טו בשבט

חודש שבט בראי חז"ל א- חודש שבט במנין החודשים מניסן הוא החודש האחד עשר ככתוב בתורה (דברים א): "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש..." ובירמיה (א) כתוב: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט".

מצות הנטיעה בארץ ישראל "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) ומכאן מצוה לנטוע עצי מאכל בא"י וגם לנטוע בה בני תורה שנקראים "נטעים" (שבת קיח, ב וזוהר רעיא מהימנא פנחס רנב, ב) (עיי"ש באור החיים).

נטיעת אילנות מאכל – אתחלתא דגאולה נצטווינו בתורה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים..." (ויקרא יט, כג) ופירש מרן אור החיים שם, שלוש מצוות נאמרו כאן:

הדימוי של האדם והאומה לעץ השדה כתב הרב הבעש"ט: "אדם ואילן היינו הך, אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך, אדם ואילן היינו הך" התורה מדמה את דרך גדילתו, צמיחתו והתפתחותו של האדם לעץ השדה "כי האדם עץ השדה"

החקלאות בראי חז"ל בכיבוש א"י על ידי יהושע, בני ישראל מצאו ארץ ישראל בעלת תרבות חקלאית מפותחת ומיושבת בצפיפות (עיין דברים ו, יא) וגם בימי האבות, החיים היו מבוססים על גידול חיטה ושעורה, תאנים, זיתים, גפנים, תמרים, עדרי צאן ובקר.

שבחה של ארץ ישראל בט"ו בשבט ט"ו בשבט הוא "חגה של א"י", של אקלימה וטבעה הקדוש וכוחו רב להגברת חיבת הארץ, אהבתה ורוממות ערכה הא-לוהי בלבבות בני ישראל ומשום כך המצוה שנצטווינו בכניסתנו לארץ היא נטיעת עץ מאכל "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) וכתב מרן אור החיים הקדוש שם שזוהי מצות עשה לנטוע כל עץ מאכל לשבת הארץ (עיי"ש) ואמרו במדרש תנחומא על זה (שם אות ח) "אמר להם הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמר נשב ולא נטע אלא היו זהירים בנטיעות, וכשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות אחרים אף אתם הוו נוטעים לבניכם"

ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה בהלכה ישנן שתי משמעויות מרכזיות לתאריך "ט"ו בשבט" שנקבע על ידי חז"ל לר"ה לאילנות – האחת לענין שנות הערלה, והשניה לענין הפרשת תרומות ומעשרות (ר"ה ב, א; וטור שו"ע יור"ד סימן שלא ס"ק נז, וס"ק קכה), יוצא שט"ו בשבט הוא ר"ה לכמה הלכות התלויות בדיני ערלה, ונטע רבעי ולענין קביעת השנים לחיוב מעשרות, ושני טעמים נאמרו לקביעה שט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן:

ישראל נמשלו לפירות ארץ ישראל ולמה נמשלו ישראל לזית? עונה הגמרא (מנחות נג, ב; וילקו"ש ירמיה רמז רפט) משום שעצי הזית לא נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטלה עולמית לא בעוה"ז ולא בעוה"ב ולכן הוא הראשון לארץ שניה "ארץ שמן זית ודבש" (דברים ח, ח). ובמדרש הגדול (פ. תצוה) מה זית אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כך ישראל אין פוסקים מן הצדקות.

עצירת גשמים – לאור ההלכה ארץ ישראל אינה מושפעת בנחלים, בנהרות ובאגמים ובמעיינות כי היא ארץ הרים ובקעות "ולמטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא), וכתב הרמב"ן (שם) שה' דורש אותה במטר כי היא ארץ צמאה מאוד וצריכה מטר כל השנה, ואם ישראל יעברו על רצון ה' הברזים העליונים נסגרים ולא יהיה מים להשקות שדות ופרדסים וממילא תושבת מלאכת הזריעה, הנטיעה, הצמיחה תושבת כי ירידת גשמים בא"י מותנית בקיום תורה ומצוות "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד) "ואם לא תשמעו לי ולא תעשה את כל המצוות האלה

התפילה על הגשמים הגשם הוא ברכה לפרט, לעם ולעולם כולו ולכן נקראים "גשמי ברכה" (יחזקאל לד, כו) ולכן בעצירתו מסיבות שונות האדם פונה לריבונו של עולם שיורידם לברכה כדי שהאדמה תתן פריה ויהיה לנו מה לקטוף לפרנסת המשפחה ולקיום המין האנושי שהרי מחיית האדם תלויה בתבואת השדה ובפירות האילן "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט).

סגולת ישראל ובחירתו הא-לוהית מגמת יצירת עם ישראל כעם סגולה היא לספר תהילות ה' בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא) ובכדי למלא תפקיד רם ונישא זה, ניטעה בו בעצם יצירתו, סגולה א-לוהית" שהיא היכולת לקלוט את "הענין הא-לוהי" בתוכה וליישמו בארחות חייה ולכן "ישראל שקולים הם כצבא השמים" (שמו"ר א) ואם אין ישראל בעולם אין שבח וגדולה לה' בעולמו (אותיות דרבי עקיבא א).