נצחיות חג החנוכה
איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) מובא שכל המועדים עוברים ויום הכיפורים אינו עובר וכן כתב בעל ילקוט שמעוני (פ. אחרי מות רמז תקעח) וכן בעל העיקרים (מאמר ג, טז) וכן איתא במדרש שוחר טוב (משלי ט): כל המועדים יהיו בטלים וימי הפורים לא יהיו בטלים.
ומובא בספר מגיד מישרים (פ. ויקהל ד"ה שנה) שחנוכה ופורים לא יהיו בטלים לעולם, וישנם שכתבו שאין לזה מקור ממדרשי חז"ל שלפנינו ורק לגבי פורים נאמר (עיין שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן ע) אבל רבנו הרמב"ן (ריש בהעלותך; במדב"ר פ. טו, ו; איגרת הטיול דרוש אות מ; ספר החיים ח"ג רפ"ז) כתבו שחג חנוכה לא בטל, וכתב הרב בן איש חי (דרושים פ. פקודי) שזכרון הנס שעושים בחנוכה הוא קודם לביאת המשיח, אבל לאחר ביאת המשיח אין עושים שום זכר חוץ מפורים שנאמר בו "וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח; ושוחר טוב משלי פרק ט).
והרבה פרשנים וחוקרים דשו בסוגיא זו (עיין בספרי "שבחי מועדים" פורים דף 195) ולענ"ד לאור האמור בסעיף א', נצחיותה תלויה באידיאלים הכבירים הנצחיים שבאים ללמדנו והם מציירים בפנינו את כל המאורות שצריכים להאיר נשמת האומה, אור התורה, אור החכמה, אור הנבואה, אור הגבורה, אור הצדק והיושר, אור החסד, השמחה והאהבה וכולם יתאחדו ויחנכו את האומה לאחדותה ולשלמותה ולכן השם "חג האורים" מבטא מכלול האורות הגנוזים במהותה, והשם "חנוכה" מבטא תהליך ההתחנכות וההשתלמות הלאומית לקראת גיבוש העם לחטיבה לאומית מלוכדת בנחלת קדשה. ולכאורה תמוה אם היא מצוה גדולה עד מאוד (הרמב"ם הל' חנוכה) למה לא נזכרו דיני חנוכה במשניות! אלא מוכרחים לומר שמרוב חביבות וגדולת המצוה, נשארה כולה בגדר "תורה שבעל פה" כי על ידי תורה שבעל פה נכרתה ברית לבין הקב"ה (גיטין ס, א; והליכות שלמה עמוד שו) וזוהי נצחיותה שאינה בטלה כי היא אור נעלה ביותר, ואורה מאיר בנשמת האומה תמיד כי היא רומזת שהחושך יגורש על ידי אור התורה ולכן מניחים אותה על "פתח ביתו מבחוץ" כי מגמתם להאיר החוץ, את הסביבה כי זהו תפקידם של ישראל לתקן עולם במלכות שדי ולהנחיל אמונת הייחוד לכל באי עולם ורק אור התורה המסומל בנרות חנוכה יסתלק החושך מן העולם ויתוקן עולם במלכות שדי, ומלכות ישראל תהיה "מגדלור" גדול לאנושות, להצמידה לבורא על ידי טיהור מחשבותיה ומעשיה האליליים.
חג החנוכה מחנך את עם ישראל להכרה בנסים, בנפלאות ה' בבריאה, לחיזוק האמונה הטבעית הגנוזה בנשמת האומה הישראלית, והוא קרה בזמן ששלטה "תרבות יוון" שתכליתה לקשר ולהסביר את כל האירועים העולמיים בטבע ובהגיון, בתיאוריות מדעיות ובהסברים שכליים ואינה רואה בהם "כוח אלהי" המנהיג את היקום ע"פ רצונו המוחלט.
השקפת עם ישראל נובעת מאמונתו באל אחד הכל יכול המנהל את בריאתו ע"פ התורה והצדק, ולכן בחנוכה אנו מפגינים כלפי האנושות שהקב"ה הוא בעל הכוחות ביצירתו הקוסמולוגית, הוא "בעל הבירה" וכל ההתרחשויות העולמיות וההיסטוריות נובעות ממנו כי הוא "המנהיג הכל יכול ולא השכל האנושי הצר והדל".
נאמר בתורה (דברים ד, טל) "וידעת היום והשבות אל לבבך" ומכאן למדים שמצות עשה להעמיק בידיעת ה' ולבסס את האמונה כדי שתהיה בחונה בכור ההיתוך של השכל ותהיה בעלת עוצמה גדולה מאשר "אמונה פסיבית" שהיא מצות אנשים מלומדה ולכן אין התורה שוללת את העיון, החכמה והבינה אלא מחייבת אותנו להשתדל שתהיה הבנתנו מזדהה ומבוססת עם האמונה וכפי שכתב בעל חובת הלבבות (שער הייחוד) "בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה'" כלומר האדם יכול להתהלל בשכל ובהבנתו רק כשהם מנווטים ומודרכים ע"פ האמונה האלוקית כי האמונה היא "יסוד המצוות" והחקירה וההוכחה השכלית היא הידורה ורוממותה, וכתב הרמב"ם (הל' עכו"ם פ"ב הל' ג) "ואם ימשך כל אדם אחרי מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו..." ועל זה הזהירה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (עיי"ש).
חביבה מצוות חנוכה כי היא זכר ודוגמא למנורה שהייתה במקדש ולא מצאנו דוגמא כזו לשום עבודה שהייתה במקדש.
גדולת נרות חנוכה ונר המנורה במקדש בכך שהם מהווים "עדות" לישראל שכל אורה ושמחה שיש להם בעולמם אינה אלא מאורו של הקב"ה המאיר עליהם ולכן תיקנו נ"ח שאורם יוצא ומאיר בכל בתי ישראל ובכל נפשותיהם מאור המקדש וקדשיו, והקב"ה מתקלס בעדות זו שישראל מעידים שהם דבקים בו וצמודים לאמונתו ולתורתו ואין להם אור עצמי אלא מוארים באורו יתברך המוצפן בלבם ובהווייתם.