אחדות האומה בחג השבועות
אחדות האומה בחג השבועות
א- מעלת סיון
מזל חודש סיון "מזל תאומים" כי מזל זה מהווה כינוי לעם ישראל שקיבלו את התורה בהר סיני בחודש זה נעשו "תאומים להקב"ה (ספר בני יששכר) כי בעת קבלת התורה, זקוקים היו ישראל לאחדות גמורה, להיות גוף אחד ו"התאומים" מסמלים אהבה הדדית ואחדות מושלמת (מאור ושמש) ודבר זה מפורש במכילתא בשמות (פ. יתרו יט, ב ורש"י שם) "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת", ולכן ביאתן לסיני היתה בתשובה כי קבלת התורה דורשת תשובה, אחדות גמורה, וכן ענו כולם "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ח) וכן נאמר "ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" (שם כד, ג) כלומר שכל אחד מישראל כלל את עצמו עם חברו, ועל התחברות זו יכולים לעשות "כל אשר דבר ה' נעשה", וכן מפורש בתנחומא (יתרו) בשעת מתן תורה היו ממשכנין עצמם זה על זה, כי רק על ידי האחדות הכוללת יכול להיות לקיים תרי"ג מצוות וזה מה שאמרו "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ז) כי אין באפשרותו של כל יהודי לקיים מצוות באופן יחידי אלא על ידי שכולל את עצמו עם כלל ישראל, וכל אחד התפעל מחברו וצעק עמו ביחד "נעשה ונשמע" (עיין אור החיים ושמות כה, י).
חז"ל גילו לנו סוד זה בסוף עוקצין ואמרו "ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" כי התורה והשלום כרוכים יחד, וזה התגלה במעמד הר סיני וקבלת התורה גילתה לנו שאחדות ישראל שורשה באחדות השי"ת שתתגלה לע"ל, והכל בא מאחדותו יתברך ולכן כל אחד קיבל מה שנשמתו מסוגלת והפרטיות הזו נובעת "מלב אחד", מכללות ישראל היונקת כוחה מהשכינה וכך מפורש בשמות רבה (פ. כט, א): אילו היה כתוב קול ה' בכוחו לא היה העולם יכול לעמוד, אלא "קול ה' בכוח" בכוח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כוחן והזקנים לפי כוחן, והקטנים לפי כוחן, אמר הקב"ה לישראל "לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורים שמא אלהות הרבה יש בשמים אלא תהיו יודעים שאני ה' אלוקיך... וכך נאמר במדרש: ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקים אלו עם אלו וכשבאו לסיני הושוו כולם לאגודה אחת ולכן אני נותן תורה לאומה מאוחדת.
ב- ועוד אפשר להסביר מה שידוע בטעם של "התאומים" כשאחד חולה השני לא מרגיש טוב, לפי שמזלם אחד, ולכן מזל סיון "תאומים" לרמוז לנו שישראל וקוב"ה הם בחינת "תאומים", וכשישראל בצרה גם הקב"ה בצער בחינת "עמו אנכי בצרה", וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם" (מכילתא בשלח: מגילה כט, א) כי התורה מאחדת את ישראל עם בוראם, ועושה אותם לגוף אחד וכלן גם ישראל יצאו ממצרים ע"י משה ואהרון ששניהם שקולים בחינת "תאומי צביה" (שה"ש ד, ה).
ג- הזוה"ק קשור "מזל תאומים" של סיון עם "התאומים" שבמקרא: יעקב ועשו - ללמדנו שהתורה שהיא בחינת "תאומים" (תורה שבכתב ותורה שבע"פ) משלימות זו את זו, ולכן התורה ניתנה במזל תאומים ללמדנו שאם ביקש עשו להתגייר ולקבל התורה יכול לעשות זאת (פס"כ קז, א וילקו"ש א, רמז רעא) ולכן חיכה הקב"ה עד סיון שהוא ראוי גם לעשו.
והפסיקתא (רבתי) מסביר עוד שתאומים ראויים לקלס את הקב"ה כיון שהם מזל "אדם" משא"כ כל המזלות שאינם "אדם" ולכן דוקא בחודש שמזלו אדם ניתנה התורה השייכת לאדם ולא למלאכים ולא לשאר היצורים שהם "עומדים" ואינם בעלי בחירה חופשית.
ימי סיון הם קדושים ואציליים ולכן לא נופלים על פניהם (שו"ע או"ח סימן קלא - ס"ק יז: ושו"ע תצד - א) ונוהגים עד י"ג בסיון כיון שהם ימי הכנה למתן תורה כי ההכנה עצמה היא חצי קבלת התורה. התורה גורמת שינוי מהותי לכל אדם כמו שקרה לריש לקדיש כשחזר בתשובה לא יכול לקפוץ כבראשונה (בבא מציעא פד, א) ואישיותו נחלשה מבחינה גופנית והעצמה מבחינה רוחנית, כי קבלת עול תורה משחרר האדם מכבלי היצה"ר, מצילו מה"שאור שבעיסה" כדברי הגמרא בברכות (יז, א) ולכן ע"י הזימון וההכשר שהאדם מכשיר את עצמו לקבל "עול שמים" הרי הוא מתעלה ונעשה בן חורין מכל "עול אנוש" "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות פ"ג מ"ו).
ויסוד זה מפורש בירושלמי (ר"ה פ"ד, סוף הל' ח) ר' משרשיא אומר בכל הקורבנות כתוב "חטא" ובעצרת אין כתיב "חטא" אמר הקב"ה לישראל כיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם", הרי קבלת התורה וההכנה אליה היא התעלות האדם, הפיכתו למלאך, לשרף עלי אדמות כי התורה מכפרת, משחררת את האדם מכל חטא, מכל פגם וליקוי, מרוממת ומשגבת אישיות הלומד.
והנה שבת לפני חג השבועות נקראת "שבת כלה" או "שבתא דריגלא" כי התורה היא בחינת "כלה" לישראל ככתוב "תורה צוה לנו משה... מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד) ודרשו רז"ל (פסחים מט, ב) אל תקרי מורשה - אלא מאורסה, כלומר היא מאורסת לישראל מראשית יצירתה, ואינה שייכת לגויים שהרי עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א) וכיון שהתורה מזדווגת לאומה הישראלית וכל אחד מישראל הוא אות של תורה, הרי לפני קבלתה מתאספים כל העם לשמוע מגדולי התורה והיראה את הלכות החג וכן כתב רש"י (בברכות יז, ב ובע"ז נו, ב ועיי"ש בתוס' בברכות).
ונשאלת השאלה אם שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" מדוע לא נקבעה שמחה ביום זה אלא דוקא ביום שמיני עצרת? ונאמרו מספר תשובות:
א"א לשמוח בשבועות כי נכפה עלינו הר כגיגית וקיבלנו את התורה בכפיה ולא ידענו טיבה ומהותה עד סיומה שאז שמחים בתפארתה ובטובתה.
בשבועות נדונים על הפירות ויש צער ולכן שמחים בשמיני עצרת שאז כולנו טהורים וקדושים אחרי ימים נוראים ואחרי שמחת חג הסוכות.
בשבועות חוגגים קבלת התורה, אבל בשמיני עצרת חוגגים קיומה הלכה למעשה, שהרי סיימנו את התורה וקיימנו את מצוותיה במשך כל השנה.
חג השבועות הוא חג בפני עצמו וששה שמות נתייחסו לו וסימנם "חקת שבע":
יום החמישים (אחרי 49 ימי הספירה) הקציר תורה
שבועות ביכורים עצרת
וגם נקרא "יום הקהל" (דברים ט, י) כי בו נקהל העם לקבל את התורה בסיני והוא זמן יציאה מטומאה לטהרה שהרי ספרנו שבעה שבועות שהם בחינת "שבעה נקיים" ללבן ולטהר את הנפש ובגמר הטיהור והזיכוך מקבלים את אור התורה המאיר את העליונים והתחתונים (אלשיך לדברים טז, ז). ונקרא "עצרת" בפי חז"ל (מוע"ק פרק ואלו מגלחין) בו נעצרו ישראל יחדיו לעבודת האל יתברך ובו מתכנסים ישראל ומעידים שהקב"ה הוא אחד בעליונים ובתחתונים (מאור ושמש ושפ"א לשבועות).
בחג זה מתחדשת התורה וכל אחד מישראל זוכה בתורה בהתאם להכנה הנפשית והרוחנית שהכין את עצמו לקראת המעמד הגדול.
הכנה זו מחייבת היטהרות והתקדשות במחשבה ובמעשה ככתוב בפרשת יתרו בעת קבלת התורה.
ואולם רק שתי מצוות נצטווינו בחג זה, כי אין בו שום מצוה מעשית המוטלת על העם דוגמת אכילת מצה בפסח, את נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות.
ואולם בזמן המקדש נתחייבנו שתי מצוות:
הקרבת שעיר מוספים הבא לכפר על טומאת המקדש וקדשיו (זבחים ו, א).
הבאת שתי הלחם.
פירוש הדברים:
בחג קבלת התורה צריכים להיטהר פנימית, להגביר את הקדושה הפנימית כי חסרונה מעכב קבלת התורה כמו לגבי גר שקבלת המצוות מעכבת את הגיור, וא"א ליהודי לקבל את התורה בלי הכנה פנימית, בלי תוספת קדושה יתירה, וזהו המסר העיקרי של קורבן השעיר בחג השבועות ולכן לא כתוב בו חטאת אלא "שעיר עזים לכפר עליכם" (במדבר כח) ואילו בשאר המועדים כתוב "שעיר עזים אחד לחטאת לכפר עליכם".
שתי הלחם הבאים חמץ, ללמדנו שהתורה מקדשת את הלחם, מקדשת את הארציות, את העניינים הגופניים קיי"ל "הכל מודים בעצרת דבעינן לכם" (פסחים סח, א) כי בעצרת התורה מרוממת כל חפצי העולם ולכן קשה השמתה בשבועות כי העם אינו עסוק בתורה, ולכן יש לעודדם ולרוממם ע"י נתינה, ע"י "ועשית חג שבועות לה' אלוקיך מסת נדבת ידך" כלומר אפשר לשתף המון עם שאינו הוגה בתורה ע"י קיומה, החזקתה ותמיכתה.