חג הסוכות הנו בעיקרו חג של שמחה, בהיותו מסמן את סיומה של עונת האסיף ״ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ), וכולנו כאחד חייבים בשמחה זו כפי שנצטווינו "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר... והיית אך שמח" (דברים טז יג-טו), וכתב הרמב"ם (הל׳ לולב פרק ח, הל' יב-טו) "אעפ"י שכל המועדות מצוה לשמוח בהם, בחג הסוכות, היה במקדש... שמחה יתרה... והשמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן... עבודה גדולה היא... ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' ", וכתב "החינוך" (מצוה תנא) ורצה האל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו... וקבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכות בהם הניסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעיתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו... והנה שמחה זו, אינה פרטית גרידא אלא שמחה כללית, לשמח עניים, אומללים ונצרכים וכדברי הפסיקתא כתיב "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך... אמר הקב"ה אם תשמח את שלי עם שלך מוטב, ואם לאו תבוטל השמחה" כי שמחת החג שבה מצווים לשתף הגר, הדל, היתום והאלמנה, מעידה על סילוק ההבדלים החברותיים המהווים מכשול לאהבה, לשלום ולשיתוף פעולה בין כל שכבות העם.
חג הסוכות מסתיים בשמיני עצרת המהווה "רגל" בפני עצמו (עיין סוכה מז,א) ואף שהוא יונק מחג הסוכות בכל זאת "שמיני עצרת" אומר הרמב"ם, בא להשלים בו מן השמחות מה שאי אפשר לעשותו בסוכות אלא "בבתים רוחניים ובבניניים" (רמב"ם מורה נבוכים ח"ג פרק מג) והיא "שמחת תורה", וביום זה, עם ישראל מתכנס עם עצמו, עם תורתו ומקדיש כל חדוותו ושמחת לבו לאהבת בוראו, לרוממות נפשו "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" - לכם לבדכם, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם "קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד" (רש"י במדבר כט,לו) ולכן אחרי הקרבת שבעים פרים שהקרבנו בחג כנגד האומות, קרב בשמיני עצרת פר יחיד כנגד אומה יחידה "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו, עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו, עשה לי סעודה קטנה כדי שאהני ממך" (סוכה נה ,א) ולכן שמחת שמיני עצרת היא שמחה פנימית, אינטימית, שמחה עילאית בין האומה לאביה שבשמים "ישמח ישראל בעושיו" (תהלים קמט,ב) ולכן עיקרו של חג זה הוא השמחה בכל עוזה ושיאה בתורה, בבורא שייחד אותנו ובחר בנו מכל העמים להיות "אומה נבחרה" סגולת העמים ולכן אהבה זו אינה זקוקה לשום זכרון כגון נטילת לולב או מצוה אחרת אלא "יום שמיני עצרת כולו לשם יתברך" (חינוך מצוה שכד), ולכן השמחה אינה חיצונית אלא מכונסת פנימה כי התורה מיישרת אורחותינו מתקנת דרכינו ומביאה אור ושמחת חיים לאדם וזוהי השמחה הגדולה המתפרצת ביום קדוש זה שבו אנו מסיימים את התורה, מבינים את ערכה וחודרים עמוק למהותה האלוקית לתועלתה לגוף ולנשמה.
התורה מאחדת ומלכדת את העם ועושה אותו לחטיבה אחת בארץ ישראל ולכן חגיגתה גם כן ביום מיוחד המסמל אחדות העם ״ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל״ אימתי ״יחד שבטי ישראל״! כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות״ (ספרי שם) כלומר כשישראל שווים בעדה אחת, בדעת ה׳ אז שמו הגדול משתבח למעלה ומשתבח למטה, ורק במצב כזה, ״מי כמוך עם נושע ה׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך״ (דברים לג,כט) כלומר ישועת ישראל היא רק בהשגחה עליונה, מתוך אחדות האומה, מתוך ״מורשה קהילת יעקב״ ואז הקב״ה מושיע עמו ונותן לו גבורה וכוח להילחם נגד אויביו, נגד הזאבים הטורפים ״ואתה על במותימו תדרוך״... כלומר בנשק הקדושה וההצטיינות במידות תרומיות ובעבר מפואר, הרי נתגבר על כל השונאים ונקדש שמו יתברך ״ימינך ה׳ תרעץ אויב״ וימין ה׳ היא התורה המשברת את היצרים הפנימיים והחיצוניים ומכוונת אותם לטוב, ליושר ולכן בשמחת תורה, נשמת הפרט והכלל מתעלה, מתרוממת לדרגה עילאית, לשירת קודש, והכל מזמרים ושרים בשמחתה של התור הכללית, ואותיות התורה מתנגנות בקרבנו והופכות אותנו לאור אחד ומיוחד שכל מגמתו היא לכתוב את התורה כולה ולחקוק אותה על לבנו, מוחנו ונשמתנו להיות נר לנתיבותינו ולכן אחיי ואוהביי, הבה ביום קדוש זה נרבה בשמחת התורה כי ביום זה כפולה ומכופלת.
א. השמחה בקיום המצוה.
ב. השמחה באהבת ה', השמחה בלימוד התורה ובקיומה, וכתבו המפרשים שככל שנגיל ונשמח בחג הסוכות ובפרט ביום ״סיום התורה״ כך נשיג את השמחה וטוב הלב לכל ימות השנה כי הקב״ה מבטיח ״והיית אך שמח״ כלומר לא יתערב עצבון ואנחה, ומתוך שמחה זו אנו מתפללים שהעולם כולו יקבל עול מלכות שמים, וארץ ישראל תהיה היכל הקודש, אסם תבואה של העולם, ערש תיקונו של עולם, ועם ישראל יהיה סגולת העמים ותפארת האנושות. חג הסוכות הוא גם חג בעל יסודות אוניברסליים וזה מתבטא בהקרבת שבעים פרים לשלומם ולטובתם של כל משפחות האדמה אשר "בימי המקדש היו מגינים עליהם מן היסורים" (רש"י לבמדבר כט,יח ותנחומא פנחס) ולכן בחג זה עם ישראל מתפלל לשלום העולם, לאחדותו, לגיבושו תחת דגל האמונה וההדרכה האלוקית, ובזכות התורה ושמחת לימודה וקיומה המלא נזכה לאחדות האומה על כל חלקיה, לאחדות האנושות לאחדות התורה השלמה, ועל כולן אחדות בין עם ישראל לאביו שבשמים.
