התענית לאור ההלכה והמחשבה
התענית לאור ההלכה והמחשבה
א- שמירת הגוף
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם... (דברים ד, טו) הוא כלל גדול ויסוד מוסד בתורת ישראל והשקפתה האידיאלית על החיים האנושיים עלי אדמות, ועליו מבוסם האיסור מן התורה לסגף את עצמו, לחבל בגופו לאות אבלות או בתור כפרה על חטאיו ופשעיו, כי גופו של האדם איננו קנינו הפרטי, רכושו הבלעדי, ואין לאדם שום בעלות מוחלטת על איברי גופו וכוח החיים שלו לעשות בם כרצונו הטוב, אלא "הגוף", איבריו וכוחותיו החיוניים הם "רכוש אלוקי", יצירה שמימית, הנתונה להשגחה מתמדת ולסמכות עליונה כדברי הכתוב "הן כל הנפשות לי הנה" (יחזקאל א, ד) כלומר "שכוח החיים" וייעודם החמרי והרוחני אינם בסמכותו הבלעדית של האדם אלא הקב"ה נתן "חיים" לאדם שישתמש בהם לטובה ולברכה "הנשמה לך והגוף פעלך", ומגמת יצירתם להצמידם בצמד-רעים לעשיית רצון בוראם "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע... לאהבה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה' אלוקיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים ל, טו-טז) כי על ידי שמירת התורה, מצוותיה, חוקיה ומשפטיה נעשה האדם לישות חיה, לדמות עליונה היונקת חיותה ומרצה מתרי"ג מצוות התורה שהם "מאורות עליונות" המאירים את חיי אנוש ויוצרים בו את השלמות כדברי רז"ל לפסוק "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא יח, ה) אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם (ויקרא רבה פ. לה), ולכן התורה מכריזה על ערך "החיים הארציים" כערך של קדושה וברכה הואיל והגוף וכוחותיו החיוניים הם "קנינו של הקב"ה" ונבראו על ידו, והוא חפץ בטובתם, בשמירתם הקפדנית, בשלמותם ההרמונית ובשכלולם המלא כדי להשיג את יעדם הנשגב, "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קוהלת יב, יג) דהיינו כאשר "האדם" ירא אלוקים ושומר על גופו וכוחותיו כדי לשמור מצוות בוראו אז נחשב בגדר "אדם" שהיא המדרגה העליונה כדברי הזוהר הקדוש "גדול שבכולם אדם" (זוה"ק ח"ג, מח-א).
והנה מתוך השקפה אלוקית זו, נקבעו בתורה, הלכות מוצקות בנוגע לשמירת "הנפש היהודית", ונתחייב האדם לשמור בקפדנות על גופו, לטפח את בריאותו על ידי איזון כוחותיה הטבעיים - אנושיים של "הנפש היהודית" שנבחרה מכל עם ולשון לעבוד את הקב"ה ולהאיר מחשכי עולם ולכן הלכות בריאות הגוף, קיומו וחיזוקו הטוב הועמדו בדרגה שווה להלכות מוסר, אהבת הזולת והצדק, ופיקוח נפש דוחה כל התורה כולה "וחי בהם - ולא שימות בהם"
(יומא פה, ב) והוסיף הרמב"ם על דרשה זו "ואסור להתמהמה בחלול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהם
הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (הל' שבת פרק ב, הל' ג), ולכן שמירת "הבריאות" היא חובה דתית, מצוה גדולה כי האדם הוא בזעיר אנפין המורכב מגוף ונפש, משתי התכונות - הרוחנית והגשמית - ומיזוגם מחייב איזון, התאמה ובריאות כדי שיוכל האדם למלא את יעדו האלוקי ולעבוד את בוראו בכל מאודו, בגוף איתן ובדעה ישרה וברורה (רמב"ם הל' דעות פרק ג, הל' רוצח פרק יב, וטור שו"ע יור"ד סימן קטז ושו"ע חו"מ סימן תכז; ובספר "לאור הלכה" דף שיח), ולכן "חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין כ, א) כי כל סטיה קלה משמירת האיזון, מולידה זעזועים בנפש ובמהלכה התקין.
ועל יסוד הצווים התורניים "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד" (דברים ד, ט)... ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (שם טו) נתחייבו כמה הלכות בענין שמירת חיי אדם ושלמותם הטובה:
א- אסור לאדם לקלל את עצמו (שבועת לו, א) ולוקה על זה (רמב"ם הל' סנהדרין פרק כו, הל' ג).
ב- אסור לאדם לחבל בעצמו (בבא קמא צ, ב וצא, ב ורמב"ם חובל ומזיק פ"ה, ה"א וטור חו"מ סימן תב ס"ק לא) כי איננו "בעל הבית" על גופה ואין החיים קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו.
ג- איסור מיתה עצמית, והמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב (עיין בראשית ט, ה ובבא-קמא צא, ב, והתורה תמימה שם אות ת).
ד- אין מלקות ולא מיתה, על פי הודאת עצמו (עיין רמב"ם סנהדרין פרק יח, הל' ו, ורדב"ז שם, ושו"ת הר"י מיגאש סימן קפו).
ה- אסור לאדם לסגף עצמו בתענית ובשאר סיגופים ועינויים דכתיב "ויהי אדם לנפש חיה" - "נשמה שנתתי בך החייה" (תענית כב, ב) ומשום כך "עינוי הגוף" הוא מעשה רע ממש, והמאבד עצמו לדעת דינו כרוצח וחייב עונש בעוה"ב (עיין רמב"ם רוצח פרק ב, הל' ב) כי הגורם לאבדן הגוף אינו חושש למעשי ידיו של הקב"ה ולכן הקב"ה תובע ממנו את הדם והנפש שנמסרו לו והוא אבדם (עיין "לאור הלכה" דף שכג אות 39).
ההלכות הללו נובעות מתפיסת המחשבה 'התורנית-יהודית' שחיי אדם אינם נכס בלעדי, וכדברי "בעל התניא" בשולחן ערוך שלו (חלק ה, הל' נזקי גוף ונפש סעיף ד) "אין לאדם רשות על גופו כלל" אלא הוא "קנין שמימי", רכוש בלעדי של בוראם ולכן אין לבן תמותה רשות לפגוע בהם, לסכנם, לדכאם, להרסם ולקפחם כי אי אפשר להגיע אל ההתעלות הרוחנית והשכלול הקדושתי בלא גוף בריא, חסון ומאוזן "הגוף צריך ומוכרח להיות בריא ושלם לצורך ההזרחה הנפשית" (אורות הקודש א, סה) "וככל אשר יוסיף הגוף אומץ, יאדיר הכוח הרוחני, תגדל הרמה
הרוחנית (עיי"ש א, נט, וצז), וככל שהגוף יותר שלם, גם הנשמה שלמה, בחינת "ויבא יעקב שלם" שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו" (בראשית לג, יח ושבת לג, ב ורש"י שם), וכל עינוי וכל סיגוף מאפיל על אבוקת הנשמה ומונע בעד שלמותה, ואמר המגיד ממזריץ לבנו ר' אברהם שהיה מרבה בצומות ובסגופים "כנגד כל חור שבגוף נעשה חור בנשמה" (שער החסידות) ולכן חייב האדם להשגיח על גופו כדרך העגלון המשגיח על סוסו שלא ירעב כי ממנו הוא משתכר לפרנסתו כך אסור לאדם לסגף ולשבור את גופו כי ממנו תוצאות חיים גם לנשמה (הרב חפץ חיים על התורה פ. ואתחנן) וכתב "המי מרום" (חלק ו דף רסה) "ועל כן חובה קדושה על הצדיק שבדור הזה להחיות ולהבריא את גופם בסדר של קדושה ואבדלתא, ובשלמות גופם ירגישו גם את חיבת הקודש לעם ישראל ולארצו, ועליהם לעודד את גופם, רוחם ונשמתם, ולשמוח על כל תיקון גופני וארצי, ומפני זה עליהם להשתדל שיהיה גם גופם הפרטי מלא עז ותעצומות קודש, שלם ובריא ממש (עיי"ש), כי הגוף היהודי הוא קדוש מטבעו, וקדושתו של גוף כקדושת ספר תורה (עיין שבת קה,ב ומוע"ק כה, א) ולכן סיגופו ודכאונו הם תחבולת יצר הרע להחלישו ולמנעו מעבודת ה' ומשום כך "עוכר שארו - אכזרי" (משלי יא, יז), ואפילו לאחר מיתה, זוכה הגוף היהודי להוקרה יתירה, לכבוד ולשמירת קדושתו האלוקית השורה עליו מצד "הצלם האלוקי" המיוחד לישראל ביותר בהירות מצד קדושת התורה" (עיין "דעת כהן סימן קצט) מצד שהוא נברא בצלם, שדיוקנו כדוגמא של מעלה המעניקה לו קדושת החיים, ערך החיים ונצחיותם ומשום כך "חוק החיים" הוא צו התורה "ובחרת בחיים", ולכן ראוי לחלל שבת על המשך קיום "הגוף" כדי שיאיר וישמור שבתות הרבה, והצלתה של הנפש דוחה כל מצוות התורה והיא "הלכה יסודית" בחוקיה של תורת אמת שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואי אפשר שיהיה עימות בין ערכי החיים לחוקי התורה שהרי היושר האלוקי מחייב להבטיח את העבודה התמימה של עובד אלוקים השלם וכדברי הכתוב "כל מחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו, ועיי"ש ברש"י), ותכלית גוף בריא ושלם מהו? כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין ויסתכל "בחכמות והוא חולה או באחד מאבריו כואב" (רמב"ם דעות פ"ג) ולכן הקדים הרמב"ם "ביד החזקה" הלכות רפואה להלכות "תלמוד תורה" והורה לנו עקרונית ופסקנית "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא" (שם)...
"גוף האדם" משמש נרתיק, שלד לנשמת אלוקים ממעל, ולא בכדי השוו חז"ל כבוד הגוף ומעמדו גם לאחר מיתה, למעמד של ספר תורה "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה הדבר דומה? לספר תורה שנשרף" (שבת קה, ב ומועד קטן כה, א) ונימקו הראשונים, כשם שחלות הקדושה על "ספר תורה" בגלל האזכרות - שמותיו של הקב"ה הכתובים בו, כך הוא "הגוף" שימש נרתיק לנשמת אלוקים ממעל "נר ה' נשמת אדם" (עיי"ש ברש"י, ברמב"ן, בתורת האדם, ובשו"ע יור"ד סימן שמ ס"ק ה), ולכן אסור לבזות, לקלל, לחבל ולנוול את הגוף הן בחייו הן במותו כי בזיונו וחרפתו הוא בזיון וקלון לנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל (עיין דברים כא, כב ספרי שם; ויור"ד סימן שסה וסנהדרין מו, ב).
"התענית" ימיה כימי אדם עלי אדמות, ולדעת חז"ל, היה זה אדם הראשון שפתח בתענית כמבואר במסכת עבודה זרה (ח, ב) ובעירובין (יח, ב); אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלושים שנה וכן מצאנו בתורה, יחידים שהתענו מסיבות שונות.
א- במקורות התורה, ישנה הבחנה עקרונית במהות "התענית";
א) צום יחיד: הוא "צום" שהיחיד מקבל על עצמו כדי לכפר על עצמו, למנוע צרה ויגון, או ביטוי טבעי של נפש האדם על מה שמתרחש בקרבה כדי לתת פורקן למרירות שנצטברה בתוכה. סוג זה מכונה בפי חז"ל "תענית יחיד" (תענית כב, ב) משום שהפרט קובע אותו, וכמו שמצאנו בתורה אשה המקבלת על עצמה "לענות נפש" (במדבר ל, יד) וכן דוד המלך צם על הילד כדי לעורר רחמי ה' שירפאהו, ולכשנודע שמת הילד, הבין שאין יותר טעם להמשיך בבקשת רחמים, והפסיק את צומו (שמואל ב, פרק יב, טז-כ), וכן צם ראובן על שבלבל יצועי אביו... (בראשית רבה פרק ד, יח) או רב הונא שצם על שנהפכה לו רצועת התפילין (מועד קטן כה, א) או משום שחשד במישהו (תענית ז, א), וכן הרבה גדולי ישראל התענו "תענית יחיד" על כפרת הדור, על צרות הציבור (עיין נחמיה א, ד דניאל פרק ט; תענית כב, ב ויב, ב וגיטין נו, א), וכן הפרט התענה "תענית חלום" על חלום רע שראה (תענית יב, ב ושו"ע או"ח סימן תקסח-ו), וגילו לנו חז"ל שהתענית לתכליתה העליונה נחשבת "כקרבן" וכדברי רב ששת בברכות (יז, א); יה"ר מלפניך שיהיה חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרציני".
ב) "תענית צבור": צום שהציבור גוזר על עצמו, ורעיון תענית צבור מפורש בתורה בצום יום הכיפורים, "בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו..." (ויקרא טז, ל), והתורה מגלה לנו, שקיים קשר הדוק בין הצום והחטא ומגמת "התענית" היא לכפר, לטהר, בחינת "קרבן" המכפר, וגם על ידי "התענית" בא הפרט והכלל לידי "וידוי", לידי הכנעה והכרה ברורה במהות החטא וכמו שמצאנו בימי שמואל "ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם "חטאנו לה'", (שמואל א, ז-ו ועיין בנחמיה ט, א).
"תענית צבור" נקבעה בעת צרה ומצוקה, ויסוד חיובה נובע ממצות עשה של התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תענית (במדבר יט, ורמב"ם הא תענית פ"א, הל' א; סה"מ מ"ע נט) ומשום כך גזרו אבותינו בכל דור ודור תענית צבור כמו בימי עזרא, בימי יואל "קדשו צום קראו עזרה... וזעקו אל ה' (יואל ב, יד), ובימי המן, גזרו מרדכי ואסתר צום על הציבור (אסתר ט, לא).
"יום הכפורים" מהווה צום לאומי ותכליתו "קץ מחילה וסליחה לישראל" (רמב"ם הל' תשובה פרק ב, הל' ז), ואחריו באים ארבעת הצומות המפורשים בספר זכריה שנקבעו לדורות מפני הצרות שאירעו לישראל (פרק ח, יט):
1) "צוב הרביעי": זה צום שבעה עשר בתמוז שהוא בחודש הרביעי, ונקבעה כתענית צבור לדורות, על חמשה דברים שארעו בו. (עיין תענית כו, כח, ב ורמב"ם הל' תענית פרק ב).
2) "צום החמישי": זה צום תשעה באב שהוא בחודש החמישי, ואף בו ארעו חמשה דברים, ובו חרב הבית הראשון והשני (עיין תענית כו, ב וכט, א) ונלכדה ביתר (ירושלמי תענית פרק ד, הל' ח)
3) "צום השביעי": זה "צום גדליה" בשלשה בתשרי שהוא בחודש השביעי, וביום זה נהרג גדליה בן אחיקם שנתמנה על שארית הפליטה, ועל ידי הריגתו נכבתה גחלת ישראל הנשארת וגלו כולם.
4) "צום העשירי": זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי שבו סמך מלך בבל על ירושלים והביא אותה במצור ובמצוק (עיין יחזקאל כד).
ועל ארבעת הצומות הללו, מנבא זכריה ואומר "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי, וצום החמישי וצום השביעי, וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (פרק ח, יט ועיין ר"ה יח, ב).
והנה בעקבות הצומות שנזכרו בתנ"ך קבעו חכמינו ז"ל שגוזרים תענית על הצבור על כל צרה שתבוא עליו:
א. גויים שבאו למלחמה על ישראל
ב. על החרב
ג. על הדבר
ד. על הארבה
ה. על החסיל
ו. על החלאים
ז. על אי ירידת גשמים כלל מתחילת ימות הגשמים (עיין תענית יח, ד ותענית כב, ורמב"ם הל' תענית תענית פרק ג).
ב) ערך "התענית" לאור דעת התורה, הנבואה והחכמה
א) דעת התורה והנבואה
לאחר שסקרנו בקצרה את תולדות התענית וסיווגה בחיי הפרט והכלל, עלינו לשאול ולהתבונן כיצד מתייחסים התורה והחכמים למהות "הצום" - כלום רואים בו תופעה חיובית ובריאה
כלומר האם הסיגוף יש לו ערך מטהר עצמי, כפרה על החטא או כל ערכו ומהותו של הצום אינו אלא כאמצעי, כמכשיר יעיל להכניע היצרים הגסים והפראיים של האדם ולעורר אותו לתשובה, לשיפור מעשינו, לתיקון דרכים ולזיכוך המחשבות!
והנה התשובה לחקירה זו מצויה בתורה בצום "יום הכפורים" "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז, כט) כלומר התורה שהיא תורת חיים, תורת הגוף והנפש, תורת קדושת החיים והעלאתם, מכנה את הצום, "עינוי הנפש" דהיינו שמגמת הצום הוא לתקן הנפש, לבקש רחמים מאת ה' להוזיל חן וחסד על "המתענה" כדי שיוכל למלא תפקידו ולעשות רצון בוראו, וכן מפורש בדברי חז"ל בדברי כבושין של הזקן חכם "אחינו לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה מעשים טובים שכך מצינו בנינוה, שלא נאמר באנשי נינוה "וירא האלוקים את שקם ואת תעניתם, אלא "וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג, י), ובנביא יואל נאמר "שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד... וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה'" (יואל ב, יב-יג), וגם הנביא ישעיהו הכריז על הצום "הלוא זה צום אבחרהו... הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז).
נמצא "שהצום" אינו בא סתם כפורקן למרירות שנצטברה בנפשו של האדם אלא עיקרו להכניע לב האדם לפני בוראו, ובתקוה לתקן שוב, לזכך ולטהר המעשים, ולכן העם מכנה את "יום הצום" בשם "יום רצון ה'" (ישעיה נח, ה) כי המטרה היא להמשיך רצון ה' ונועם הדרו על הצם, על החולה ועל הצרכים הציבוריים והלאומיים וכו'.
ב) "התענית" בעיני חז"ל
הפולחנות האלילית בהתאם לשיטתה הפסימית והקודרת על טיב החיים הארציים דוגלת בסגפנות פראית כמכשיר להחלשת הגוף וחיסולו. ואולם תורת ישראל שהיא "תורת חיים, המאמצת חיזוק הגוף ואבריו המשרה קדושה וטהרה בכלל החיים החמריים, ורואה בחיים המעשיים ברכה וקדושה, חיי טוהר וחיי מוסר, ומשום כך "הצום" בעיניה אינו אלא אמצעי לעדן ולזכך את היצרים למעשים טובים וכפי שסיכמו חז"ל את ערך התענית "אגרא דתעניתא צדקתא" (ברכות ו, ב) דהיינו שתוצאת התענית - השגת הצדקות, התעלות רוחנית ושכלול המידות והמעשים ולא שבירת הגוף ודיכוי היצרים הטבעיים שבאדם.
ואולם בדעת חז"ל מצאנו דעת יחיד - ר' אלעזר הרואה ב"סיגוף הגוף" חיוב גדול המעלה את האדם לדרגת קדוש "היושב בתענית נקרא קדוש שנאמר "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה (תענית יא, א), ובמסכת ברכות (לב, ב) אמר רבי אלעזר "גדולה תענית יותר מן הצדקה - משום שזה בגופו וזה בממונו (עיי"ש), אבל רוב החכמים חולקים עליו וסוברים "כל היושב בתענית נקרא חוטא" שנאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא) וכי באיזו נפש
חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (תענית יא, א), וריש לקיש שם "המונע עצמו מן התענית נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי" (משלי יא, יז) כלומר הגומל טוב לנפש הוא איש חסד, אבל המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר (עיי"ש בר"ח וברש"י) משום שהוא מתאכזר על "גופו, שאינו קניינו ורכושו הבלעדי ולכן ממשיך שם ריש לקיש ואומר "אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים" כי הסיגוף גורם לו להיחלש ולהתבטל מתלמודו (עיי"ש ברש"י), ובמקביל לזה פוסק הירושלמי ביחס לפועל "לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית" (ירושלמי דמאי פרק ז, הל' ג) ובתוספתא (בבא מציעא פרק ח) מפורש שאפילו עושה זאת מתוך מסירות לבניו הרי זה אסור מפני גזל מלאכתו של בעל הבית, ועל זה אמר רבי יוחנן שם בירושלמי - ומה אם מלאכתו של בשר ודם אתה אומר אסור, מלאכתו של הקב"ה לא כל שכן? ורבי יוסי מרחיק לכת ביותר בענין הסיגוף ואוסר על כל אדם לסגף עצמו בתענית יחיד אפילו הוא שרוי בצרה גדולה כגון נרדף מפני הנכרים או מפני ליסטים שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו (עיי"ש ברש"י), או משום שנאמר "ויהי האדם לנפש חיה - נשמה שנתתי בך החייה" (תענית כב, ב), ובכך פירשו הפסוק "ומבשרך לא תתעלם" דהיינו אל תתנכר ואל תתעלם מבשרך וגופך, לענות אותו אלא תן לו את צרכו, ומספרים כי "החכם צבי" ביקש להביא לו קודם פטירתו כוס יין, ואמר בזה אני רוצה לפייס את גופי שהייתי מענה אותו ומצערו כל ימי" (עיין עיטורי תורה במדבר דף 40).
ג) הכרעת הפוסקים בנידון:
א - הרמב"ם
א) בהלכות דעות: (פרק ג, הל' א) פוסק כשמואל שאומר היושב בתענית נקרא חוטא, וכך הוא כותב: שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד... דרך רעה הם ומוציאים את האדם מן העולם, אפרוש מהם ביותר... עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה... וגם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה, והמהלך בה נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה... ובכלל אלו שמתענים תמיד אינם בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתעניות... (עיי"ש).
ב) בהלכות תענית (פרק ה, הל' א) כותב הרמב"ם שמטרת התענית: "לעורר הלבבות לפתוח בדרכי תשובה."
ג) ובשמונה פרקים (פרק ד) כותב: וכאשר ראו הכסילים שחסידים עשו אלה הפעולות ולא ידעו כוונתם, חשבו שהן טובות וכוונו אליהן בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני עינוי
ויחשבו שהם קנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לה', כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רע ושבהן תגיע פחיתות מפחיתויות הנפש... וזאת התורה התמימה המשלימה אותנו... כיוונה במצוותיה ואזהרותיה להיות האדם טבעי והולך בדרך האמצעי... (עיי"ש).
ואולם על הרמב"ם יהיה לכאורה תמוה ממה שכתב במורה נבוכים (ח"ג, פרק מח) על הנזירות: אבל טעם הנזירות פשוט מאוד, והיא הפרישות משתיית יין אשר כבר השחית הראשונים והאחרונים... ולפיכך באו מדיני הנזירות... הרחקה יתירה... שהרי המתרחק ממנו נקרא קדוש והושווה למעלת כהן גדול בקדושה עד שאינו מתטמא אפילו לאביו ולאמו כמוהו, וכל הגדולה הזו מפני שפרש מן היין (עיי"ש), ויוצא מדבריו כאן שהנזירות היא רצויה וכדעת רבי אלעזר והלוא בעצמו פסק כרבי אלעזר הקפר ושמואל שהיושב בתענית נקרא חוטא?
אלא פשוט שאין תמיהה על הרמב"ם, כי באמת הוא פסק שהסגפנות וההתנזרות מצרכי החיים היא שלילית ואיננה רצויה בעיני התורה התמימה הדורשת חיים טבעיים כדרישת הטבע האנושי, אבל קיימת "נזירות" רצויה המשמשת כאמצעי מוסרי והשתלמות נפשית והיא ההתנזרות מתאווה מופרזת מהשתקעות בהמית בכל תענוגי העולם ההבליים, ואפילו פרישות לשם תיקון והתעלות היא רצויה וחשובה וכפי שכתב בעצמו בהלכות נדרים (פרק יג, הל' כג) "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו - הרי זה משובח - כיצד? כגון מי שהיה זולל, ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים... כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיו"ב אמרו חכמים "נדרים סייג לפרישות" (עיי"ש) ובודאי רמב"ם למד זה מהמעשה של שמעון הצדיק (נדרים ט, ב) שלימד אותנו שהנזירות אינה רצויה כתכלית החיים, כיסוד החיים אלא כאמצעי זמני להשתלמות רוחנית, לסילוק מכשולים ולבלימת יצרים רעים המשתלטים על האדם דוגמת אותו נזיר המובא בגמרא בנדרים (ט, ב), ומכוח זה פסק הרמב"ם (הל' נזירות פרק י, הל' יד) האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך... הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים היא, אבל הגודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלוקיו על ראשו קדש הוא לה', ושקלו הכתוב כנביא שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים ומבחורים לנזירים" (עיי"ש בכסף משנה וברדב"ז) כלומר שרק נזירות, תענית שבאים לשם שמים, כאמצעי לרכך הנפש, לקרבה לתורה, לתיקון ולשכלול, להתעוררות לתשובה, הם הרצויות וזולתן הן פסולות ומכחישות את גוף האדם להימנע מעבודת ה' כדברי הנביא "ולא ילבשו אדרת שער למען כחש" (זכריה יג, ד ושמונה פרקים פרק ד) מפני שיותר נכון ובריא לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב ולהגיע למידות נעלות וישרות רק בגוף בריא ובהליכה בדרך האמצעית ושביל הזהב. ולכן "נזירות", ותענית לצורך בלימת יצרים, עידונם וכיבושם היא חיובית ורצויה ומותנית בתנאי של כושר סבילותה כפי שהגמרא בתענית מסיקה (יא, ב), וצריכה להיות מסוייגת ומוגבלת ביסודה אליבא דרבי אלעזר הקפר, שמואל וריש לקיש כי לדעתיייהו התעניות שאינן בגדר חובה ותיקון, אין ליחיד להעמיסן על עצמו מרצונו הטוב כי בזה יטה לסגפנות פראית ההורסת ומכלה את הגוף שנברא בצלם
אלוקי, ולכן יש לשקול ולפלס כל צום ותענית במאזני הטוב והתיקון, כסייג לפרישות מבהלת היצרים ומהתמכרות יתירה לתאוותנות כי "פרישות" כזו הנקוטה על ידי הצדיק, החסיד, כאמצעי זמני לזיכוך המידות ולטהרת המעשים מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות (ועיין רמב"ם בפירוש המשנה לטהרות פרק ב מ"ב, ובהל' טומאת אוכלין פרק טז הל' יב, ומורה נבוכים ח"ג, פרק ח).
ברם ראיתי לבעל ה"לחם משנה" (שם) שהרבה להקשות על הרמב"ם למה פסק כרבי אלעזר הקפר אחרי שיש עליו חולקים וסוברים שהיושב בתענית נקרא קדוש? (ועיין בתשובות הרשב"א סימן שלא).
ולענ"ד, פשוט שהרמב"ם צריך לפסוק כר"א הקפר משום שהרבה אזלי כוותיה שהרי שמואל, רבי יוסי וריש לקיש שהלך בשיטת רבו ר' יוחנן בירושלמי דמאי - סוברים כמותו, ועוד משום שהרבה מאמרי חז"ל מגנים את הסגפנות ונציין כמה מהם:
א) אמר ר' אידי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים (ירושלמי נדרים פרק ט, הל' א) והביא הרמב"ם עצמו בשמונה פרקים (פרק ד, דף לג) בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים באיסורים קבועים.
ד) עתיד אתה ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל (ירושלמי קידושין פרק ד, הל' יב) ופירשו "קרבן העדה" ופני משה שחטא על נפשו שסיגפה חינם (עיי"ש).
ה) אסור לגור בעיר שאין בה רופא, ולא מרחץ ולא גינוניתא של ירק (שם בירושלמי).
ו) כל הקץ בחיים טובים בעוה"ז, סימן רע לו (תנא דבי אליהו ריש פרק יד) וכן אמרו בהוריות (ב, ב) ומי סני לצדיק דאכלי תרי עלמא...
ז) חז"ל גילו לנו מי שבא להתיר נדרו אומרים לו אילו היית יודע שהנודר כאילו נוטל חרב ודוקרה בלבו - נודר היית? (שם בירושלמי נדרים פרק ט).
ח) וכן אמרו בילקוט (ראה - רמז תתצא) חבב הקב"ה את ישראל שהוא מצווה אותם שלא יצערו עצמם ויטלו שכר, וכן מסיבה זו פטר הקב"ה את האדם מכמה מצוות מפני "צער הגוף" כגון ישיבת סוכה בגשמים, והמצטער פטור מן הסוכה (עיין או"ח סימן תרלט ס"ק ב), תפילין במיחוש ראש ובחולי מעיים וכן המצטער פטור מן התפילין (עיין או"ח סימן לח) ועוד כהנה מצוות משום שהמצוות צריכות להתקיים בשלמות, בהרמוניה נפלאה בין הגוף והנשמה, כי מאחר שהאדם הוא הרכבה של גוף ונשמה, הרי השותף הגשמי של "הנשמה" אינו צריך להיות מקופח מפני שנתחבר לבת מרומים ולכן יש לעודדו לסעדו, לחזקו ולתת לו די מחסורו כדי שיפיק רצון מאת הנשמה העליונה.
ולאור זה אזיל הרמב"ם לשיטתיה שקבע את שיטתו בתורת המוסר "שהמידה הבינונית" או "המיצוע" היא הדרך הרצויה והמקובלת בעבודת ה' עלי אדמות ולכן על "האדם" המורכב מחומר ורוח לסגל לעצמו "השמחה" שיש בה עבודת יוצר הכל (רמב"ם הל' יום טוב פרק ו הל' כ) ולהתרחק מהסגפנות שהיא מנהג עכו"ם הנובעת מהשקפתם הפסימית על ערך החיים הגשמיים, ולכן סובר הרמב"ם על סמך דברי שמואל ודעימיה שאין סברא הגיונית ותפיסה נכונה שהאדם יבלה ימיו בתעניות ובסיגופים הרסניים כי הדרך הזו אינה מובילה לבנין העולם וישובו ולשלמות המעלות השכליות והמידותיות של האדם, ומשום כך התורה האלוקית הרחיקה אותנו מעינויים ומנטיה לקצה האחרון שאינו מביא את האדם לטוב הרצוי.
ולפי זה בודאי גם הדעה החולקת על רבי אלעזר הקפר מסתייגת מהתפיסה הקיצונית הדוגלת בסגפנות ובפרישות קיצונית בדרך הגויים, וסוברת מה שאמרו בגמרא "היושב בתענית נקרא קדוש", זה אמור באדם גדול ומצויין נעלה במידותיו ומשוכלל בדרכיו שתרם לישובו של עולם, ורוצה להשתלם יותר, להתעלות לספירות עליונות אז הדרך היעודה לאדם זה, היא הפרישה "מתענוגי עולם ותאוותיו", הגברת התשוקות הרוחניות שהרי "וגם הנפש לא תמלא" ואמרו רז"ל "כל מה שיפעל האדם עם הנפש אינו יוצא ידי חובתו, למה, שהיא מלמעלה" (ויקרא רבה ד, ב) ולכן בכדי לספק את נשמתו שהיא בת מרום ומקורה בעולם העליון והיא נכספת לדברים ששורשם בעולם מכורתה, על האדם העליון לשאוף יותר להשגות גבוהות שהרי אין העולם הגשמי יכול להעניק לבן תמותה את הסיפוק המלא לנשמה כדברי המשל של רבי לוי במדרש (עיי"ש) ואולם לאדם הבינוני, אין לנקוט "בפרישות" ובסיגוף כהנהגה תמידית וכשיטת חיים טבעית שהרי היא סותרת דרכי ההתעלות וההרמוניה בין הגוף והנפש הזקוקים לשכנות טובה, לשיתוף פעולה מלא ולהבנה הדדית כדי להגיע לשלמותו העליונה, ושלמות זו תושג רק בפיתוח הכוחות הנפשיים הנמצאים באדם באמצעות הכוחות הגשמיים, שעבוד החומר לצורה, ובסיפוק צרכי הגוף לתכליתם העליונה. (עיין הרמב"ם במורה נבוכים חלק א פרק א, וחלק ג פרק ח), אבל ההתמכרות לתאוות היא אסורה בהחלט, וכמו כן, דיכוי החומר ושלילתו הקיצונית הוא מגונה ואינו מוביל למגמה הרצויה של "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה, לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא, כב וכתובות קיא, ב).
ב - דעת הרס"ג:
הרס"ג (אמונות ודעות מאמר י) נטפל לבעיה זו, וכדרכו הצלולה טרח לפתור אותה בדרך המיצוע והמיזוג של מידות האדם ושאיפותיו לשלמות הרמונית שאינה מקפחת את צרכי הגוף ותביעותיו ההכרחיות, ולכן שולל הרס"ג את שיטתם של אלה המעדיפים "פרישות" קיצונית כגון ההליכה אל ההרים, הבכיה, הספידה וההתאבלות על העולם הזה, הואיל ודרך זו מביאה לביטול הקיום האנושי, ובביטולו תתבטל החכמה והתורה, ולכן יש למתן ולצמצם את התאווה
המופרזת לאכילה ושתיה וכו' אבל "הפרישות" תהיה טובה ומועילה רק כשיתנהג בה במקומה ובזמנה הנכון לשם ריפוי וזיכוך ריסון ובלימת יצרים מתפרצים.
רבנו בחיי בספרו "חובה הלבבות" (שער הפרישות) מברר נושא זה בהרחבה, וגם הוא לא סטה לגמרי מיסודו של הרס"ג אלא הוא היטה במקצת והוכיח כי אלה המפליגים בפרישות קיצונית מדרכי החיים, מתרחקים מדרך תורת ישראל אשר סיסמתה "קדש עצמך במותר לך" תוך כדי השתתפות נאמנה בעבודת יישוב העולם עד כמה שהוא בגדר הכרח לזה, ולמרות שרבנו בחיי נוטה במקצת לפרישות בכל זאת אינו מרשה לעבור את הגבול במסגרת התורה ונתיבותיה הטובות, ויש להתרחק ולגנות כל פרישות קיצונית מזוייפת ובלתי נאותה.
ריה"ל בכוזרי (מאמר ב - מה - ב) כותב: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות... ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלוקים משמחתך בימי השבתות והמועדים... ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד, היא עבודה ודבקות בענין האלוקי. יוצא לפי ריה"ל, שגם הנאות הגוף ותענוגי עולם הזה עשויים להיות אמצעים טובים לעבודת ה' אם הן מזוככות ומשוללות כל כוונה תאוותנית מופרזת, ולכן יש להתייחס להנאות העולם באופן חיובי ובונה כשהן צמודות לעבודת ה' בכל האופנים, והמשיך ריה"ל בענין זה ללמד "מי שהכניס עצמו להינזר בפרישות כבר הכניס נפשו ביסורים וחולי נפשי וגשמי ויתרחק מהענין האלוקי, וכן כתב גם הרס"ג (מאמר ג) "מנהג העובד את ה' אצלנו אינו נגזר מן העולם, שלא יהיה העולם למשא עליו... לפי שהתורה אוהבת את העולם ואריכות הימים כי רק על ידיהם יכול להגיע לעוה"ב ולכן לדעת רבי יהודה הלוי "החסיד" בהשקפת התורה "הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, ומנהיגם הנהגה גופנית כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר"... וחסם הכוחות התאוותניים ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם... (עיי"ש) וכן כתב בעל "מסילת ישרים" (פרק יח) אין מידת "החסידות" תלויה באמירת בקשות רבות ווידוים גדולים ובכיות והשתחויות גדולות ובסיגופים זרים שימית בהם האדם את עצמו... אלא שורש החסידות היא מה שאמרו רז"ל "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו... " (ברכות יז, א), ובפרק יט כתב הרמח"ל "שעיקר החיים היא השמחה בעבודת ה' ככתוב "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק, ב) ושלמות העבודה האלוקית היא השמחה, וכשאין שמחה, האדם צפוי לעונש כפי שהזהיר משה רבנו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח, מז) ולכן אומר שלמה "אור צדיקים ישמח" (משלי יג, ט) ללמדנו שעיקר שמחת הצדיק היא בעשיית התורה והמצוות המאירות את הגוף והנפש כאחת.
"תורת ישראל" אינה דורשת מן האדם שיזניח צרכיו הגשמיים ושיפנה עורף לעולם של הקב"ה אף שהוא עולם גשמי, ולכן "דת ישראל" אינה ברוגז עם החיים, ואדרבה אנו אוהבים את החיים וכפי שכתבו חכמינו ז"ל שחג הסוכות נקבע דוקא בחודש תשרי כדי לשמחנו מצערנו ויגוננו של ימי התשובה" (פלא יועץ) כי במשך ארבעים יום החל מראש חודש אלול, ישנו מהלך של הינתקות מעולם הזה ושאיפה לדברים רוחניים אשר שיאו מגיע ביום הכפורים
וזה גורם ריחוק מקדושת העולם הזה, ובאמת לפי התורה עוה"ז ועוה"ב חבוקים וקשורים יחד, ושכלול ותיקון עוה"ז הוא בסיס נאמן ויסוד מוצק להתעלות בשני, ולכן אחרי ימי התשובה ותיגבור הרוחניות, מופיעים ימי שמחה של שיבה אל החיים (עיין עולת ראיה ח"ב - שסז), חדות הנפש של שמחת קודש לקומם את הרצון הטוב ועוז החיים הטהור ואז תהיה התשובה שלמה (עיין אורות התשובה פרק ט, פיסקא י).
אהבת החיים מתבטאת דוקא בחג הסוכות, ורמז לזה מרן האריז"ל שלולב בגימטריה "חיים" (68) וכן הדס הוא בגימטריה "חיים" (עם הכולל 69), וגם אנחנו מנענעים שלש פעמים לששה כיוונים, בגימטריה חי (18) וכל זה מראה לנו שתורתנו שהיא "תורת חיים" לא באה לדכא את החומר, ואין מגמתה להמשיך חיי עוה"ז ולשלול את טובתם וזוהרם אלא להעלותם ולהפשיט את הקדושה על כל הבנין החמרי, ועל ידי ההכנה הגופנית והנפשית כיחד, באה האדם להתעסקות במצוות מתוך חיים ושמחה, מתוך עוז וחדוה.
המורם מדברינו, שצריך לחלק ולסווג את "התענית" לשני סוגים:
א) תענית - לשם סיגוף ועינוי גרידא זה אינו רצוי ביהדות וכל העושה זאת נקרא "חוטא" חטא כלפי כוחותיו הטבעיים הדורשים איזון ושוויון, וחטא שהוא ממעט במלאכת שמים ומחליש את "נפשו" שאינה רכושו הפרטי.
ב) תענית לשם תיקון, לשם הכנעה ובלימת היצרים והיא מכשיר לריכוך הלב ולהתעוררות לתשובה והיא מעין "קרבן" שבא לרסן ולעדן את היצרים הגסים והבהמיים וזוהי מגמת "הצום" לפי תורתנו המדגישה פעמים רבות "ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, כז) "ותענו את נפשותיכם" (ויקרא טו, כט), "אשר לא תעונה" (ויקרא כג כט) ללמדנו שעינוי הנפש הוא עיקר ולא עינוי ודיכוי הגוף, ומשום כך, "עינוי הגוף" בלעדי עינוי הנפש אינו כלל עיקר "יום רצון ה'" ולכן "תשובה" דרך סיגופים אין לה מקור בהלכה כי המצוה היא לעזוב החטא, להכניע את הנפש הבהמית ולהמשך אחרי הנפש השכלית בעבודת-ה' ולכן הרמב"ם והסמ"ג לא הזכירו, תענית בכלל בהלכות תשובה (עיין שו"ת חתם סופר סימן קעה), וכתב רבנו בחיי (כד הקמח ערך תענית) שעיקר כוונת התורה הן בתפילות, בתעניות, בצדקות הכל להכניע הנפש הבהמית, להגביר שכלו על גופו וזוהי "הצדקות" הנדרשת מהאדם כדי להגיע לעבודת ה' בשמחה כי הסגפנות פוגעת ביכולת האדם וכושרו לקיים מצוות זד בגבורה ובתוספת עוז, ולכך גדולי החסידות היו אומרים "כלום הגוף רכושך האישי שהחלטת לסגף אותו ולענותו"?