א- "השופר" פונה ליהודי ואומר לו: "שפר מעשיך לפני בוראך, שפשף את לבך, לבן את נשמתך הטהורה באש התורה והתשובה, בער את "החמץ" הפנימי המחמיץ את מחשבותיך הטהורות, את יוזמותיך הברוכות, ומשתולל בתוך לבך להעבירך על דעת בוראך לדכא רצונך העז ליוצרך, ולטנף רעיונותיך הזכים הצוללים בים של אמונה וקדושה.
ב- "השופר" קורא ואומר: חדש ימיך כקדם, חַטֵא כל חטא וכל מאוס, זקק מוחך הפעל תבונתו והקשבתך הפנימית "כי על כל נעלם יביאך אלוקים למשפט׳׳, ומתוך הבינה, תבוא התשובה ההכנעה והשיפור.
ג- "השופר" זועק באזני השומע ומעורר את בינתו: המלך את הבורא על כל גויתך, על כל הוויתך, התגבר על כל המשברים ואל תתן ליאוש לכרסם בך, אל תיפול בזוועות האכזבה והרפיון כי ה׳ מבין ומאזין, מביט ומקשיב לכל תקיעותינו, לכל מהלך חיינו ולפשר גאולתנו המופיעה בשלמות על ידי זכרונות, מלכויות, ושופרות.
ד- "השופר" אומר לאדם: החזק במוסר, זכור את בוראך, זכור את החזיון הגדול של מעמד הר סיני "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט) זכור את תורת חיינו, סלק ממך את השעבוד ליצרים ולזרים והאמין שה׳ בקרבך "דרשו ה׳ ועזו".
ה- "השופר" מעורר את לבת האש העצורה בנשמתו של היהודי, של כנסת ישראל, מחריד את נימי הוויתה "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג,ו) ומודיע לנשמה "ואני קירבת אלקים לי טוב" (תהילים עג, כח)
ו- "השופר" וקולותיו מכריזים על מלכותו יתברך בעולמו "הודיעו בעמים עלילותיו" (ישעיה יב,ד) כי הוא המלך, מלך כל העולם וכל יצור, וכולם יתנו לו כבוד ויקר "דרשו ה׳ ועוזו" ובראש השנה אנו ממליכים עלינו את הקב"ה ומקבלים עלינו מחדש את עול מלכותו יתברך המחיה כל נברא, ומבלי רוחו אין חיות לאדם "תוסף רוחם יגוועון".
ז- "השופר" קורא לגאולה "תקעו בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקיבוץ גלויותנו, ולכן רק המאזין "לתרועה" לשבירת הלב להכנעה פנימית יכול להתרומם לחירות פנימית, לישועה בחינת "ה׳ באור פניך יהלכון" ואשרי עם ישראל שיודעים לפתות את בוראם בתרועה "אשרי העם יודעי תרועה" (ילקו"ש פנחס).
ח- "השופר" מהפך מידת הדין למידת הרחמים, מעורר סניגוריה על ישראל, והשטן עצמו נהפך לסניגור שהרי "השופר" בר"ת אין שטן ואין פגע רע (טור שו"ע סימן תקפה) ובשמיעת קולות השופר הדין מהפך לחסד, ואפילו מי ששקוע במט׳ שערי טומאה יכול להתעלות על ידי תקיעות השופר כרמוז בר"ת של שופר "שורש פורה ראש ולענה".
ט- "השופר" מזרז לתשובה, לאהבה ואחות ושלום ורעות בישראל "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א) ותרועה מלשון רעות אהבה ואחוה, יסוד זה גנוז באומה היהודית "אשרי העם יודעי תרועה" כלומר רק האומה הישראלית יודעת שקיומה תלוי באחדותה ושלמותה הלאומית.
י- יסוד התקיעות הוא יסוד הברכה והשפע לישראל ולעולם כולו, ושמיעת קול שופר היא שמיעת הדיבור העליון המוזיל טל חיים לאנושות כולה.
יא- השופר קורא לביטול שנאת חינם ולהערת אהבה, אחדות ושלום.
יב- השופר קורא לרינה ושמחה "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" ר"ת שופר.
א- התקיעה
"התקיעה שלפניה" היא קול פשוט, קול ישר המסמל את "הישרות הפנימית" של הנשמה העמומה והמכוסה באפר רב של מעשי כל ימי החול, ולכן בא הקול של "התרועה" הפשוטה להדליק את הניצוץ הכמוס, לעוררו מתרדמתו להלהיבו ולהחזירו לראשוניותו הקדושה, לישרותו הטבעית, לתמימותו הזכה ולשורשו העליון.
ב- התרועה והשברים
לאחר שמיעת התקיעה הפשוטה מתעוררים רגשי תשובה וחרטה בלב השומע, והתשובה באה מתוך שהנשמה זועקת על שבריה, על געגועיה ונפתוליה, על מחדליה וכשלונותיה, ומקוננת על כל ימי עלומיה שבוזבזו לשווא, ולכן "השברים" מעוררים ל"תרועת מלך" הגנוזה בלב היהודי "ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג,כא) וזועקים לו "שוב הביתה", שוב לבית אביך, לחיק אמך, לחיי הטוהר והזוך לחיי העדן והרוממות הספוגים בעמקי נשמתך החצובה מתחת כסא הכבוד.
ג- התקיעה הפשוטה שלאחריה
"התקיעה הפשוטה שלאחריה" מגלמת את הרוממות וההתעלות של הנשמה הקדושה החצובה מתחת כסא הכבוד ועומדת תמיד בצביונה האלוקי, ולמרות כל הירידות והעיוותים, חייבת הנשמה לשוב למקורה האלוקי להחיות את הודה ותפארתה, ולדעת כי העולם הזה אינו אלא תרועה, "וילולי יליל וגגוחי גנח", ואשרי אדם היודע כי העיקר הוא "ה' באור פניך יהלכון" כאמור "אשרי העם יודעי תרועה, ה׳ באור פניך יהלכון" (תהילים פט, טז) והקב"ה המאזין לתרועה יודע היטב שתשוקת ישראל לאביהם שבשמים היא עזה מאד וכל מעשיהם נובעים מעומק רצונם להידבק בו ולשאת את דגל אמונתו, ולכן נקשיב ונאזין ברעדה וברוממות רוח לקול התקיעות שתכליתן "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים", כי עיקר התשובה ע"י האמת, ע"י גירוש החושך וריבוי האמת שהיא "האור" האלוקי הזורח בבריאה, ודוחף את הנשמה לשוב לבוראה.
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", שופר גדול הוא שופר הגאולה שבו יתקע הבורא לקרוא לעמו, להתנער מהגלות ולשוב לארץ חמדת לבם, לקירבת אלהים, אבל זה מותנה ב"שופר קטן" שהם התורה והמצוות כי רק הם יכולים לזרז את הגאולה ואין לסמוך על הגאולה של "שופר גדול" כי הקב"ה דורש מהיהודי "הבו לי חילא", תנו לי כביכול כוח מצד רצונכם העז לשוב לארץ נחלתכם, להיאחז בה כדי לחיות בה חי תורה ומצוות ולכן תשובתנו העצמית למהותנו, לצביוננו הקדוש ולמולדתנו הוא התנאי לגאולה, לשופרו של הקב"ה כי הקב"ה מכריז "שובו אלי ואשובה אליכם".
