במערכת "שלושת הרגלים", תופס חג הסוכות מקום רב וחשוב, אחרי ימי הדין, התשובה והכפרה, באים "ימי החגים" שהם ימי שמחה והלל, רוממות הגוף והנפש, וסימנך "ולישרי לב שמחה" כלומר לאחר שמיישרים את עקמומיות הלב ומשכללים את העיוותים על ידי "תשובה" בראש השנה ויום הכיפורים, זוכים לשמחה, לרוממות הנפש, לשמחה של אחדות, לשמחה אמיתית ואדירה של תורה, של קדושה ובטחון בבורא "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ) וין שמחה אמיתית ושופעת הוד והדר אלא כהסתופפות בצל כנפיו יתברך ולא בצל שרים ורוזנים, ולכן "חג הסוכות" הוא "מבצר הגנה" אלוקית לעם ישראל "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג,מג) כלומר "שהסוכות" שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם "ענני כבוד" שהקיף בהם את ישראל לבל יכם שרב ושמש, ולכן כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ציוונו לעשות "סוכות" כדי להחזיר לתודעת היהודי שההשגחה האלוקית מסככת ומגינה על האדם לבל יפגע מהבלי העולם ושגעונותיו.
וכבר שאלו הראשונים למה ימי סוכות נקבעו דווקא בחודש תשרי, הרי נס הסוכות נמשך ארבעים שנה? לכן באו גדולי ישראל ופירשו: א- שדווקא אחרי ימי הדין והכפרה יש לשמוח בקבלת עול מלכות שמים (בעל "פלא יועץ"). ב- התשובה של הימים הנוראים למרות שהיא מזככת ומטהרת, היא גם מחלישה את הכוחות הגשמיים, מכופפת את הרצון, משל לחולה שקיבל הזרמה אלקטרית חזקה, בעקבותיה נתרפא אבל גם נחלש, לכן באים ימי חירות הנפש של שמחת הקודש, של שמת התורה והמצוות לקומם את הרצון הטוב ועוז החיים הטהור של קישור הרוחניות עם הגשמיות (אורות התשובה פרק ט: עולת הראיה ח"ב שסז: ושפת אמת). "חג הסוכות" בא לתת לנו שמחת חיים, שמחה של קדושת הגוף והנפש, ללמדנו שאין תורת ישראל מדכאת את צרכי הגוף וטבעיו, ואין "דת ישראל" ברוגז עם "החיים, אדרבא אנו אוהבים את החיים, ודורשי רמזים רמזו שלולב הוא בגימטריא "חיים" (68) וכן הדס הוא בגימטריא "חיים" (עם הכולל 69), ואנחנו מנענעים שלוש פעמים לששה כיוונים - בגימטריא "חי" (18). כי החיים צריכים להתקדש בקדושה של יראה, של תורה ומצוות, וישיבת הסוכה היא המצוה היחידה שאדם מקיים בכל גופו, בבגדיו, בכל כליו, וגם במגפיו וגם בשעת שינה כשכוחות הרצויים שובתים, אז הסוכה מגינה כלומר ההשגחה העליונה סוככת את האדם, מבצרת אותו, ולכן כל מציאות חייו היא עראית בעוה"ז, וכל מגמתו תהיה לקדש "החיים החומריים", לעדנם ולכוונם לאפיקים רצויים וחינוכיים, ולכן בחג זה אוחזים בידינו "ארבעת המינים" שהם צמחים נעימים וכהגדרת הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג - פ"ג) "הנאה שבפירות האדמה והטוב שבריחותיה, והיפה שבעלים, והטוב שבעשבים" ולכן במינים הללו אנו משבחים, מודים, מהללים ומקלסים את הבורא המספק חיים לאדם ורוצה בטובתו, שכלולו, ומשום כך לא נוכל לעבוד אותו ולפאר את שמו אלא מתוך חיים, שמחה וחדוה כי "קיום המצוות" אינו ביובש, בדכאון, בצער ובשלילת הכוחות הטבעיים שבאדם, אלא מתוך שמחה של מצוה, מתוך חדוה של קבלת עול מלכות שמים.
"חג הסוכות" מיוחד הוא משאר המועדים שמובלט בו היסוד החברותי - לאומי, הן על ידי לקיחת ארבעת המינים ביחד והן על ידי ריכוז כל האומה במרכז הרוחני העליון על ידי מצות "עליה לרגל" למקדש ה' בירושלים, ושמחת התורה בשמיני עצרת "יסוד האחדות" גלום במצות נטילת ארבעת המינים כי אגודת "הלולב" ומיניו הם סמל ומשל לישראל השתולים בארץ נחלת קודשם במינים הטובים הלו בפרדס, ומגלמים בתוכם ארבע סוגי יהודיים:
א- יש בהם בעלי תורה ומעשים טובים דוגמת האתרוג שיש טעם ויש בו ריח.
ב- יש בהם בני תורה שאינם במעשים טובים דוגמת התמר (לולב) שיש בו טעם ואין בו ריח.
ג- ויש בהם אנשי מעשה ואין בהם תורה, דוגמת "ההדס" שיש בו ריח ואין בו טעם.
ד- ויש בהם הדיוטות שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים דוגמת הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח (ויקרא רבה פרשה ל ומנחות כז, א).
ארבעת המינים הללו בחברה היהודית מתאגדים ונקשרים "באגד אחד", ומהוים חטיבה אחת כדי להחדיר להשקפת האומה הישראלית, שעם ישראל הוא נפש אחת, אומה אחת מאוחדת ומלוכדת ואין באומה הזאת מי שיהיה ריק מתועלת אף שיש הבדל בדרגת כל אחת מכיתותיו, ואין מקום להתבדלות ולהתפלגות כיתתית כי "אב אחד לכולנו", אל אחד בראנו, ומחובתנו להיות מאוחדים ומגובשים לשגב שמו יתברך בעולם.
ולכן תכונת האחדות טבועה בנשמת האומה והיא אחת מנקודת הייחוד שלה בין כל גויי הארצות "ומי כעמך גוי אחד בארץ" ודוקא בארץ ישראל, הוא גוי אחד מלוכד ומגובש, ולכן "חג הסוכות" ומצוותיו באים מצמחייתה הקדושה של "ארץ ישראל", ומסמלים אחדות האומה, אחדות התורה ואחדות העולם כולו, ובאיחודם המלא מתעלה השכינה כדברי הנביא עמוס (פרק ט) "הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה" - אימתי הוא מתעלה? כשהם "אגודה אחת", (תנחומא וילקו"ש פ.נצבים וספרי פרשת וזאת הברכה). ולכן אחי היקרים, הבה נתאחד, נתלכד סביב התורה והמצוות ונשמח בשמחתה של תורה המסוגלת לעשות אותנו "עם אחד", "נפש אחת", כי כל זמן שישראל עושים "אגודה אחת" כביכול מלכות שמים במקומה (מד"ש ה).
מצות עשה לשמוח בכל הרגלים "ושמחת בחגך" (דברים טז,יא וילקו"ש אמור כג: רמב"ם הל' חגיגה פ"א הל' א) ופסק הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הל' יז) וחייב אדם להיות ברגלים שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו. ברם השמחה משולשת בחג הסוכות "ואע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה (הל' יום טוב פ"ח הל' יב וילקו"ש רמז תרנד) ושמחה זו צריכה לפני ה' דוקא ולא כשמחת הריקים אשר כל מזימותם הרוג צאן ושחוט בקר... (שם: ועיין כלי יקר לויקרא כג,מ) כי השמחה משמשת מנוף רב עוצמה לעבודת הבורא ולא להוללות ולשחרור יצר התאווה וההוללות "סוכה בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה" (רשב"ם לויקרא כג,טל ומ': לשמות כג,טז: ואברבנאל פ.אמור).
יוצא שבמצות השמחה בחג הסוכות התורה באה ללמד כל יהודי מוסר נעלה, שיהיה האדם מישראל מכיר טובה למטיבו הנותן לו כוח לעשות חיל, ומצוה את הברכה באסמיו ובכל משלוח ידיו ובכדי שהשפע לא יכוון לבעיטה בבחינת "וישמן ישורון ויבעט" "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ?" (דברים לב,טו ומשלי ל,ט) באה התורה וכיוונה השמחה להכרת הטוב, לזכור ימי הרעה בימי הטובה וילמד ענוה ושפלות בצאתו מביתו הקבוע והמענג ולשבת שבעת ימים בבנין רעוע, ומתוך ההכנעה יכיר בחסד העליון ויתרחק מגאוה וכפיות טובה (עיין רמב"ם מורה נבוכים ח"ג פ.מג ורשב"ם לויקרא כב,מג).
חג הסוכות הוא חג "האחדות הכוללת" אחדות האומה על כל חלקיה ומעמדיה, חג אחדות התורה, אחדות האנושות, ועל כולם אחדות בין ישראל לאביהם שבשמים.
