מגמת ההתאבלות בתקופת בין המיצרים

מגמת ההתאבלות בתקופת בין המיצרים

תקופת בין המיצרים

הימים שבין צום שבעה עשר בתמוז לבין צום תשעה באב נקראים ימי "בין המיצרים" ע"ש הפסוק באיכה (פ"א, ג) "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים" ודרשו על זה חז"ל אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב שבהם הצרו הגויים ופרעו בישראל עד שבתשעה באב שרפו את בית קדשנו ומשום כך נוהגים בית ישראל מנהגי צער ואבלות על החורבן ואבדן עצמאותנו המדינית בימים אלה וממעטים בהם בשמחה ובשירה (עיין שו"ע סימן תקנא).

בתקופת בין המיצרים עם ישראל שרוי במיצר, במצוקה ובצער רב, ומוסיף אבל על חורבן שני מקדשיו, בית ראשון ובית שני, ועידן זה הוא עת צרה ליעקב, אבל ממנה יוושע, יצמח וישוב לאיתנו הראשון (עיין ירושלמי תענית פ"ד, הל' ה) ולכן משנכנס אב ממעטים בשמחה ואסור לשמוח בימים אלה (תענית כו, ב: רמב"ם הל' תעניות פ"ה, הל' ו. ושו"ע או"ח סימן תקנא-א). ואמרו רז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה ס, י ותענית ז, ב: ושו"ע תקנד-כה וזוה"ק פ.בשלח נה, ב).

מטרת ההתאבלות בימי בין המיצרים

נשאלת השאלה מה מגמת ההתאבלות והבכי על החורבנות הרי עבר זמנו בטל קרבנו ומה חז"ל רוצים להחדיר לתודעתו האישית והציבורית?

והנה בעיוננו בדברי חז"ל אנו רואים שחז"ל מעוניינים ללמדנו ש"האבלות" בתקופה זו יש לה מטרה אחת והיא לעורר כל בית ישראל לערוג, לכסוף לבנין המקדש, לבכות על חסרונו והעדרו כי אי אפשר לזוכרו ולקונן עליו בזמן שאנו עושים מעשי עינוגים, אירועי שמחה והוללות ולכן "תקופת בין המיצרים" נוצרה במיוחד כדי שנוכל להתחבר לצער השכינה על אבדן עצמאותנו וחורבן בית חיינו שהוא מקור השפע והברכות בעולם, מקור הנוי והיופי של הבריאה, מקור החן והחסד לכל באי עולם ולכן עם ישראל שופך שיחו ליוצרו להעמיד סוכת דוד הנופלת ולשוב לארמונו הקבוע בירושלים ומשום כך "כל תפילתם של ישראל אינה אלא על בית המקדש": רבש"ע מתי יבנה בית המקדש (בר"ר יג), כי הצלחתנו, פרנסתנו והגנתנו מאויבינו תלויה במקום הזה המיוחד לשפע לכפרה, לתורה ולאחדות.

בהצטערותנו על חורבן בית קדשנו, אנו מרגישים את הצער הגדול של כבוד ישראל שניטל ממנו וניתן לגויים, על צער השכינה, על בזיון הקודש והאומה ולכן כתב מרן האריז"ל (שער הכוונות) שהמטרה לשבת באבלות אחר חצות היום בימים אלה לבנות בכיה של ממש, על חורבן הבית כי חורבנו הוא איבוד השמחה, השלום, השירה, הברכות, איבוד מלכות ישראל, הנבואה והתורה שנעקרו ממקומם הטבעי כאמרם ז"ל "כיון שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה, ב).

ולפיכך על אבדן כל הסגולות היקרות הללו אנו מתאבלים ומתעטפים ביגון קודר כי העדרן מורגש בחיינו הפרטיים והלאומיים וכל תפארתנו ניטלה ממנו והועברה לאויבינו השמחים למפלתנו ולמחיקת שמנו מהזירה הבינלאומית.

האבלות על המקדש מולידה בנפש כל יהודי השתוקקות עזה לבניינו המחודש ולבנין ירושלים כי "בנין ירושלים תשועת ישראל הוא" (רש"י לברכות מט, א ד"ה בונה) והאבלות עליהם היא הרגשת חסרונם הגדול, והמתייאש ממנם אין לו זיקה לגאולה כי אין אחיזתנו בגאולה אלא על ידי אמונה ושאיפה אליה ותחושת חסרונה ולכן השותפים לבניינה על ידי האבלות והאמונה זוכים לראות בשמחתה "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ומי שאינו מתאבל עליה אינו רואה בשמחתה" "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו, י: ותענית ז, ב).

הלימוד וההתבוננות על בית המקדש וחורבנו, על סגולת ירושלים וקדושת הארץ, על משמעות הגלות והגאולה ועל דיני אבלות וקיומם הן המעוררות את תחושת החסרון וממילא את הכמיהה הגדולה והאמונה לבנין ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה.

ברם, שאלה גדולה עומדת לבניינו, אנו כעם נבון וחכם איך ראוי לנו לשקוע ביגון עמוק על הצרות שקרו לאבותינו כי מה יעזור הבכי והאבל על מה שהיה. והנה שאלה זו שאל הפילוסוף היווני אפלטון את הנביא ירמיה בראותו בוכה ומבכה במרירות רבה את המקדש ושאל אותו "על מה אתה בוכה? וענה ירמיה "על בית המקדש אשר היה לשריפת האש" ותמה עליו אפלטון "כיצד נא לחכם כמוך לבכות את העבר על שריפת עצים והשיב לו ירמיה "לא על עצים ואבנים אבדו לנו כי אם מקור החכמה וקירבת אלוהים מופלאה איבדנו".

יוצא שהנביא ירמיה מלמד אותנו שבית המקדש הוא מקור השראת השכינה בעולם, מקור השפע והברכות ולא רק לאומה הישראלית אלא לאנושות כולה כי גם היא נהנית משפע המקדש וכדברי ריה"ל "אילו אומות העולם היו יודעים מה בית המקדש נותן להם, היו מקיפים אותו בשומרים כדי לשומרו" (עיין סוכה נה) ולא היו מחריבים אותו כי בחורבנו בטלה ההתחברות בין ישראל והאנושות לבורא וכדברי רז"ל בברכות (לב, ב) "מיום שחרב המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" וכן כל העצות הטובות והתבונות ניטלו מישראל ונשאר מעורטל מכל השקפה ודעה בריאה, ובמקומן צצות דעות מסולפות ושקריות (עיין מגילה יב, א: וזוה"ק רות פח) ולפיכך החורבן מדוה ומכאיב ליבנו, מחשיך עינינו ומשבית שמחתנו ואושרנו האמיתי אבל נחמתנו היא שמהחורבן תצמח ישועה וגאולה, טובה גדולה ונצחית שאין ערוך לנשגבותה ולמעלתה וכדברי דוד בתהלים (קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

שלושת השבועות הללו מיועדות ללימוד ענייני הגאולה, ללימוד הלכות בית הבחירה כדי לכסוף לבניינו, ודרישה זו אינה רשות אלא חובה על כל יהודי לדרוש מה' את הקמת המקדש מחדש "ואין ישראל נגאלים עד שיבקשו שלושה דברים שמאסו בהם: מלכות שמים, מלכות בית דוד ובית המקדש (ילקו"ש שמואל א פרק ח, קו) ולכן חוסר הדרישה לציון ולמקדש גורם לצרות רבות, למכאובים קשים ולמצוקות גדולות ואילו התפילה להקמת "שכינתא מעפרא" מוסיפיה עוז ואמונה, רפואה והצלחה בעם וכדברי ירמיה (ז, יז) "כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך", וחז"ל אמרו שמקור המגפה שהייתה בזמן דוד שנהרגו בה שבעים אלף נבעה משום שלא הזדרזו ולא תבעו בנין המקדש (מדרש שוחר טוב יז) וכתב היעב"ץ "כי כל השמדות שהיו בעם, הסיבה הקרובה לכך הוא מפני חסרון אבל ירושלים" ולכן תיקנו הראשונים ברכה בפני עצמה "בונה ירושלים" בתפילה, ובברכת המזון כדי שזכירת בניינה תהיה נזכרת בכל יום ובכל שעה ולא נסיח דעתנו ממקור חיים.

והנה לא רק עם ישראל מתאבל ומצטער קשות על החורבן, אלא גם הקב"ה בכבודו ובעצמו בוכה על חורבן ארמונו, ובכל לילה הוא שואג "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתם לבין האומות" (ברכות ג, א: חגיגה ה, א: וירמיה יג). יוצא שצער השכינה הוא גדול ונורא מאוד כי היא מגוללת בעפר, מושלכת ארצה ומבוזה ומחורפת על ידי הגויים המתפארים באמונתם האלילית ומטילים דופי ורפש באמונת היחוד של ישראל באומרם שאין כוח באמונת ישראל ותורתו להצילם משואה וחורבן, ולכן 'החורבן' מהווה חילול ה' גדול, התרסה גדולה בתורת ישראל ואמונתו.

והנה ככל שנתעמק במהות המקדש לא כאתר לאומי מפואר ונחמד אלא כ"ארמונו של מלך העולם" אז נתעורר לקונן חורבנו, לבכות חסרונו לכל היקום כולו שהרי אמרו רז"ל "בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על הגויים" (סוכה נה, ב) "והגשמים יורדים לעולם בגללו" (בב"ת כד, א) כי המקדש הוא שפע של חיים, של ברכות והוזלות שמימיות מטיבות ומשמחות את הבריות כולל ולכן בניינו הוא החזרת העולם למקור הברכות והחיים המושלמים ששורשם נעוץ במקום זה מראשית הבריאה "מתחילת ברייתו של עולם עשה לו הקב"ה סוכה בירושלים" (ילקו"ש ח"ב תתיג ושם תתפג) כלומר השכינה היתה שרויה בירושלים טרם היבנותה ונקראת "שלם" כי המקדש מביא מזור לעולם כולו, מושיט הצלה לנדכאים, תרופה לסובלים, לחלשים ולחולים כי ממנו יונקות כל הברכות והנחמות ולכן חובתנו לערוג, לכסוף, להשתוקק לבניינו המפואר כי חיינו הלאומיים ישתפרו, יתהדרו וישיגו את אושרם הגשמי והרוחני כי הוא מחבר האנושות לאלוהות, ולא כתפיסה המוטעית כאילו המקדש בא לגמד חירות האדם וכבודו, לצמצם את הבחירה החופשית ולכלות בהמות המובאות כקורבן המכפר על חוטאים.

חז"ל על הפסוק "וישבו בנויות ברמה" (שמו"א יט, יח-יט) דרשו חז"ל (זבחים נד, ב) "כי מה ענין ניות אצל רמה? אלא היו יושבים ועוסקים בנויו של עולם" כלומר עסקו בתכנית בנין המקדש

בירושלים וכתב על זה מרן הראי"ה קוק "שעסקו בשאלת בית המקדש שיהפוך עולם מנוול לעולם נאה" כלומר עולם בלי מקדש הוא "עולם מנוול" כי חסרה לו השכינה המייפה את העולם ועושה אותו נאה ומשוכלל מכל הבחינות, ולכן בלי מקדש, הליקויים פוגעים במציאות נאה ומושלמת, והעדרו הוא העדר הטוב והשלמות בבריאה, ועם ישראל שנושא במציאותו "תיקון הבריאה במלכות שדי" הוא חסר ואינו מסוגל למלא את ייעודו וכתב רבנו הרמב"ן "שאם ישראל לא היה בעולם כל כוונת הבריאה בטלה" ולכן מגמת תפילות ישראל לבנין המקדש הוא להחזיר "הנוי" האלוהי לעולם וכידוע ש"אם אין ישראל אין העולם מתקיים". (במדב"ר ב, יז: פס"ז ויצא כח, יד).

מגמת הצומות

רבנו הרמב"ם בהלכות תענית (פ"ה הל' א) מונה את ארבעת הצומות שנהגו ישראל להתענות בהם כזכר לחורבן, ובפתח דבריו מצא לנכון להגדיר מגמת הצומות בחיי האומה וכתב: יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים... שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".

יוצא לפי דברי קדשו שאין מגמת "התעניות" לבטא את הכאב והצער על הדברים הרעים שאירעו באותם ימים ובראשם חורבן בית מקדשנו ולכן המתענה ומיצר על החורבן בכל לבו ונפשו יצא ידי חובתו, אין זה מספק כי לא די באבל כי מטרת הצום שהצם ימצה את ייעודם של ימי התענית "לשוב בתשובה" וכל עוד לא למד ולא הסיק מסקנות מהחטאים שגרמו לחורבן, לא יצא ידי חובתו וכפי שהדגיש רבנו הרמב"ם, וכל עוד לא תיקנו הפגמים החמורים שבעטיים חרב המקדש, עדיין תלויה ועומדת "גזירת החורבן", ולכן החורבן בא לעורר אותנו לתשובה, לתיקון ליקויים חברתיים, מוסריים ורוחניים הנמצאים בתוך החברה, ומשום כך אין "הצום" מהווה מטרה בפני עצמו אלא אמצעי מעורר לשכלול, לתשובה ולזכרון מעשי אבותינו הרעים וכדברי רבנו הרמב"ם, ובליקויים פגמים אלה תשוב השכינה לשכון בתוכנו במשכנה הקבוע בהר המוריה, וכן ענה הנביא זכריה לשואליו (זכריה ז, ג: ח, טו-יז).

חובת ההתאבלות בראשית בית שני

בראשית בית שני, בימי שיבת ציון שאלו זקני ישראל את הנביא זכריה שחי בתקופה זו האם לאחר הקמת הבית השני חייבים להמשיך ולצום את הצומות שחכמי ישראל חייבו את כל בית ישראל בעטיו של החורבן "האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים" (זכריה ז, ג) או לאחר החורבן פטורים? והנה במקום שהנביא ישיב לשאלתם כנדרש מחכם ששואלים אותו שאלה הלכתית הוא נוזף בהם, מקניט אותם ומתריס לעברם "הצום צמתני אני" (שם ז, ד-ה).

ותמוה הדבר למה הנביא נוקט בשיטה קנטרנית ולא משיב לענין על שאלתם? אלא מוכרחים לומר שהנביא זכריה מצא עת רצון והזדמנות פז להוכיח ולומר להם שהדורות הראשונים התעלמו מדברי הנביאים "וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת... ואזניהם הכבידו משמוע" (שם יא) ולכן הוא מתיך עליהם קצף וזעם כי בעבור אי ציותם בא עליהם חורבן, ולפיכך "תשובת המשקל" היא לתקן החטאים והכישלונות שבעטיים עלול הדבר לגרום חורבן נוסף ומשום כך נקט הנביא בחכמה להוכיחם ולדרוש התיקונים הנדרשים ולא להתעלם מהם ולשאול האם עצם הבנין פוטר אותם מלצום בלי לתקן את הליקויים והפגמים שבעטיים נחרב המקדש.

הנביא עונה להם שרק ביישום התביעות של נביאי ישראל הראשונים בימי בית ראשון "דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט, שלום שפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו... " (זכריה ח, טו-יז) אז כל הצומות יהפכו לימי שמחה וששון, והמקדש יכון על תילו לעולמי עד "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון לשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יח-יט) וכאן אנו רואים שכל התיקונים והשכלולים הם בין אדם לחברו במישור החברותי כי בנין המקדש תלוי באהבת איש לרעהו, בטיפוח אהבת חינם כי אחרת צפוי חורבן נוסף עבור שנאת חינם (יומא ט, ב) ולכן התנאי לבנין בית שלישי הוא "אהבת חינם" וכדברי מרן הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג, שכד) "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם" (עיי"ש ואורת דף קמח-קנא) וכן מבואר בשיר השירים (ג, ט-י) "אפיריון עשה לו המלך שלמה... כולו רצוף אהבה מבנות ירושלים" כלומר הקב"ה בנה ארמון שכולו רצוף אהבה של בני ישראל, וכשאין אהבה הוא נחרב ובניינו תלוי באהבת ישראל על כל שכבותיו ורבדיו, בלי להוציא מהכלל שום יהודי אפילו שהוא לקוי וירוד (עיין אורות קמח פרק ד).

האקטואליות של שאלה זו בימינו

בתקופתנו אחר הקמת המדינה בשנת תש"ח נשמעים קולות במחנה הציוני דתי לביטול הצומות שקיבלו עליהם ישראל (י' בטבת, שבעה עשר בתמוז, צום גדליה) מלבד ט' באב שבו חרב בית מקדשנו, וישנם כאלה שהתבטאו כך: אנו בתקופת ימות המשיח וקמה מדינה ריבונית המחדשת מלכות ישראל והיא הולכת ומשגשגת חומרית ורוחנית, ואם כן למה נוסיף לצום לזכר החורבן שהרי עם ישראל מתקבץ מארבע כנפות הארץ ויש לשמוח, לשבח ולהלל על תקומתנו ולא להתאבל! שאלה זו שאלו שבי בית שני לנביא "האבכה בחודש החמישי... כאשר עשיתי זה כמה שנים" (זכריה ז, ג) כלומר הם חשבו ששלמו ימי אבל ציון לאחר הקמת בית שני ועבודת הקורבנות קיימת!

והנה בכדי להשיב לשואלי ימינו, נלך בדרכי הנביא זכריה שנשאל שאלה זו ובירר להם ששורש הבעיא והתיקון הוא השמיעה לדברי הנביאים מה שלא עשו אבותיהם "וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת" (זכריה ז, יא) ולכן בכדי שמצבם החדש של שבי ציון ילך וישתפר

ולא יהיה עוד חורבן עליהם להיות צייתנים ולא סרבנים לדבר ה' בידי נביאיו (פרק א, ד) והתיקון המוצע להם הוא השלטת משפטי אמת בחברה, עשות חסד איש עם רעהו, הימנעות מעשוק את החלש, לאהוב את האמת ולשנוא את השקר (פרק ז, ט-י: ופרק ח, טו-יז).

והנה פתרון שאלתם מצוי בסוגיא במסכת ר"ה (יח, ב) הדורשת את הפסוק הנאמר בנבואת זכריה "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון לשמחה ולמועדים" (זכריה ח, יט) כאן הנביא נצטווה להרחיב את הדיבר בשאלה זו הנוגעת לחודש אב בלבד ואף לא לקבוצה מיוחדת של שואלים כי השאלה היא עקרונית ונוגעת לכלל ישראל שיש להמשיך במועדי אבל שנקבעו בגלות בבל, והגמרא קובעת:

כשיש "שלום", יהיה לששון ולשמחה.

יש גזירת מלכות יהיה צום.

אין גזירת מלכות ואין שלום, רצו מתענים, לא רצו אין מתענים.

ונשאלת השאלה מה פירוש "יש שלום"? ונאמרו שלושה הסברים בראשונים:

רש"י (שם ד"ה יש שלום) פירש "שאין יד עכו"ם תקיפה על ישראל" כלומר כשישראל ריבונים עצמאיים ואין שלטון זר עליהם אז לא צמים אבל כשהם נשלטים ע"י שלטון זר הגוזר עליהם גזירות חייבים להתענות ולכן בבית שני היו צמים למרות שהיה המקדש קיים כיון שיד עכו"ם היתה תקיפה עליהם ולא היו ריבוניים על אדמתם ולכן כתב בפירוש המשניות (ר"ה א, ג) "ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא בי"ז בתמוז אלא מי שהיה רוצה היה מתענה ומי שלא היה רוצה לא מתענה, ואף על פי שהיה הרשות בידם שלא להתענות בט' באב כמו שזכרנו, היו מתענים בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו" (עיי"ש).

יוצא לפי רבנו הרמב"ם שבזמן שהבית השני היה קיים לא היתה חובה לצום על המאורעות שאירעו בזמן בית שני ורק בט' באב היו מתענים כיון שהוכפלו בו הצרות כפי שהסבירו האחרונים (עיין בספר "תרועת מלך" סימן לד אות ד ותענית יח, ב) והנה יש להביא לו הוכחה מהמשנה עצמה (ר"ה א, ג): בששה חודשים היו יוצאים שלוחים מירושלים להודיע על קידוש החודש ואחד מהם "על אב - מפני התענית" - מכאן משמע שגם בבית שני היו יוצאים שלוחים להודיע לעם מתי לצום בט' באב, ואם לא היו צמים בט' באב למה יצאו אלא מוכרחים לומר שצמו בט' באב גם בבית שני.

והנה לפי פירוש רש"י כאן בסוגיא אפשר להבין את שיטת רבנו הקדוש במסכת מגילה (ה, ב) "שרצה לעקור ט' באב ולא הודו לו חכמים" ופירשו התוס' (שם ד"ה בקשו) שאין כוותנו לבטל צום ט' באב אלא רצה לצמצם את חומרת הצום שיש בט' באב יותר משאר הצומות

או לעקור ט' באב שחל בשבת וטעמו כתב רבנו הגר"א (או"ח סימן תקו-ב) לפי שבימיו נחו ישראל מן הצרות כידוע מן הש"ס (ע"ז י, א) ולא הודו לו חכמים כי הם סוברים שצריך שני תנאים כדי לבטל הצומות:

א- המקדש קיים. ב- העצמאות המדינית.

ולכן בבית שני למרות שהיה הבית בנוי והקורבנות נקרבים כיון שלא היו עצמאיים אלא כפופים לשלטון זר - פרסי, יווני, רומאי ועוד, אין אפשרות לפי פירוש רש"י לבטל את הצומות.

וכתבו המפרשים בדעת הרמב"ם בהלכות תענית (פ"ה, הל' ד) שרק בבית שני נהג העיקרון "רצו מתענין לא רצו אין מתענין" אבל בזמן הזה חובה גמורה להתענות, וכן כתב הר"ן ועוד מפרשים בדעתו שהרי לא הביא עיקרון זה בהלכות תענית.

ברם התשב"ץ (ח"ב סימן רעא) תמה על רבנו הרמב"ם שתי תמיהות:

משמעות המשנה דקאי על זמן החורבן מדקאמר "וכשהיה בית המקדש קיים".

אם צמו מתי הוי "ששון" כפי שניבא זכריה?

ולכן כתב התשב"ץ שתקנת הצום הייתה שיש לצום כל זמן שהבית חרב, כלומר כשחרב הבית הראשון עמדו ותיקנו צום לעולם כל זמן שהמקדש חרב ולכן אחרי קמת הבית השני, לא היה צריכים לצום ולאחר חורבן הבית בשנית חזרה תקנת הנביאים של בית ראשון, ולא מכוח תקנת חכמי בית שני.

והרבה מפרשים חלקו על דעת התשב"ץ וכתבו שלאחר בנין הבית השני בטלו כל הצומות לגמרי והצומות שצמים היום הם מתקנת חכמי בית שני והם מדרבנן ולא מדברי קבלה כמו שכתב התשב"ץ (עיין מרן החיד"א במחב"ר פרק ב: שו"ת יביע אומר ח"א סימן לג אות ז: וסימן לד אות ג: שו"ת דברי יציב או"ח סימן לד).

יוצא שאלה הטוענים לביטול הצומות בימינו לכאורה יש להם סימוכין מדעת רש"י הנ"ל שהרי מדינת ישראל היא מדינה ריבונית עצמאית ונמנית במנין המדינות באו"ם ואין עליה עול גויים, וכדעת רש"י פירשו הר"ן והמאירי בסוגיא.

דעת רבנו חננאל בפירוש הסוגיא: וכן הרמב"ן (כתבי הרמב"ן ח"ב עמוד רמג) ובעל ההשלמה, הטור ועוד שפירשו "יש שלום" דהיינו כל זמן שבית המקדש בנוי, ועבודת הקורבנות מתקיימת בו כהלכתה אז חובה לצום שהרי יש שמחה כי בית חיינו תלוי על מכונו ומשפיע את שפעו הרוחני האדיר על עם ישראל ועל העולם כולו, אבל בהיותו חרב אין טובה

וברכה ושלום שרויים בעולם ואין מצב של חדוה בחיי האומה היהודית שהמקדש הוא "צווארה", שורש חייה ומשענת קיומה החומרי והרוחני.

ולפי דעה זו גם כשיש שלום והגויים אינם שולטים עלינו בכל זאת כל הזמן שהמקדש חסר, העדרו גורם סבל רב לעם מכמה בחינות, והרבה ליקויים קיימים במציאות, ופגמים רבים פוגמים בכל תחומי החיים הפרטיים והציבוריים ולכן חייבים להמשיך ולהתאבל עליו בצומות ובכל מנהגי אבלות שתיקנו לנו הנביאים והחכמים (עיין שו"ע סימן תקמט א ומשנ"ב שם) ואין רשות לאף חכם או מנהיג ציבורי לבטל ולערער על קיום הצומות.

בנין המקדש הוא החזרת "כבוד האומה" ותפארתה שהרי מציאות המקדש בהר המוריה מטיל אימה ופחד על הגויים וכדרשת חז"ל "מאי הר המוריה? שיצא ממנו מורא לעולם" (תענית טז, א) והסביר רש"י שם "ששומעים גדולת ישראל וירושלים ומפחדים ממנם" כי כידוע "ארון הברית" שהיה מלווה את ישראל בכל מלחמותיו היה מניס ומבריח צבאות האוייב "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר יא, לה) ועוד "מלכות ישראל" קשורה עם המקדש "מקדש מלך עיר מלוכה" (פיוט לכה דודי) ואין מלכות בלי ירושלים כאמרם "כל מי שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובה" (ברכות מח, א) ונפסקה להלכה ברמב"ם (הל' ברכות פ"ב) ובשו"ע (או"ח סימן קפז-ד) וכתב שם מרן הב"י בשם "שבלי הלקט" שאין נחמה גמורה לישראל אלא בחזרת "מלכות בית דוד" ועוד אמרו רז"ל "אין ישראל נגאלים עד שיתוודו ויתבעו שלושה דברים: הקב"ה, המקדש ומלכות בית דוד (ילקו"ש שמואל א פרק א קו) וכתב מרן החיד"א בתחנון שלו ליוה"כ "ושלשתם אנו מבקשים".

יוצא שכינון חיים מדיניים עצמאיים שלמים ללא ירושלים והמקדש, ללא שלמות הארץ אינם אפשריים ומבוססים אלא בבנין המקדש, בריבונות לאומית על ירושלים ושטחי א"י שאין עליהם שלטון או השפעה זרה.

אלא שלשיטה זו נשאלת השאלה למה צמו בבית שני? אלא מוכרחים לומר שהשיטה הזו סוברת שצריך שני תנאים לביטול צומות:

א- בנין המקדש על תילו. ב- עצמאות מדינית לאומית.

ולכן בבית שני לא היתה ריבונות מדינית, כי שלטו עליהם לאומים שונים לכן צמו בבית שני וכפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (ר"ה א, ג) כי לא נתקיימו שני התנאים, ובזה סרה תמיהת התשב"ץ עליו, ואילו התשב"ץ יסבור מספיק תנאי של בנין המקדש, ומצאתי שהשפת אמת בסוגיא (ר"ה יח, ב) הסביר את דעתם כך (עיי"ש).

ולשיטה הסוברת שדי במציאות המקדש עומד על תילו אפילו כשהגויים שולטים והיא שיטת התשב"ץ (שו"ת ח"ב סימן רעא) כי בנין המקדש לתלפיות משרה שמחה וחדוה בישראל שיושבים

על אדמתם והמקדש שרוי בתוכם וכמו שכתוב בברייתא (ר"ה יח, ב) "בזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם, ומה שכתוב בגמרא "אם יש שלום" שאין יד הגויים תקיפה היא ליהודים היושבים בגלות בנכר, אבל תשובת זכריה היא כללית לכל היהודים בין לאלה שיושבים בארץ ובין לאלה שיושבים על אדמת נכר (עיין בשו"ת חמדה גנוזה ח"א דף רכט).

שיטה שלישית: דעת הרשב"א והריטב"א (ר"ה יח, ב) וכן בעל ארחות חיים (הל' תענית אות יח) בשם הסמ"ק והרשב"א "יש שלום" פירושו שישראל שרויים על אדמתם אז הם שמחים "כי אין שמחה אלא בישיבת הארץ" (אור החיים ריש פ.כי תבוא) ואז אין להתענות ולנהוג מנהגי אבלות אבל כשאין גזירה ואין שלום פירושו שישראל נמצאים בארץ אוייב רצו מתענים, רצו אין מתענים חוץ מט' באב, ברם לפי פירוש זה יש לשאול למה צמים היום?

והתירוץ הוא משום שאין רוב ישראל על אדמתם אפילו שיש מדינה עצמאית וריבונית, ולצערנו הרב היום רוב ישראל בנכר ולכן אין כאן שלום וחייבים להמשיך לצום.

שיטה רביעית: פירוש המהרש"א על הסוגיא - להסביר את המושג "יש שלום" כלומר כשאין שנאת חינם בעם ישראל אלא כל אחד קשוב לדעת השני, ושוררת ביניהם אחוה, שלום ורעות אז אין צורך לצום - ופירוש זה לענ"ד הולם לפשט דברי הנביא זכריה שענה לשואליו "האם אבכה..." שעליהם לתקן את המישור החברתי, לקיים את המצוות בין אדם לחברו ולא לזלזל בהן ולטפח רק המצוות שבין אדם למקום (עיי"ש), ולענ"ד "אהבת חינם" היא "תשובת המשקל" לשנאת חינם שבעטיה נחרב בית שני (יומא ט, ב) ולכן כתבו חכמינו וכפי שניסחם מרן הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג, שכד) "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם יבנה עמנו על ידי אהבת חינם".

ולפי זה התרופה העולה בימינו להחדרת תודעת בנין המקדש בקרב העם הוא הגברת "אהבת חינם" קירוב הלבבות, ביטול המחיצות העדתיות, תיקון העוולות החברתיות, מיזוג עדות ורק מתוך ריבוי אהבת העם ואחדותו הלאומית יתוקנו כל הדעות ויתיישרו כל ההשקפות להבנת הצורך המיידי והדחוף להשכנת השכינה בתוכנו על ידי הקמת הבית השלישי על מכונו בהר המוריה וגם יתוקן "חטא המרגלים", שגרם בכיה לדורות (תענית כט, א) ותיעקר השנאה והמשטמות כלפי העם והארץ.

ומרן האריז"ל הזהיר מאוד שאם רצוננו שהמקדש יבנה חובה עלינו להגביר אהבה ואחוה לקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" קודם תפילת שחרית כי על ידי זה תעלינה כל התפילות למקורן העליון ותעשינה תיקון עליון לעורר רחמי עליון על עמו, לבנות בית תפארתו ולסתום כל הקטרוגים למעלה המעכבים את בנין הארמון וכפי שעושה זאת קליפת ישמעאל וחבר מריעיו המשטינים

ובימינו נשאלו פוסקי זמננו מאחר שזכינו לתקומת ישראל בארצנו ומקום המקדש תחת שלטוננו, האם יש טעם לצום בט' באב והלוא נכון לבטלו כאות תודה והוקרה לה' על כל אשר גמלנו (עיין עשה לך רב ח"א סימן יג: שו"ת חמדה גנוזה ח"א סימן כב: שו"ת באוהלה של תורה חאו"ח ח"ב: תחומין רו דף 488).

וענו כולם אפילו בזמן הזה שאנו עצמאיים ואין יד הגויים שולטת עלינו חייבים להמשיך לצום כי הכל תלוי בבנין המקדש שהוא פאר הקומה הישראלית הזקופה ומבלעדיו ראש האומה כפופה וריבונותה חסרה, רפויה ודלה.

ועוד ישראל קיבלו עליהם מדור לדור לצום ואסור לפרוץ גדר וכפי שהאריך בזה הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (דפים רמא-רנח) וגם הרמב"ם עצמו כתב בסוף הלכות תענית "כל הצומות כולם עתידים ליבטל בימות המשיח" משמע שלפני ימות המשיח אף שיש שלום ויש מדינה ריבונית לעם ישראל לא יתבטלו כי רק בימות המשיח ישרה "שלום גמור" ואז כל הצומות יבוטלו לגמרי.

ועוד משום שארבעת הצומות הם מדברי קבלה (רמב"ם הל' תענית פ"ה הל' ד) ואין לנו כוח לבטל דברי נביאים, ולחזק דברים הללו מדברי החת"ם סופר (חאו"ח סימן רח ד"ה ומ"מ) שכתב שלדעת הרמב"ם ארבעת הצומות הם לא מטעם אבלות אלא מדין התעוררות לתשובה לאומית לשפר את המצב המעוות וכפי שענה זכריה לשואליו ולכן כתב הרמב"ם (ר"ה א, ג) שגם בבית שני צמו כי לא היתה שיבה שלמה והיה הכל פרוץ, והמקדש בעצמו היו חסרים בו חמשה דברים.

ועוד כתב רבנו הרמב"ן כל התעניות נקבעו על ידי הנביאים וחז"ל לכל הדורות ואפילו בזמן המקדש ולכן הן לרמב"ם ולרמב"ן אפילו לאחר שחרור מקום מקדשנו והקמת בית מקדש אין מקום להקל עד ימות המשיח וכפי שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תענית ואפילו לדעה שאם ישראל על אדמתם ואין יד עכו"ם תקיפה עליהם אין המצב היום מאפשר לבטלם כי אין שלום בינינו לבין הערבים הסובבים וזוממים עלינו לכלותנו, וגם המצב הרוחני של העם ירוד ואין בכוח שום סמכות הלכתית עליונה לבטל את הצומות כי לא מתקיימים התנאים המוזכרים בסוגיא במסכת ראש השנה הנ"ל.

וסיכם מרן הרב המגיד (הל' תענית פ"ה הל' ה) ועכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש.

ומרן הראי"ה קוק התייחס לשאלה באגרותיו (ח"ד עמוד סו) ובמועדי הראי"ה (עמוד תקמב) שאין לבטל הצומות כל זמן שאין בית חיינו עומד על תילו וכן פסק

(מכתב מיום כ"ג תמוז תשט) ולכן עלינו לקונן על חורבן מקדשנו כי האבלות עליו מראה על חסרון הטוב בעוה"ז (עיין נצח ישראל פ. כג)

ו- הפיכת הצומות לשמחה

הנביא זכריה מנבא שימי הצומות יהפכו לששון ולשמחה רק כשהמצב הרוחני יהיה שפיר, תתבטל שנאת חינם השקר והכזב והאמת תהיה מנת חלקם של היהודים וזה מה שהודיע זכריה לשבי ציון בבית שני, והקב"ה פותח דף חדש עם כנסת ישראל וידו נטויה לקבל שבים וכל זמן שלא יתוקנו הפגמים החברתיים והרוחניים שבעטיים נחרב הבית עדיין גזירת החורבן רוחפת מעל ישראל.

ולפי זה אפשר לחלק בין הקריעה על מקום המקדש לבין ביטול הצומות - לגבי הקריעה לא קורעים היום כי אנו "בעלי בתים" על מקום מקדשנו למרות שהמסגד קיים ובנוי על מקום מקדשנו, בכל זאת ממשלת ישראל שולטת על המקום, והערבים הם "דיירים זמניים" שם, אבל לגבי הצומות שהם מדברי קבלה, אין בידינו לבטלם כי צריכים סנהדרין גדולה או נביאים שמוסמכים לבטל תקנת נביאים ראשונים, וכן סובר מרן הרצי"ה קוק (שיחות יום ירושלים תשכח) כי הקריעה היא על אבדן ריבונותינו על מקום מקדשנו, והתענית היא על החורבן על חסרון המקדש, הסנהדרין, הנבואה והמלכות וזה מתבטא בצומות שנקבעו על ידי הנביאים, אבל לאחר הקמת מדינתנו והשגת עצמאותנו המדינית קבעה הרבנות הראשית לישראל לשמוח, להלל, לקלס ולפאר לבוראנו על חידוש עצמאותנו בה' באייר תש"ח ועל שחרור ירושלים ומקום מקדשנו בכ"ח באייר תשכ"ז.

עינינו נשואות היום לבנין המקדש השלישי שישלב במציאותו את הסגולות של בית ראשון ושל בית שני לחבר השכינה והתורה יחד כדי להפגין יחוד ה' בעולם ולכן תשוקתנו לבנין המקדש אינה לטובתנו הפרטית אלא לייחוד שמו יתברך בבריאה שתהיה נאה ומושלמת הן מצד הקדושה העליונה והן מצד מעשי אדם שיאורו ויתקדשו על ידי התורה ומצוותיה ותכנית זו תיושם על ידי משיח צדקנו שירומם את הבריאה מניוולה ושפלותה וישכן את הכינה בכל חגוי תבל.

ז- הקלשת האבלות בימינו

בימינו לאחר הקמת המדינה, מורגשת בעם הקלה אודות הנהגת מנהגי אבלות לזכר החורבן וכבר תמהו חכמי הדור על מיעוט ודלדול הרגשת ימי החורבן שהית הנחלת כללות ישראל בכל הדורות ובכל התפוצות ובפרט בתקופת בין המיצרים שהמון בית ישראל התאבל בכל מיני צורות - בתפילות, במלבושים, במאכלים וכו' ואיך הרגשה זו ירדה פלאים ומשנה לשנה מתמעטת ומתגמדת הרגשת החורבן? (עיין בספר הליכות שלמה לגרש"ז אוירבאך עמוד תיג).

והתשובה היא: כיון שבחסדי ה' זכינו לראות הופעת "הקץ המגולה" ובהזרחת אור הישועה בקיבוץ גלויות בבנין הארץ ופיתוחה, והארץ התחילה לתת פריה בעין יפה ובאיכות משובחת ובניה התחילו לנהור אליה מכל קצוות תבל, וקללת הארץ ושממונה סרו ממנה, וחזון הנביאים התחיל להתגשם, וירושלים שוחררה והולכת ונבנית תחת שלטון יהודי ריבוני הרי כל הגורמים הללו הולידו בעם הרגשה של קוממיות, של זקיפת קומה והתנערות מעפר הגלות ודכאונה והתחילה השכחה של חובת ההתאבלות הלאומית לדעוך.

ברם, עם כל היתרונות הללו המשמחים, מלבבים ומרניני הלב והנפש, עדיין אין שלמות כל זמן שאין המקדש בנוי, כל זמן שארמון המלך נעדר מהמציאות הלאומית שלנו, חובתנו להתאבל, לבכות ולהתפלל שהשכינה תשובה למעונה כדי לסלק את כל הספקות להתיר את המורכבות של הגאולה, ולפיכך כל זמן שאין בית ה' חרב ואינו עומד על תילו במרום הר קדשו והערבים מנהלים מלחמה קשה ועזה נגד תקומתנו הלאומית, הרי חובה מדברי קבלה רובצת עלינו להמשיך ולהתאבל על החורבן עד הופעת גאולתנו השלמה.

ויסוד זה מבואר בספר אורות התשובה (פרק טו, י): "כששוכחים את מהות הנשמה העצמותית, הכל נעשה מעורבב ומסופק, לא רק באיש היחידי אלא גם באומה כולה, באנושות כולה שקלקולם בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה" ולכן התשובה היא "שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו ומיד ישוב אל אלהים" (שם) "וכן בשכחת עצמיותנו ומהותנו האלוהית היינו נשארים קטנים ושפלים ושכחת עצמו היא שכחת גדולתנו" (אורות נה) ולפיכך כשנשוב למהות חיינו, לתורתנו, לארצנו השלמה אז תופיע הגאולה השלמה בבנין בית קדשנו שהוא מקור חיותנו ושלמותנו ועם ישראל ישוב לאלוהיו ויצעד קדימה וכל החולשות הגופניות והרוחניות והמחשבות הפסולות וההשקפות המסולפות תסתלקנה והעולם יבוסם.

בנין בית שלישי יכלול בתוכו את שני התכנים של בית ראשון ושני - בבית ראשון הושם הדגש על השלמת הכלל ולכן נחרב כי "הפרטים" נפגעו בגלל השלמת הכלל (אורות ט) ועניינו של בית שני הוא השלמת הפרטים כדי לתקן את הקלקול של בית ראשון אבל הכוח הציבורי נפגע ולכן נחרב, ואילו בית שלישי יכולול בתוכו שני התיקונים - תיקון הכלל והפרט ובזה יהיה נצחי כי איזון שתי המגמות יביא לגיבוש ואיחוד הפרט והכלל ותהיה אחדות שלמה בין שתי המגמות (עיין איה ברכות ב עמוד 366, רעו) כי שני התיקונים מחברים שמים וארץ ומורידים השכינה ליקום כולו.

ח- אבלות החורבן

חז"ל בתענית (ז, ב) והוב"ד בשו"ע (סימן תקנד - ס"ק כב) "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" וכן מובא בזוה"ק (פ.בשלח נה-ב)

"כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקוב"ה זכי למה דכתיב לבתר "יחדיו ירננו" וזכי למחמי ליה בישובא דחדוותא".

ונשאלת השאלה כיצד אלה שמתו יזכו לראות בשמחתה והלוא אבלי ציון נסתלקו בטרם נבנה המקדש בימיהם ולא ראו בשמחתה?

ונביא שני פירושים שנאמרו למאמר חז"ל זה:

בעל שבלי הלקט (סימן רעד) כתב: המתאבל עליה ראוי לראות בנחמתה אם יהיה בעקבי הקץ והרי הוא נכתב בכתב הצדיקים עם כל הכתוב לחיים בירושלים הראויים לגאולה, וכל שאינו מתאבל עליה אינו ראוי לראות בנחמתה ואפילו אם יהיה בעקבי הגאולה והרי הוא נכתב בכתב הרשעים שאינם מאמינים ואינם ראויים לגאולה כמו שהיה במצרים בשלשת ימי אפילה וכל ישראל המאמינים בישועת אלהינו יזכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולהתנחם בנחמת ציון.

ולעומת בעל "שבלי הלקט" המסייג את הבטחת זוכה ורואה בשמחתה למי שיהיה בעקבי הקץ המבי"ט בספרו "ברית אלהים" (שער התפילה פרק יז) כתב "כי אחר זמן הגאולה תהיה תחיית המתים ויבנה המקדש ויזכו כל הדורות הראשונים לראות הגאולה חלף עבודת תפילתם שהתפללו בזה העולם והיו מצפים לגאולה וזכו אליה כי מתחילת הדינים בעולם הבא הוא "ציפית לישועה" (שבת לא, ב) כי המצפים אליה זוכים לראות בשמחת הגאולה ושאינם מצפים לה אינם זוכים... וכן קודם התחיה אפשר כי בסוד הגלגול ימצאו בזמן הגאולה אנשים שציפו לגאולה והתפללו עליה, והרי זכו ונתקבלה תפילתם לעצמם ממש" (עיי"ש).

העולה מדברי קדשו, שהדורות האחרונים הקרובים למהלך הגאולה חייבים לשוב בתשובה שלמה לפניו בתשובה ובצדקה כדי שיזכו לגאולה הקרובה אליהם בבחינת "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

בדורנו, דור התחיה והתקומה יש לנו את הכח המעשי לקדם מהלך הגאולה, ומה שעוצר אותנו הוא התפיסה של המחשבה המוטעית של תרבות נכר החודרת לקיומנו הלאומי ומרחיקה אותנו מהכרת עצמיותנו ולכן ניצור מציאות חדשה ומתוקנת, נקיה מכל מחשבה זרה, נתמלא אמונה ובטחון ונזכה לגאולה שלמה ולבנין בית תפארתנו.

הכרת עצמיותנו וצביוננו האלוהי הוא התיקון, הוא המפתח לתשובה לאומית אמיתית כי שכחת מהותנו המיוחדת ומגמת הופעתנו בעולם גורמת לנו להשתחוות לאל זר, לחפש צדק ומשפט בשדות זרים ולחקות "תרבות הקלוקל" של הגויים ולכן בכדי להשיג מעלת סגולתנו וצביוננו הקדוש המיוחד עלינו להתנתק לגמרי מחיקוי תרבות זרה, מהתקרבות לגויים כדי למנוע

טמיעה והתבוללות ולהפגין "יחודנו הלאומי" כי ברית כרותה היא לכנסת ישראל שלא תוכל הטומאה לעשות בה פגמים (אורות סג) ולפיכך מדינת ישראל צריכה להיות מודעת בעומק נפשה שהיא "כסא-ה'" בעולם (אורות קס-ו) ועליה לנווט כל ארחות חייה הלאומיים למגמה זו כדי למלא יעודה האלוהי בבריאה ולהיות "שרביטו" של הקב"ה בעולם ולהביא את האנושות כולה לקבלת עול מלכות שמים וכתב מרן הראי"ה קוק (אורות התשובה פ. טז, יא) "האומה שלנו תבנה ותתכונן, תשובה לאיתנה על ידי שהתוכן האלוהי שלה יתפשט, יתגבר וישתכלל והגבורה היהודית תשובה לאיתנה ולמקוריותה (עיי"ש).

ונסיים, כל זמן שאנו מתאבלים על שריפת בית קדשנו מובטח לנו שיבנה במהרה בימינו כי חורבנו אינו "מיתה" אלא הוא "חי" תמיד בקרבנו, וזכרונו התמידי מוסיף עוז וגבורה, אמונה, תקוה ובטחון, שאבינו מלכנו ישוב לעמו, לארמונו ולמדינתו ואפילו נפוליון קיסר צרפת אמר עם שיודע לבכות על השורשים שלו אלף שבע מאות וחמישים שנה מבלי להפסיק ודאי שיחזור לארצו ויבנה מקדשו.