גבורת החשמונאים
בתפילת "על הנסים" שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון אנו מודים להשי"ת "על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות שעשית לאבותינו", כאן מודגשת הצלת עם ישראל מידי היוונים על ידי הקב"ה שמסר "רבים בידי מעטים, גיבורים ביד חלשים" ואין כאן שום איזכור לגבורת החשמונאים שחירפו נפשם בטכסיסי מלחמה ובתעוזה גדולה, והחשמונאים מתוארים כפסיביים, והתמוה ביותר שהם מתוארים כ"חלשים", כמסכנים ואילו האוייב כגיבור, כחזק, ורק הקב"ה עשה נסים מופלאים להצלת העם שסוכן על ידי התקוממות החשמונאים, ונשאלת השאלה, איך אפשר לחשוב כך שהרי בחז"ל מתוארת תעוזתם וגבורתם של "צדיקי עליון" ובפרט גבורתו של יהודה המכבי, שהיה מצביא גדול ונועז שניהל מלחמות עזות נגד היוונים והנחיל נצחונות כבירים לעמו ושילם בחייו על הצלת העם ותורתו, וא"כ תמוה הדבר שהן בסוגיא בשבת (כא, א) ובתפילת הנסים לא מצאנו שום איזכור לאומץ לבם של החשמונאים וההקרבה העילאית העצמית שגילו במערכתם, והתמוה שחז"ל ראו בהם "חלשים", והדגישו חגיגת החג על מציאת פך שמן "והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו".
ועוד שאלת הראשונים והאחרונים למה קופח חג החנוכה כנגד "חג הפורים" שהרי פורים זכה למסכת מיוחדת "מסכת מגילה" ואילו לחנוכה לא נסדרה בתלמוד "מסכת חנוכה" או "מסכת החשמונאים" שבהן תתואר גבורתם ותעוזתם וכן הלכות הדלקת נרות חנוכה.
והנה בענין זה רבו התשובות של משיבים שונים:
- יש מסבירים משום ששררה מחלוקת בין אנשי השלטון החשמונאים שנטו "לצדוקות" לבין הפרושים חכמי ישראל בדורות ההם, וכיוון שרוח חכמים לא הייתה נוחה מדעתם והשקפתם נמנעו מלקבוע להם מגילה מיוחדת.
ויש מסבירים שרבי יהודה הנשיא עורך המשנה היה מצאצאי גזע בית דוד, ממשפחת המלוכה החוקית והיה מתרעם על החשמונאים שנטלו לעצמם את רסן השלטון כתוספת לכתר הכהונה ולכן תבע עלבון משפחת המלוכה ולא הזכירם במשנתו (עיין ב"ספר טעמי המנהגים" בשם החתם סופר).ויסוד זה מפורש ברמב"ן (בראשית מט, י) ובאבודרהם (על התפילות) שלמרות שחשמונאי ובניו היו חסידי עליון ואנשי מעשה ואלמלא הם נשתכחו תורה ומצוות מישראל (עיין מגילה יא, א; ובב"ת כא, א) בכל זאת נענשו עונש גדול על שעברו על צוואת יעקב "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט, י) וכן כתב רבנו בחיי (בראשית מט, ט) והאריך בהסבר עונשם שהוא מידה כנגד מידה (עיי"ש).
יוצא שכיוון שלקחו "כתר מלכות" מידי "שבט יהודה" המיועד להם, סירב הבורא לתת גושפנקא למלכותם וקם הורדוס שהיה עבד אדומי וכילה את זרעם (עיין מגילת תענית פרק יא ובב"ת ד, א ועיין ברכות כט, א; וקידושין סו, א).
ולפי זה ניישב את השאלה למה חכמי התלמוד בבלי ובירושלמי לא ייחסו להם חשיבות והאריכו בדיני חנוכה ובגבורת החשמונאים? מפני שהחשמונאים נטו ל"צדוקות" לא היו אהובים וחביבים בעיני "הפרושים" ועוד מהטעם הנ"ל שתפסו את רסן השלטון שמיועד אך ורק לשבט יהודה ולא לשבט לוי וחז"ל ראו בזה התחרות בשבט המלוכה החוקי וגם מרידה בצוואת יעקב אבינו.
ברם, לענ"ד תשובות הללו אינן מספיקות ואינן מדוייקות שהרי בעיוננו בדברי חז"ל לא מצאנו שום גינויים בדבריהם לחשמונאים ואדרבא בתפילת "על הנסים" המובאת בקצרה במסכת סופרים (פרק כ, ה"ח) ובפזמון "הנרות הללו קודש הם" שמזמרים בעת הדלקת נרות חנוכה אנו אומרים "על הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים", וכאן מודגש על ידי "כהניך הקדושים" שגילו גבורה עילאית והקרבה נפשית לסלק את האוייב מהמקדש ולהציל את העם מהתיוונות משמד ומהשכחת התורה וחוקיה, ובמגילת תענית (פרק ט) חז"ל הזכירו מלכות בית חשמונאי לשבח, והובאו דבריהם בתלמוד ובמדרש חוץ מגינוי הורדוס שהיה עבד אדומי (עיין ב"ב ג, ב; וד', א; ועיין תענית יח, ב; וירושלמי תענית פ"ב הל' יג).
ולפי זה מה שלא נכתבה "מגילת חנוכה" יש לומר משום שאין הלכותיה מרובות, אז רבי יהודה הנשיא מסדר המשנה לא חיבר מסכת מיוחדת ולא מהטעם הנ"ל שכאילו הייתה לרבי טינה עליהם על שגזלו השלטון משבט יהודה, ונציין קצת משבחי חז"ל על החשמונאים:- והנה חז"ל במסכת ר"ה (יח, ב) משבחים את החשמונאים שעל ידם נתקדש שם שמים כי מלכות יוון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות.
- וכן מובא בתלמוד (סנהדרין פב, א וע"ז לו, ב) שבית דין של חשמונאי נלחמו כנגד ההתבוללות והטמיעה בעקבות נישואי תערובת וגזרו "ישראל הבא על הנכרית חייב משום נדה, שפחה נכרית וזונה" (עיי"ש ובאר הגולה למהר"ל פרק טז).
- במדרש רבה (בר"ר פ.צט) ובתנחומא (פ.ויחי, יד) אנו מוצאים שיעקב אבינו ומשה רבינו צפו ברוח קדשם את החשמונאים, מלחמותיהם ונצחנותיהם ואמר "משה זיווג שבט לוי כנגד מלכות יוון - וביד מי נופלת? ביד בני חשמונאי שהם משבט לוי" (עיי"ש).
- וגם מצאנו שגם לאהרון הבטיח לו הקב"ה שמעמיד מבניו בני חשמונאי שיעשה נסים ונפלאות על ידם וידליקו חנוכה שתיקרא על שמם "חנוכת בית חשמונאי" (הרמב"ן ריש בהעלותך - מתוך מגילת סתרים לרבנו נסים).
- ובשמות רבה (פ.טו, ו) איתא: במלכות יוון הכל ברחו מהקב"ה כלומר "היהודים שהתיוונו" ואילו מתתיהו הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקב"ה וברחו מפניהם האוכלוסין של יוון ונהרגו כולם.
- ובפסיקתא רבתי (פרק ו, ה וילקו"ש ח"ב רמז קפד) אמרו שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו והיה מקופל עד אחד בניסן והקב"ה שילם לכסלו על ידי חנוכת בית חשמונאי בכ"ה בכסלו שהדליקו את המנורה במקדש.
- וחנוכה ואמרו כל המועדים הנאמרים במגילת תענית יהיו בטלים, חנוכה ופורים לא יהיו בטלים וכן מובא בשו"ע (סימן תרעו).
- לא מאסתים ולא געלתים" (ויקרא כו, מד) ודרשו רז"ל על זה "לא מאסתים" בימי כשדים שהעמדת להם דניאל, חנניה מישאל ועזריה, "ולא געלתים" בימי היוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול (מגילה יא, א).
- הרמב"ם (הל' חנוכה פרק ג) שיבח את החשמונאים שהחזירו את מלכות ישראל יותר ממאתים שנים עד החורבן השני, כלומר מלכות חשמונאים יסדה את שיקום המלכות הנצחית שעתידה לחזור ליושנה, וכן הרס"ג.
- יוצא שרבנו הרמב"ם מדגיש את הצד הדתי והלאומי של מרד החשמונאים שהביא ברכה כלכלית ותהילה דתית ולאומית לעם שהיה משועבד קשות על ידי ממלכת יוון (עיין בספר התודעה לחודש כסלו).
- בשעה שניצחו בניו של חשמונאי למלכות יוון, נכנסו לבית המקדש ומצאו שם שמונה שיפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות (פס"ר פ"ד, א).
מתתיהו וחמשת בניו החשמונאים וחבריהם גיבורי אמונה וחיל עשו מלחמות רבים נגד מועטים, חלשים נגד גיבורים, השמידו בעזרת ה' את האוייב וטיהרו המזבח, עשו מנורה חדשה וקבעו הדלקת נרות בשמונה ימי החנוכה בשמחה, באמונה ובבטחון בה' בכל בית ישראל לדורותיו ובכוח זה יצרו "מועד" שאינו בטל כמו פורים, וכולו שיר והלל לה' על תשועותיו ועל שלא עזבנו מעבודתו (עיין הלבוש או"ח סימן תרע ס"ק ב וא"ר שם ס"ק טו).
ברם נשאלת עדיין השאלה, למה חז"ל הרימו על נס את מציאת פך השמן והדלקתו לשמונה ולא הדגישו את המלחמות והנצחונות של החשמונאים שגרמו לטיהור המזבח וחידוש המנורה בבית המקדש?
אלא בכדי לענות על זה יש לברר את מושג הגבורה בתפיסה התורנית ובירור זה חשוב מאוד גם לתקופתנו אחרי הקמת המדינה על ידי גיבורי כוח שמייחסים נצחנותיהם לגבורתם הפיזית.ובעיוננו בדברי חז"ל אנו למדים שגבורת ישראל שונה מגבורת העמים:
- לפי התורה כל ביטויי הגבורה, העוז, האומץ ומסירות נפש שמופיעים בעם ישראל נובעים ממקור הקודש "לא בכח יגבר איש" (שמואל א, ב, ט) "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ולא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל" (דברים ח, יז-יח) אלא "בשם ה' כי אמילם" כלומר אין היהודי הגיבור והאמיץ רואה בגבורתו ובניצחונותיו - "כוחו ועוצם ידו" אלא ההשגחה העליונה משרה רוחה על הגיבור הקם לעשות מעשה טוב לפרט ולכלל (עיין מורה נבוכים ח"ב פרק מה) ומספקת לו כוחות פיזיים ונפשיים אדירים להשתמש בהם לשם הצלת העשוק, המדוכא, הכבוש ולרומם רוח הצדק והיושר בעולם, ולכן בתפיסה היהודית הגבורה והנצחונות אינם ערך מצד עצמם, אלא כלי להופעת האמונה, האמת וקידוש ה' ולכן החשמונאים לא היו חיילים מנוסים, ולא עסקו בפיתוח הגבורה הגופנית כמו היוונים אלא שאבו כוחם ממקור הקודש, מהאמונה והבטחון בתורת ה', מאהבת הצדק, מאהבת העם הקדוש שתכליתו להפיץ "דעת עליון" ולא גבורה פיזית.
- היוונים וכן הגויים רואים בגבורה הפיזית "אידיאל" לאומי, כלי למען האינטרסים הלאומיים הצרים, ולכן התאמנו ופיתחו את "הכוח הפיזי" והבליטו את גבורתם והשתמשו בה לכיבוש עמים שונים והכנעתם למקור הכוח.
ולפי תפיסה זו "מסירות נפש" אינה נובעת מתוך אידיאל טהור, מתוך עומק מוסרי ורצון להיטיב למציאות כולה אלא תפיסה "לאומית צרה" לדכא אחרים מפני שלטון עריץ ואכזרי שהמוסר העליון אינו לנגד עיניו וכל שאיפתו להשיג עושר וכבוד, ואין להם שום "מגמה מוסרית" בגבורתם (אורות - אורות ישראל א, ה; ועין איה שבת ח"ה עמוד 56).
ולפי זה אפשר להסביר שחז"ל רצו להדגיש "נס פך השמן" ולא הגבורה הפיזית כי השקפת עולם של התורה בנויה על היסוד "כי רק לה' התשועה" ובני אדם הם מכשיר, שליחים ביד "ההשגחה העליונה" לבצע "משימות אלוהיות" בעולם ולכן התורה ובעקבותיה חז"ל מדגישים את "הצד ההשגחתי" העליון ולא "הצד המעשי" של הגיבורים שחיללו את המאורע, ולכן יהודה המכבי הכריז בפני חייליו "כי לא ברוב חיל נצחון במלחמה מן השמים הכח". רוח ישראל קשורה ברוח ה' ולכן הגבורה הלאומית הישראלית היא מעין "גבורה אלוהית" הקשורה עם המוסר העליון, עם צדק, החסד והטוב להיטיב לנבראים וליצורי תבל, ולכן כתב מרן הראי"ה קוק (אורות עמוד כב) "גבורתנו עדינה היא, א"א שתהיה גבורת חורבן וכליון אלא גבורה של רחמים המייחדת את "מלכי ישראל" כ"מלכי חסד" השונים מעריצות הגויים ואכזריותם הגסה והברוטלית המשבחת את "המלחמות" ורואה בהן שורש כל יופי והכוח עולה על המשפט "כדברי ביסמארק הגרמני (עיין בספר משפט המלוכה בישראל דף 187-188) וגוליית הפלשתי "חירף מערכות אלהים חיים" (שמו"א יז, כו) ולכן נלחם בו דוד הקטן וניצח אותו "כי לא בחיל ולא בחנית יושיע ה' אלא לה' המלחמה" וכל מלחמות דוד וישראל היו למען קידוש ה' בעולם וכדברי הרמב"ם (מלכים פ"ז הל' טו) "ידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה".ולפי תפיסה יסודית זו "הגבורה" אינה גבורה פרטית, אישית, לאומית אלא גבורה אידיאלית שמגמתה ללחום ברשע, בשקר, בגסות החיים ובגילוי אמונת הייחוד והצדק בבריאה. גבורת ישראל נובעת ממקור הקודש ולכן יש לה קיום נצחי כי הצד הרוחני שבישראל אינו לוחם נגד הטבע אלא מרומם ומשגב אותו לגלות את הקודש (עיין אורות דף פ). וזו הייתה גבורתם ותעוזתם של החשמונאים נגד היוונים, גבורה הנובעת מרוח ה' המופיעה על האומה, ולכן לא ייחסו את הגבורה לעצמם כי מכוח של תורה ואמונה שאבו רוח הגבורה הפיזית למסור נפשם להצלת העם ותורתו. ולפי זה מובן מה שאנו אומרים בתפילה "מסרת גיבורים ביד חלשים" ולכאורה ותמונה וכי החשמונאים היו "חלשים"? והלא היו גיבורי כוח, מלאי תעוזה ואמיצות לב שאין כדוגמתם? אלא לאור הנ"ל מובן, החשמונאים אינם מייחסים נצחונותיהם לגבורתם הפיזית כי לה' התשועה "ולא בכח יגבר איש" (שמו"א ב, ט) והיו מחשיבים עצמם חלשים, תשושי כוח, ותעוזתם נבעה מכוחם הפיזי, משימושם בכלים מלחמתיים משוכללים ולא מצד המוסר והצדק העליון, ולכן סופם שנוצחו על ידי מעטים שרוחם היא "רוח אלהית" וחוזקם הגשמי הוא חוזק רוחני היונק מגבורת ה' השורה עליהם וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פ. מה) ולפי זה חכמי ישראל אינם קושרים כתרים לגבורה וכמו שהנבואה מכריזה "לא בחיל ולא בכוח" (זכריה ד, ו) כי מאחורי הנצחונות הפיזיים מסתתר ענין רוחני, השגחה אלוהית הנותנת עוז ותעצומות לחלשים, כי מצד הטבע היוונים היו גיבורים, בעלי עוצמה חומרית אדירה והנצחון היה מובטח להם, אבל הקב"ה שהוא מקור החיים והנצחון מושיט יד לעושי רצונו וגורם תבוסה לגויים שכחי אלהים, ולכן חז"ל העמידו את חג החנוכה על המשמעות הרוחנית שבנצחון על מלכות יוון ותרבותה.
היוונים התנכלו בעיקר לנשמה היהודית, ואין מקום לרוחניות אחרת זולת חכמתם, ורבים מישראל הלכו שבי אחרי האור המסנוור של יוון והאורות בישראל נטמאו ביווניות ונשארה רק שלהבת קטנה חתומה בחותם הטוהר "פך שמן בחותמו של כה"ג" (שבת כא, ב) וזהו הניצוץ האלוהי הבוער בנשמת ישראל וזה לא יכלו היוונים לטמאה ולכבות ומכוח ניצוץ פנימי זה נתקיימה אורה של האמת היהודית בכל טוהרה וזכותה והלהיבה את העם לשוב ולהאיר את ביתו ומקדשו באור ה' וזהו סוד פך השמן הטהור המאיר בכל הדורות וממנו אנו שואבים כוח הגבורה והאמונה להתקומם נגד הרשע, להילחם בשקר ובמשטמות הגויים הקמים עלינו לכלותנו, ותפילתנו שכשם שעשה לנו נסים וגבורות בימים ההם כך יעשה עמנו ה' פלאות ונפלאות בעת הזאת שאוייבינו מתנכלים לתחייתנו הלאומית, לשיבתנו, למולדתנו ולחדש מלכות ישראל.
ויש להסביר עפ"י דברי מרן הראי"ה קוק בספרו "עולת ראיה" (חלק א' עמוד י, ובהקמת דנו מרן הרצי"ה) כך: כשאנו עומדים להתפלל לה' אנו צריכים לדקדק ולהביע בקשותינו באופן ברור ומדוייק כי אנו מדברים עם מלך העולם ולכן מזכירים רק את נס הנצחון והישועה שהוא עיקר החג ולא מזכירים כלל את נס פך השמן כי הוא לא נחשב לנס גדול שהרי יכולים להדליק בשמן טמא כי טומאה דחויה בציבור, ובפרט שבבית המקדש היו שם עשרה נסים קבועים (אבות פד' מ"ד), אבל בזמן הלימוד בבית המדרש יכולים לתת כמה טעמים ונימוקים ולפלפל בפלפולה של תורה כי זוהי דרכה של תורה. ולכן בהוצאה שבתפילה הנס של פך השמן לא מוזכר כלל כי מציאותו בטלה לעומת הנסים של הנצחון ומסירות נפשם של החשמונאים קדושי עליון.