הצום במקרא
הצום במקרא
- סוגי הצומות
"הצום" הוא אקט של הימנעות מאכילה ומשתיה ככתוב במגילת אסתר "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו" (ד, טז) וכן מצאנו בדוד המלך שביקש להעביר רוע הגזירה על ידי צום "ויצם דוד צום... ולא ברא אתם לחם" (שמו"ב יב, טז-יז).
במקרא "הצום" בא כהוראה נרדפת של "עינוי נפש" כאשר התורה מצווה על הצום ביום הכיפורים (ויקרא טז, לא) וכן נאמר "עניתי בצום נפשי" (תהלים לה, יג) "למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע" (ישעיה נח, ג), הנביא ישעיה מכנה את "הצום" בשם "יום רצון לה'" (ישעיה נח, ה) כי אדם הצם לפני הבורא עושה זאת לא לשם מתן פורקן למרירות לבו ונפשו אלא בכדי להראות כניעתו לפני ה' ובתקוה שהרצון העליון יזיל עליו ברכה רפואה וישועה ורחמים.
הצומות מתחלקים לשני סוגים:
- צום יחיד או "תענית יחיד" שהיחיד מתפלל על חולים, על נזקקים או לבקש רחמים על בנין המקדש (עיין תהלים לה, יג: נחמיה א, ד: ודניאל פרק ט) וכן על כל צרה שבאה על האדם, על חלום רע וכו' (תענית ב, ב).
- צום רבים או "תענית ציבור" כלומר כשהציבור נמצא בצרות הוא מארגן תענית ציבורית כדי לבקש רחמי אל וישועתו. (עיין שופטים כ, כו) וכל אלה הם צומות חד פעמיים אבל ישנם ארבע צומות קבועים, מהם מדברי קבלה והם מוזכרים בנבואת זכריה (ח, יט) והם סימני צער ואבלות על חורבן המקדש והחמור שבהם הוא צום תשעה באב (תענית כו, ב).
- בעת צרה גזרו אבותינו תענית ציבור כמו שמצאנו באסתר (פרק ט, לא) ובנביא יואל "קדשו צום קראו עצרה וזעקו אל ה' " (יואל ב, יד).
ועל ארבעת הצומות שהם מדברי קבלה מנבא זכריה שיהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים (ח, יט: ור"ה).
בעקבות הצומות שנזכרו בתנ"ך קבעו חכמים שגוזרים תענית על הציבור על כל צרה שתבוא עליו והם מפורשים במסכת תענית (יח, ב) כגון גויים שבאו למלחמה על ישראל, על הדבר, על הארבה והחסיל, על החלאים, על הגשם (עיי"ש).
התייחסות חז"ל לצום
יש לשאול איך חז"ל מתייחסים אל הצום - האם הוא תופעה בריאה וחיובית דהיינו האם סיגוף הגוף יש לו ערך מטהר עצמו, והוא מכפר על החטא או כל ערכו אינו כאמצעי להכנעת היצר, להתעוררות לתשובה ולמעשים טובים?
והנה בעיוננו בתורה אודות יום הכיפורים, אנו רואים שהתורה רואה בצום יוה"כ כעינוי הנפש ככתוב: "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז, כט) וכן ישעיה (נח, ה) "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו" וכן הנביא יואל אומר "שובו עדי ובצום ובבכי... וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' " (פרק ב, יג).
וכן חז"ל ראו בצום אמצעי להכנעת היצר ולהתעוררות לתשובה ואמרו "אגרא דתעניתא צדקתא" (ברכות ו, ב).
וישנם כאלה שראו בתענית ערך עצמי העולה על ערך הצדקה "גדולה תענית יותר מן הצדקה" (ברכות לב, ב) כי התענית בגוף והצדקה בממון.
ובחז"ל מובאת מחלוקת במסכת תענית (יא, ב) אודות התענית:
- לדעת ר"א היושב בתענית נקרא קדוש.
- ודעת שמואל, ר"א הקפר וחכמים חולקים עליו וסוברים "כל היושב בתענית נקרא "חוטא" שהרי הנזיר שניזר עצמו מן היין נקרא חוטא "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא) המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה", וריש לקיש אומר "אין ת"ח רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים (תענית יא, א) כלומר מבטל תורה כי הוא מחליש גופו, והגוף אינו רכושו הפרטי של האדם לצערו ולדכאו כי הוא רכוש אלוהי" (עיין ירושלמי דמאי ז, ג) "ועל זה אמרו "ויהי אדם לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החייה אותה" (תענית כב, ב) ורבנו הרמב"ם (הל' דעות פ"ג הל' יא) פסק כשמואל שהיושב בתענית נקרא חוטא וכן כתב בשמונה פרקים (פרק ד) וכן כתב ריה"ל בכוזרי (מאמר ב, מה, נ): כניעתך כיום התענית אינה קרובה אל האלוהים משמחתך בימי שבתות ומועדים", ולכן אמרו בירושלמי (נדרים פ"ט הל' א) "לא דייך למה שאסרה תורה אלא אתה מוסיף עליך דברים אחרים".
בסיכום, לפי תפיסת התורה וחז"ל "הצום" ביוה"כ הוא טובת הנפש עצמה להבראתה ולזיכוכה ולא לניוולה ולכליונה, ולכן ביום קדוש זה, הבראת הנפש אינה גורמת נזק כלשהוא לגוף האדם אלא ריכוך הגוף להועיל לטיהור הנשמה, לשיפור המעשים הרעים ולהידמות למלאכי עליון, וכשהצום הוא מעורטל מתוכן, הצום הוא מעשה שלילי וכפי שהתריע ישעיה (נח, ה) "הכזה יהיה צום אבחרהו..." כי מגמת התענית לזכך, לטהר, לעורר לשוב בתשובה, לבלימת היצרים הרעים ולא לדכא את הגוף וצרכיו הטבעיים כי התורה אינה מדכאת והורסת יצרים אלא מעדנת אותם ומכוונת אותם לאפיקים רצויים ותועלתיים לבנין העולם, וכן פסק הרמב"ם בהלכות תענית (פרק ה הל' א) שמגמת התענית "לעורר הלבבות לפתוח בדרכי התשובה" לרכך
את הנפש ולקרבה לשכלולה ולהיצמדותה ליוצרה ולפיכך שיטת התורה במידותיה היא דרך המיצוע, "שביל הזהב" כי דרך זו מובילה לטוב, ליושר ולאהבת החיים הטובים (עיין שמונה פרקים פרק ד) ולכן "הסגפנות" אינה רצויה בעיני התורה וחכמיה כי העולם הוא בריאה יפה ומושלמת ויש להתפעל מהחכמה העליונה שעיצבה את יופיה ודמותה ואין להתנכל לגוף אלא להחיותו, להבריאו ולקדמו למילוי תפקידו לסייע לנפש לעשות רצון יוצרה.
המורם מכל הנ"ל, אין העיקר בצום אלא כמו שנאמר באנשי נינוה "וירא האלוהים את מעשיהם" ואמרו רז"ל "וירא את שקם ואת תעניתם" לא נאמר אלא "וירא את מעשיהם" כי שבו מדרכם הרעה", וכן נאמר ביואל הנביא (ב, יג) "קרעו לבבכם ושובו אל ה' אלוהיכם", וכן נאמר בזכריה לשואליו (פרק ט, ב) שהצום הוא לתועלת האדם, לשפר מעליו ולקרב גאולתו על ידי תיקון המצוות שבין אדם לחברו (עיי"ש).
ולפיכך, גם בימינו למרות הקמת המדינה, בניינה, קיבוץ גלויות, עדיין המצב הרוחני אינו תקין, ולכן עלינו לזכור את הימים המעציבים שחלו בתאריכים אלה כדי לחזור בתשובה ולהכשיר אותנו לקראת הגאולה העתידה.
תורת ישראל מתנגדת לסיגופים יתרים המחלישים את הגוף והנפש גם יחד מבחינה רוחנית, וכתבו חכמי החסידות שהתעניות והסיגופים הם מעצת יצר הרע ומתחבולותיו וטענו "כלום הגוף רכושך שהחלטת לסגף אותו ולענותו? כי אין לאדם רשות על גופו (שו"ע הרב זלמן).
הפרישות מחיי עוה"ז אינה רצויה בעיני התורה כי כל מה שברא הקב"ה לתועלת האדם, לרווחתו ולטובתו ולכן חייב האדם לספק צרכי גופו ולא למאוס בענייני עוה"ז כשהם משרתים אותו בעבודת בוראו אלא כל מעשיו יהיו לשם שמים וגם האכילה, השתיה והתשמיש יהיו לשם שמים, להידמות לבוראו וכפי שכתב בעל "תומר דבורה" (פ"א) "האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה" ומגלה את הטוב הגנוז בנשמתו וביקום כולו וכיון שהעולם הוא יפה, נאה ומשוכלל כך הגוף חייב ליהנות מהבריאה כדי לשבח, לפאר ולקלס לבורא שברא הכל למענו לכבודו ולתפארת חייו.