נטיעת אילנות מאכל – אתחלתא דגאולה
א- מצות הנטיעה
נצטווינו בתורה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים..." (ויקרא יט, כג) ופירש מרן אור החיים שם, שלוש מצוות נאמרו כאן:
- לבוא ולהתיישב בא"י כדי לקיים מצות ישיבת א"י השקולה כנגד המצוות שבתורה, כלומר ביאת הארץ אינה עבור הדברים הטובים בה בגשמיות אלא עבור קדושת הארץ, ובגלל שהקב"ה חפץ בארץ זו מכל הארצות (סוטה יד, א).
- לנטוע בא"י כל עץ מאכל.
- לנהוג שנות ערלה בפירות א"י.
יוצא שנטיעת עצים היא מצות עשה דאורייתא ומגמתה לחזק ולבסס אחיזת העם וקישורו החזק לארצו כדי שיוכל להתקיים בה לנצח, ולכן יישוב הארץ כמצוה מחייב אותנו לקיימה בהידור שתהיה יפה ואקלימה בריא, לשמור על טבעה ולשומרה מכל השחתה והריסה כי היא "חפץ של מצוה" עד כדי כך שיש לנשקה ולחבקה כפי שעשו חכמינו ז"ל (עיין סוף כתובות).
ברם, נשאלה השאלה למה הנטיעה חשובה למצות עשה ומה הסוד הטמון בה?
והתשובה היא: נטיעת אילני מאכל היא חסד גדול לפרט ולכלל כי הם מטיבים עם בני אדם ועם בעלי חיים הניזונים מאכילת פירותיהם ובפרט מאכילת פירות א"י המוסיפים קדושה ויראת שמים בלב האוכלים כי גדלו באדמה קדושה והם מושפעים מקדושתה כמו שכתבו חכמינו (עיין ב"ח לאו"ח סימן רח; מור וקציעה סימן רח; חידושי החתם סופר לחולין קמב; הראי"ה קוק באורות הקודש ח"ג דרך הקודש; חסד לאברהם מעיין ג נהר כא; שער החצר).
למדים מכאן שהנטיעה היא הטבה גדולה וחסד רב לכל הנבראים ומשום כך המצוה הראשונה בכניסתנו לארץ היא מטע אילנות ועצי פרי (ויקרא יט, כג) וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה כה, ג): אחרי ה' א-לוהיכם תלכו – וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה? אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה הה"ד "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", כדי שיושבי א"י יתפרנסו מפירותיה המשובחים והטעימים.
וכן נצטווה יצחק אבינו "ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך" (בראשית כו, ב) ואמרו בפסיקתא זוטרתא על זה "עשה שכונה בארץ זרע ונטע אילנות" וכן נאמר בילקוט שמעוני (פרשת תולדות רמז קיא) "שכון בארץ – עשה שכונה הוי זורע, הוי נוטע".
יוצא מהאמור שנטיעת עץ פרי בא"י אין זה סתם פעולה חקלאית רגילה, אלא זוהי התדבקות והיצמדות במידותיו של הקב"ה שגם הוא התעסק במטע תחילה, עשיית חסד גדול עם הבריות ובפרט תיקון חטא אדם הראשון כי אכילתם היא קדושה ומתקנת חטא אדם הראשון שחטא באכילה (עיין פרי צדיק ט"ו בשבט אות א' וה'. משך חכמה במדבר יא, ח; אורות הקודש ח"ג דרך הקודש לב; תנחומא קדושים סימן ח).
נטיעת עצי פרי היא קיום מצות ישוב א"י כי כדי שהארץ תהיה מיושבת וראויה לדיור על ידי בני ישראל הזקוקים לפרנסה, לאכילה קדושה, ולכן כדי להרחיב ולהדר במצות ישוב א"י, חייבים לבנות בתים , לנטוע עצים, להפריח שממותיה וליישבה על ידי בניה, וזוהי ההגדרה של מצות ישוב א"י כפי שכתב מרן הגרצי"ה כהן קוק בהערותיו לשו"ת "דעת כהן" (סימן תמט) ועוד העיסוק בנטיעות ובבנין הארץ הוא אשר מעמיק ומחזק את הקשר הרוחני של העם לנחלתו וזה מתגלה ביתר שאת בקיום המצוות התלויות בארץ.
עמל האדם בהכשרת הקרקע לנטיעה ולזריעה כדי להוציא פירות משובחים מבטא האחיזה וההשתרשות של החקלאי לאדמתו, את החיבור בין הנוטע והזורע לקרקע ולכן אמרו רז"ל "אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות סג, א) כלומר הבסיס לקיום האדם הוא "הקרקע" שבאמצעות תנובתו הוא מתקיים עלי אדמות ולכן עם ישראל בנכר כשהיה מנותק מאדמתו אינו עם כי הארץ היא בסיס חומרי לקיומו הרוחני של האדם ובגלות אין ליהודי שייכות ובעלות לקרקע גויים כי הוא "גר" בארצם.
אברהם אבינו בלכתו מחרן לא"י היה שמח שעזב את מקום בטלנים, סובאים וזוללים ואמר "הלואי שלא יהיה חלקי בארץ הזאת" וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת ניכוש, בעידור בשעת עידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת" (בר"ר טו) כלומר א"י אוהבת עשייה, שכלול יצירתיות ולא בטלנות וחוסר מעש.
וכן מצאנו שיצחק קשר את עצמו עם הארץ, לא יצא ממנה "שכון בארץ-הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב" (בר"ר סד,ג) ובמהותו היה חקלאי דבוק עם רגבי אדמת קודש "ויזרע יצחק בארץ... ויברכהו ה'" (בראשית כו, יב) כלומר הברכה היא תוצאה של עשייה, של יצירה, של עמל ולכן זרע, חפר וה' בירך אותו (תוספתא ברכות פרק ו) ובדרכו המשיך בנו יעקב שנאחז בקרקע א"י על ידי בניו "ויקן את חלקת השדה" (בראשית לג, יט) וכתב הראב"ע על זה "להודיע מעלת גדולה שיש לא"י ומי שיש לו חלק בה חשוב כחלק בעוה"ב" ונחלת א"י נקראת "חיים" (עיין בב"ת קיח, ב; חידושי אגדות שם ותורה תמימה לבמדבר יד, לח אות כז).
ב- הנטיעות: סימן לקץ המגולה
כתב מרן הראי"ה קוק בפתגמו החדש לחודש שבט (תערב) "חשך נטיעות אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים המובלט בתוקפו בעץ החרוב".
ובשנת תערב כתב "מטעי עצי פרי על אדמת קודש יפריחו תקות דור דורים".
והנה חז"ל בסנהדרין (צז-צח) אחרי בירור המחלוקת בין ר"א לבין רבי יהושע כיצד תופיע הגאולה ובמה היא תלויה, מסיים רבי אבא את מחלוקתם ביסוד גלוי וברור "ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה יותר מזה שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל פ.לו,ח).
כלומר ר' אבא רואה סימן גלוי וברור לסיום הגלות שגרמה לניתוק הארץ לבנה, את צמיחת תנובת הארץ המתגלה בנתינת פירות יפים ועסיסיים ופירשו שם רש"י והמהרש"א "כשתתן א"י פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר" ולפיכך כשחוזרים למולדת השוממה והעזובה המצוה הראשונה היא להפריח שממותיה, לנטוע בה נטיעות חדשות כי הנטיעה בא"י היא הליכה בדרכי ה' כפי שהבליטו חז"ל במדרש (ויקרא רבה כה, ג) ומחובתנו ללכת בדרכיו ולהפוך את א"י לגן-עדן עלי אדמות וריבוי נטיעות מעוררות תקוה לאומית לגאולה שהיא "מסד עליון" לעם ולאנושות וכמאמר הראי"ה קוק הנ"ל "מטעי עצי פרי על אדמת קודש יפריחו תקות דור דורים" (מגד ירחים חודש שבט).
מצוה זו היא תמידית ורצופה, וכמו שאבותינו נאחזו בה וקשרו גורלם עם קרקע אדמת קודש וגידולה, אקלימה ורגביה, כך בתחייתנו הלאומית עם ישראל שב לקרקעו, למהותו וחובתו להפריח שממותיה, לזרוע שדות, לנטוע כרמים, פרדסים לבנות בתים יפים כדי להדר ביישובה וביופיה הגשמי והרוחני, וזוהי תכליתה של מצות ישוב א"י וכפי שהגדירה רבנו הרמב"ן (במדבר לג, נג) שהישיבה מתבטאת ביישוב, בפיתוח הארץ, בהפרחת שממותיה ולא בישיבה ריקנית בה (ועיין בשו"ת אבני נזר חיור"ד סימן תנא-ג).
ג- שממון הארץ בתקופת החורבן
במשך החורבן, הארץ הייתה שוממה וגלמודה, כסוחה ושרופה ולא הצמיחה גידוליה לאוייב הכבוש ולזרים "ושממו עליה אוייביכם" (ויקרא כו, טז) ואמרו רז"ל בתורת כהנים (שם) זוהי בשורה טובה לכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אוייבינו, והיא חרבה מאז יצאנו ממנה, לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם (רש"י, הרמב"ן ורבנו בחיי שם) והארץ שמרה אמונים לבניה עד שישובו אליה ויפריחו שממותיה ויטעו נטיעותיה ואז תשוב לתת פירותיה בעין יפה לבעליה האמיתיים שהיו גולים ממנה אלפיים שנה ויותר "וגדולי ישראל לא השלימו עם העובדה שהארץ נותנת יבולה בעין יפה לזרים, וראו בכך כמו בגידה במילוי תפקידה, וציוו עליה "הכניסי פירותייך" וכך אמר רבי יהושע בן לוי שזעק וקרא "ארץ ארץ הכניסי פירותייך למי אתה מוציאה פירותייך לערבים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו" (כתובות קיב, א) וכן קרא רבי זירא "בוא וראה כמה היא חצופה א"י שעדיין עושה פירות" (איכה רבתי פתיחתא לד) ורבנו הרמב"ן חיבר קינה גדולה על זה (עיין כתבי הרמב"ן ח"א עמוד תכח – הוצאת מוסד הרב קוק).
ולפי זה מובן למה הנביא יחזקאל קבע בנבואתו שסימן תחיית האומה בנחלתה היא נתינת פירותיה בעין יפה כי בזה היא מתנערת מאלמנותה, משוממותה, מתרדמתה וקמה לתחייה ונותנת תנובתה הברוכה לשבים מהנכר להחיותה ולבנותה להיות גן עדן עלי אדמות.
וכתב רבנו הגר"א שאתחלתא דגאולה מתבטאת ומתגלה בנטיעת אילנות ועצי פרי המפריחים בלבבות את תקות דור דורים, את אמונת ביאת המשיח, ולכן בהפרחת שממותיה ונטיעות עצי מאכל מגלים את "הנאמנות" של הארץ לבניה שהוגלו ממנה ונשארת "אלמנה חיה" עד שישוב בעל לחיות אתה ביחד ומשום כך אמר ר' אבא שפריחת הארץ היא סימן מובהק שהקץ הגיע ואין לסבול יותר את עול הגלות המר אלא לשוב למולדת האהובה והמתוקה.
ולפי זה מובנים דברי רבי יוחנן בן זכאי במדרש "אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמר לך הרי לך משיח! בוא ונטע את הנטיעה, ואח"כ צא והקבילו" (אב"דרן פ.לא) ותמוה הדבר וכי הנטיעה חשובה מהופעתו ובואו של המשיח ואילו הנטיעה יפה ממנו?
אלא לפי מה שאמרנו אתי שפיר כי הנטיעה היא סימן מובהק לגאולה והיא חוליה משרשרת הגאולה ולכן אין כאן שני עניינים סותרים – אלא עניין אחד שנהטיעה בעצמה היא "סימן משיחי", צעד ראשוני בהופעת "אתחלתא דגאולה", כי בנטיעה האדם מטיב עם הזולת, עם הדורות הבאים וגם מתמלא באמונה ובבטחון בה' שהרי זורע ונוטע ומאמין שה' יצמיח נטיעתו (תוס' שבת לא, ד"ה זורע).
הנטיעה היא צורך קיומי לאומי ואנושי וחובה לאומית על ההנהגה להרחיב גבולות הארץ, להפריח שממותיה לשמור על איכות הסביבה כדי שהארץ תהיה יפה, פורחת, מצמיחה תנובה טובה וטעימה, וזהו גדרה האמיתי של מצות ישוב א"י כפי שכתב מרן הגרצי"ה קוק בהערותיו לשו"ת "דעת כהן" (סימן תמט) ועוד העיסוק בנטיעות ובבנין הארץ הוא אשר מעמיק ומחזק את הקשר הרוחני והלאומי של העם לנחלתו, וזה מתגלה ביתר שאת בקיום המצוות התלויות בארץ שהן הוד זיוה של הארץ.
ורבנו הגר"א התפלל "יזכני ה' יתברך לנטוע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" בסוד קץ המגולה, הגלות פוגעת באדם וגם העצים נפגעים כמבואר בתורה "ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ השדה לא יתן פריו" (ויקרא כו, כ) ותשובת המשקל היא שהארץ תתן פירותיה בעין יפה ותצא משממונה שהייתה שרויה בו בעת החורבן "והשימותי אני את הארץ" (ויקרא כו, לב) וכמו שלאחר המבול לא נתעסק נח אלא במטע (בראשית ט, כ) כך בתחיית הארץ נעסוק בנטיעה העצמית וגם בנטיעת עצי פרי ואילנות שונים, כדי שהארץ תתן פירות משובחים מתוקים כדבש שיחדירו קדושה וטהרה בגוף היהודי כדי שיהיה מרוכך לקלוט דבר ה' וחוקיו.
הנטיעה העצמית היא נצחית כפי שחזו נביאנו על שיבתנו ונטיעתנו בארץ חמדתנו "תביאמו ותטעמו" – נטיעה שאין בה נתישה שנאמר "ובניתם ולא אהרוס, ונטעתם ולא אתוש" (ירמיה כד, ו) "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד" (עמוס ט, טו).
בנבואת הנחמה של נביאינו אנו מוצאים את נטיעת הכרמים כבשורה של גאולה הכוללת שפע וברכה, השתרשות והתיישבות באדמת קודש וכך ניבא ירמיה (לא, ג-ד) "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל... עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטע נטעים וחללו" וכן ניבא יחזקאל "וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח" (יחזקאל כח, כו) וכן ניבא עמוס (ט, יד-טו) "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם".
ונשאלת השאלה למה הנביאים הפליגו דוקא בשבח מטעי הגפן ולא שאר עצי פרי?
ולענ"ד יש לומר ע"פ דעת רבי מאיר (ברכות מ, א) שהאילן שאכל ממנו אדם הראשון היה "הגפן" שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא היין, וכיוון שעץ זה גרם לחטאו של אדם הראשון וגרם מיתה לאנושות, הרי בשיבת ישראל לנחלתם בגאולה השלישית שיבוא תיקון לעולם במלכות ש-די, יש לקדש את היין, לנטוע כרמים ולשתות יינם כדי לעשות תיקון לחטא אדם הראשון ונח כי הקללה הרובצת על העולם תסתלק בימות המשיח בכל ארץ ישראל ולעם ישראל, והאיבה שנגזרה בימי בראשית עם האדם תסתלק ותשרה אהבה ואחוה והתשובה הגדולה והשכלית תרפא את המחלות ואת המוות "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ו-ט; הרד"ק שם ואורות הקודש ואורות התשובה פו, אות ז) ולכן חז"ל קבעו ברכה מיוחדת ליין "בורא פרי הגפן" ולא "בורא פרי העץ" כמו שמברכים על אכילת ענבים כדי להדגיש את חובת התיקון של "הגפן" שהמיט שואה על האנושות (עיין זוה"ק פרשת וישב דף קצב, א; ופרשת נשא דף קכז).