על מה אבדה הארץ
על מה אבדה הארץ
א- במסכת בבא מציעא (פה, א) ובנדרים (פא, א): אמר רב יהודה אמר רב... על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוה, אמרו לנביאים ולא פירשוה עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר "על עזבם את תורתי אשר נתת לפניהם" (ירמיה ט, יא) אמר רב יהודה שלא בירכו בתורה תחילה "ופירש רש"י על אתר כשהיו עסוקים בתורה לא היו מברכים לפניה ובזה גילו דעתם שאינה מתנה חשובה להם (עיי"ש).
מהסוגיות הללו יוצא שהן החכמים והן הנביאים לא ידעו סיבת חורבן הבית עד שבא הקב"ה בעצמו וגילה את הטעם שלא בירכו על התורה כי לא הייתה חשוב בעיניהם ועל זה נענשו כי עוון זה גרם לחורבן המקדש כי "ברכת התורה" היא מדאורייתא ועוונה חמור (עיין שאגת אריה סימן כד).
ב- הר"ן בנדרים (פא ד"ה דבר) פירש בשם "מגילת סתרים" לרבנו יונה שלא על עזיבת התורה נענשו כי דבר זה ידוע לחכמים ולנביאים אלא ודאי עסקו בתורה אבל כיון שהתורה לא הייתה חשובה בעיניהם לכן לא בירכו עליה כי לא עסקו בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה ולכן רק הקב"ה שיודע מעמקי הלב גילה את הסוד הזה (עיי"ש) ולכן אדם שיושב ולומד תורה ברינה, זה מראה שהתורה אצלו כמו שאר המדעים.
ג- הב"ח (או"ח סימן מז) כתב שכוונת הקב"ה בנתינת התורה שנהיה עסוקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעוצמת רוחניות וקדושה מקור מוצא התורה ולהוריד השכינה בקרבנו וכיון שעסקו בתורה לצרכים גשמיים ולהנאתם לצורך משא ומתן וגם להתגאות ולהראות חכמים ולא התכוונו לדבק בשכינה העליונה עשו פירוד ונסתלקה השכינה מן הארץ ונשארת מגושמת, מעורטלת מרוחניות.
ד- הרמב"ם (שן"ת הרמב"ם סימן קלה ד"ה השאלה הי"ז) פירש שלא בירכו בתורה תחילה שנתנו לעמי הארצות לעלות ולקרות בתורה לפניהם ובזה מיעטו בכבוד תורה בעיני רואיהם וזה גרם לחורבן.
ה- הט"ז (או"ח סימן מז ס"ק א) כתב שלא עסקו בתורה לשם עמל ויגיעה, בפלפולה של תורה אלא למדו מתוך עונג, ותורה שנלמדת מתוך עונג ופינוק ולא דרך טורח, עמל ויגיעה רבה אין לה קיום. וממילא העולם נעשה חלול מן התורה, ואין ולו זכות קיום.
ו- החת"ם סופר (ד"ה שלא) פירש שחשבו שאין לימוד תורה גמר מצוה אלא הלימוד מטרתו ידיעה איך לקיים המצוות ולכן לא בירכו על לימוד תורה, אבל באמת הלימוד והעמל והטורח ביגיעת לימוד מצוה בפני עצמו וצריך לברך עליו.
ועוד פירש "החתם סופר" דרך שהיו מתפארים בידיעת חכמות שונות וביכרו לימודם ולבסוף הזכירו גם את חכמת התורה וזה כוונת "שלא בירכו בתורה תחילה" דהיינו שלא נתפארו תחילה בידיעת התורה ובלימודה אלא בחכמות החיצוניות ולכן נאמר "עוזבם את תורתי" לא כתוב עוזבם את "התורה" אלא "תורתי" שהיא תורת ה' משיבת נפש.
ז- המהר"ל (נתיבות עולם נתיב התורה פו) ביאר שהם למדו תורה מצד שנהנו מחכמת התורה בלי קשר לאהבת ה' נותן התורה ולכן לא בירכו להודות להקב"ה על החסד ועל המתנה המשובחת שנתן לנו וממילא לא הושפעו מן התורה שתגן עליהם ומשום כך אבדה הארץ וגם אין מצויין מבניהם תלמידי חכמים.
וכן כתב בספרו תפארת ישראל (עמוד כג) "שלא בירכו בתורה תחילה" פירוש "שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גרם לאבדן הארץ, דהיינו לגלויות כי התורה אינה מדע של השכל האנושי המוגבל אלא שכל אלוהי עליון שאין קץ לעומקו ואין מידה לגודלו.
ח- מרן הרצי"ה קוק בכמה מקומות (תלמוד תורה פ"ב ז' שיחות הרצי"ה דברים ב סעיף כג: ואתחנן א' סעיף 2) פירש שעסקו בתורה בכל הגדלות, בכל הלמדנות בכל החריפות והבקיאות ובכל דור ודור אלפים ורבבות עסקו בתורה (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה ד"ה כל) אבל הנקודה החסרה בלימוד זה הוא הגישה לתורה, מתוך ידיעה ברורה של "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (ברכת התורה) ורק מתוך הכרת בחירתנו הלאומית כעם סגולה, כעם הנצח נמשכת "תורת אמת" כי התורה מחדירה לתודעתנו הלאומית שאנו עם נבחר, יצירה אלוהית מיוחדת שיש לה תורה מיוחדת המשגבת את הוויתה הלאומית בנחלתה הקדושה, והכרה ברורה מחדירה בשכל ובלב הלומד את עניינה של תורת אמת, ואת קדושתה של האומה הנצחית שנבחרה להיות שרביטו של הקב"ה בבריאה וחסרון ידיעה זו מביאה לזלזול ופגיעה סודית במהות התורה (עיין שיחות הרצי"ה במדבר 151-152).
ב- הקושיות על סוגיא זו:
- הקשו המפרשים למה לא ידעו הנביאים והחכמים לענות על השאלה "על מה אבדה הארץ" והלא מפורש בנביא ירמיה (יז, ב: ב, כ: ג, ו) וביומא (ט, ב) שבית ראשון נחרב בעוון ג' עבירות חמורות ובית שני בעוון שנאת חינם וזה גם החורבן?
- הב"ח (או"ח סימן מז) כתב יש לתמוה מאוד למה יצא כזאת מלפניו יתברך להעניש בעונש גדול וחמור זה להחריב הארץ והמקדש עבור עבירה שנראית לכאורה קלה! וכן הקשה בעל "תורת חיים" בסוגיא.
ויש ליישב: באמת עסקו בתורה ועמלו בה אלא היתה כוונת לשמה, לשם פועלה אלא לקנטר, להתנצח, להראות שהם יודעים להתפלפל ולהתחכם ותורה כזו מעורטלת מתוכנה כי
למדת לשם מגמתה העליונה להקנות יראת ה', ענוה והתבטלות מפני הרצון העליון וסוד זה לא יכולים לדעתו לא החכמים ולא הנביאים אלא הקב"ה שיודע כליות ולב, וידע כוונת הרעה שלא עמלו בה לשם מתכונתה האלוקית ואינה מסוגלת להציל את הלומד מיצר הרע ותחבולותיו ולכן למדו לקנטר ולצער חבריהם בהלכות ולכן לא בירכו עליה כי לא היתה נלמדת מתוך כוונת נותנה לישראל אלא כחכמה, כמקור להתחכמות, להתפלספות ולהתנצחות ועל זה אמרו רז"ל "הלומד שלא לשמה נוח שלא נברא" (ברכות יז, א והתוס' שם ד"ה העולה ורש"י שם) ותורה לשמה מגנה ומצלא מיצר הרע (סוטה כא, א) כי רק לימוד "תורה לשמה" יש בו כוח להציל את האדם מיצר הרע (עיין אור החיים לויקרא ריש בחוקותי פירוש ד) ואמרו רז"ל (תענית ז, א) העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים... וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם מות" ולכן דואג ואחיתופל שלמדו תורה שלא לשמה לא הגינה עליהם (עיי"ש באור החיים) ולכן אמרו בירושלמי (חגיגה פ"ב, הל' א) שאביו של אלישע בן אבויה לא הקדיש בנו ללימוד תורה לשמה ולכן לא זכה אלישע להישאר בעולמה של תורה, כי הכוונה בלימוד תורה היא שעל ידי לימודה, התורה תיהפך חלק ממהותו של האדם, קניינו הנפשי, ולכן עבירה שאדם עשה אינה מפקיעה ממנו אור תורה שלמד ולפיכך עלינו לעמול בתורתו של הקב"ה המיישרת את הדעות, ההשקפות והמידות והיא עטרת לראשנו.
ג- התורה והארץ
נשמת ישראל היא התורה "אורייתא, קוב"ה וישראל אחד הם" (זוה"ק אחרי מות עג, א) וישראל קדמו לתורה (תנא דבי אליהו פרק טו) והתורה נבראת לשמר "סגולת ישראל" וקדושת נשמתו ולכן כמו שהעם נצחי כך תורתו נצחית ואין לה המרה בכל חליפות הזמנים (עיין קוה"ר א, ד: לנתיבות ישראל ב עמוד קפח-קפט: משפט כהן עמוד שכז) וקיום התורה ומצוותיה קשורות בעבותות אהבה עם קדושת הארץ, ולכן מלכות ישראל שמשכנה בארץ קשורה ודבוקה עם תורת ישראל כדי לנהל עם קדוש בממלכתו ע"פי ההדרכות האלוהיות של תורת ישראל וכתב מרן אור החיים (ויקרא כו, מו) "אם אין ישראל אין תורה" וכן כתב הכוזרי (ב, נז) "לולי ישראל, לא היתה תורה בעולם", ולכן בברכת התורה אנו מקדימים "אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך בחירה אלוהית זו "ונתן לנו את תורתו" דהיינו שמגמת התורה לשמר, לשגב ולרומם "סגולת ישראל" שאין לה המרה והחלפה גם בעת ירידה מוסרית של העם (עיין אור החיים לדברים יח: ואורות דף קמח) ולפיכך אחרי תקומת ישראל וארצו חייבים להפיץ ולחבב מאוד תורת א"י ושלמותה, לרומם קרן העם, תורתו ונחלתו ולהפגין שישראל קדמו לתורה כדעת התנא דבי אליהו (פרק טו) וגאולתם היא "הכרת המציאות" ולכן יסוד קיומו הלאומי תלוי בעמל התורה ובקיום מצוותיה ולכן אנו צריכים לטפח לימוד תורה ברבים את החסד והצדקה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה כז, א) והצדקה היא חלק מבנין ירושלים ואז "ונסו יגון ואנחה" והמשפט התורני ישוב לחיינו הלאומיים "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה" (ישעיה א, כו).