלקת נרות ולא להפגין את הגבורה הפיזית כי "החושך אין מגרשים במקלות אלא מדליקים נר קטן ועוד אחד עד שישנה אורה גדולה" (מרן הראי"ה קוק).
ולפי זה נוכל עוד ליישב למה נס חנוכה לא נכתב במגילת ספר? כי עדיין לא פסקה המלחמה באליליה הכפרניים והחומרניים של יוון "ובכל דור ודור תרבות יוון עוטה גלימה חדשה ובימינו תרבות המערב מתנכלת לתורת ישראל, והמאבק ההירואי נגדה אינו פוסק ורק בריבוי אורות התורה והאמונה נוכל לגרש חשכת התרבות המערבית. ולפי זה מובן למה זמן הדלקת הנרות מתחיל "מצותה משתשקע החמה" (שבת כא, א) ומה משמעות דברים אלו? ולאור הנ"ל מובן כי מצות הדלקת אורות החנוכה צריכה להיעשות בזמן חשכה ואפלה של תרבות יוון המיוצגת היום על ידי התרבות המערבית המחשיכה עיני יהודי לראות מעת תורתו ואמונה, ולכן אורות החנוכה המאירים בכל בית יגרשו את החושך ויאירו את נתיבותינו והשקפותינו באור עליון ובאמונת אומן להיות נאמני התורה והמצוות זקופי קומה במוסריות האלוהית הספונה בחוקי התורה השכליים והשמעיים ולא בפילוסופיה ובתרבות המודרנית שאינה עומדת בפני הסתערות של תאוות ותועלתיות אישיות (עיין אורות הקודש ח"ג מוסר הקודש א).