שאלה: תושב שואל למה נהגו שלא לאכול אגוזים בר"ה וכן לא חמוצים ולא יינות חריפים?
תשובה: מנהג זה להקפיד בליל ר"ה שלא לשים חמוצים ולא ענבים וזיתים שחורים הביאו אותו האחרונים, מרן הבן איש חי (פ. נצבים אות ה ובעל כף החיים סימן תקפג ס"ק ח) ולענ"ד הטעם פשוט שהרי בליל ר"ה שהוא התחלת השנה החדשה אנו לוקחים דברים מתוקים לסימנא טבא כדי להתפלל שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנה של שמחה ואושר ולכן לא אוכלים מאכלים חריפים, חמוצים, מרים ושחורים כדי שלא תהיה לנו שנה חריפה, אפלה וחמוצה אלא מתוקה כדבש.
וכן לא אוכלים "אגוז" כי אגוז גימטריא "חטא" ולא רצוי לרמוז על חטא בליל ר"ה, ועוד מובא טעם משום שפרי אגוז מרבה ליחה בגרון ובאף והדבר מפריע במהלך התפילות.
שאלה: שואלים מתי לאכול את "הסימנים" לאחר הקידוש או לאחר ברכת המוציא?
תשובה: מנהג ישראל לאכול בשתי הלילות של ר"ה מיני מאכלים מתוקים לסימן טוב לכל ימות השנה משום ש"סימנא מילתא היא" (הוריות יב,א וכריתות ו,א) וכן כתבו הטור והשולחן ערוך (סימן תקפג) ונשאלת השאלה מתי אוכלים אותם לפני הקידוש או לאחר המוציא?
ומצאנו שני מנהגים בנידון ונפרט:
א- ישנם הנוהגים לאכול מהפירות והירקות אחרי הקידוש קודם נטילת ידים לסעודה ובספר "נהר פקוד" (עמוד קכז,א) הביא שכן נהג אביו הגאון "הרב דוד בן שמעון" (בעל צוףדבש) ונימק: כיון שכל אלה הדברים נתנו בהם חכמים טעמא לסימנא טבא בלילה הזה, ליל התחדש עלינו שנה חדשה וא"כ ראוי להקדים לאכול כל אלה הדברים תיכף בכניסת השנה ולכן אוכלים בראשית הלילה ולא בתוך סעודה אחרי שמילא כרסו במאכלים ולא מוכחא מילתא אם אוכלים לסימן כמצוות חכמינו (עיי"ש) וכן כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל בספרו "מים חיים" (ח"א סימן רמא) שמנהג העולם לעשות את "הסדר הנ"ל מייד אחרי הקידוש לפני הנטילה וברכת המוציא וכן נהגו בגלות תוניס ולוב (עיין בספר עלי הדס פרק ח אות טו) ובספר "נחלת אבות" (מנהגי ר"ה אות כג).
ברם, יש שערערו מכמה בעיות הלכתיות על מנהג אכילת הסימנים לפני המוציא ונציין כמה מהן כפי שכתבן בעל "שו"ת מים חיים" (עמוד קנח):
1- בדרך כלל אוכלים מן הסימנים יותר מכזית ונכנסים בזה לספק ברכה אחרונה- אם ברכת המזון פוטרתם או לא שהרי אכלום קודם ברכת המוציא (עיין חוקת המועדים סימן ד).
2- מתחילים בברכת התפוח כמו שכתוב מחזורים וזה נגד הדין שצריך להקדים התמרים שהן ממין שבעה שנשתבחה בהם א"י.
ולכן כדי שלא יכניס עצמו בספק, נכון שלא לאכול אותם קודם הסעודה אלא יאכלם אחרי המוציא באמצע הסעודה (עיין שו"ת יחוה דעת ח"א סימן פב וסימן נא) וכן פסק מרן הגר"ש משאש זצ"ל בספרו שו"ת "שמש ומגן" (ח"ג סימנים עב ועח) וכן נהגו אחרונים פוסקי חכמי מרוקו לאכול אותם בתוך הסעודה ואין לברך עליהם ברכה אחרונה כי ספק ברכות להקל, וכן הביא בשו"ת מקוה המים (ח"ה עמוד ל) בנתיבות המערב (ר"ה אות כב) ובספר זוכר ברית אבות (124).
ולגבי אמירת "יהי רצון" יש נוהגים לאומרו קודם "ברכת הנהנין" ויש מקדימים ברכת הנהנין תחילה ויטעם מן הפרי ואח"כ יאמר "יהי רצון" ויטעם שנית מן הפרי (שו"ע סימן תקפג: ומשנ"ב שם סימן ד, בן איש חי נצבים: שו"ת יחוה דעת ח"א סימן נא: ומג"א סימן תקפג ועטרת אבות ח"ב פרק טז,מד).
ומי שנוהג לומר יהי רצון לפני אכילת הפרי והירק יכול להמשיך במנהגו כי אמרית "יהי רצון" אינה מהווה הפסק בין הברכה לאכילה משום שהיא לצורך האכילה (עין הב"ח סימן תרה: ושו"ת "ליצחק ריח" ו,ב אות כ).
ואין מברכים על אכילת הסימנים ברכה אחרונה כי ברכת המזון שבסוף הסעודה פוטרתן (עיין מג"א סימן תקפג ס"ק ב).
שאלה: למה מקדימים לקחת "תפוח" ולא תמר שנמנה על שבעת המינים שנשתבחה בהן א"י ואילו "תפוח" לא נמנה בשבעת המינים?
תשובה: מרן השו"ע (סימן רא,א) פסק שאם היו ממין שבעה, מקדים מין שבעה אע"פ שאינו חביב כמו המין האחר, אלא שלדעת הרמב"ם "החביב" עליו קודם לשבעת המינים (שם ס"ק ב) אבל הלכה כמרן ששבעת המינים קודמים לחביב.
ולפי זה תמוה על המנהג להקדים "תפוח בדבש" וכפי שנהגו בכל קהילות ישראל שהרי ל"תמר" יש זכות קדימה כדעת מרן? ואכן הפוסקים דנו רבות בשאלה זו ונתנו כמה תירוצים לכך מבחינת נגלה ונסתר ונציין כמה מהם:
א- כיון שמנהג להתחיל באכילת התפוח שהוא מתוק שוב אין כאן דין קדימה (טור סימן תקפג: כף החיים סימן ריא ס"ק ה).
ב- על פי כונת חכמי החן התפוח רומז לשכינה שנקראת "חקל תפוחין" ועכשיו היא בסוד "דינא קשיא" ומטביל את התפוח בדבש כדי להמתיק הדינא קשיא לדינא רפיא ואומרים על אכילתו "יה"ר שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" (עיין מהרי"ל הוב"ד בדרכי משה סימן תקפג).
ג- כיון שכעת אנו עושים סימנים לשנה טובה "הרי התפוח הוא יותר מתוק ובעינינו הוא נחשב "חשוב" ולכן מקדימים אותו לתמר (עיין ט"ז בסימן ריא ובסדר ברכת הנהנין לאדמו"ר הזקן פרק י ס"ק טו).
ומי שרוצה להקדים את ה"תמרים" כמו הדורות הקודמים מדין קדימה של שבעת המינים יש בידו הלכה של השו"ע (סימן ריא).
שאלה: האם סומא יכול לתקוע בשופר ולהוציא אחרים ידי חובה?
תשובה: סומא הבקי בתקיעות שופר, יכול לתקוע בשופר ולהוציא את הרבים ידי חובתם, כך מבואר בשו"ת הרדב"ז (מ"א סימן נט) וכן באחרונים (עיין באר היטב תקפט ס"ק ג) וכן כתב בעל שערי תשובה (שם ס"ק ג) שסומא מוציא אחרים בתקיעת שופר ובכל מצוות דאורייתא (עיי"ש).
שאלה: האם אשה חייבת לשמוע תקיעות שופר בר"ה?
תשובה: מצות תקיעת שופר בר"ה היא מצות עשה דאורייתא "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט,א) ונאמר בתהלים (פט,טז) "אשרי העם יודעי תרועה" וכן "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא,ד) ומגמתה לעורר את האדם מתרדמתו הרוחנית ולדחוף אותו לחפש במעשיו ולהתעורר בתשובה כדי לחזור לשורשו ולמהותו האלוהית (הרמב"ם הל' תשובה פ"ג הל' ד) ולכן המילה "שופר" גזורה מלשון "שפר" דהיינו לעורר האדם לשפר מעשיו ודרכיו ולכן בעת התקיעה יתכוון השומע לשמוע קול שופר כדרישת התורה כי היא גזירת הכתוב וגם מעורר השומע לתשובה.
והנה לכאורה אם קולות השופר באים לעורר האדם לתשובה, הרי גם האשה חייבת לשמוע כדי להתעורר לשיפור מעשיה ולדקדק במצוות שחייבת בהן.
ברם, קיי"ל "נשים פטורות מלקיים מצוות עשה שהזמן גרמא" (עיין בבא קמא פז,א תו"דה וכן קידושין כט,א ולג,ב הרמב"ם הל' ציצית פ"ג הל' ט: וטור שו"ע או"ח סימן יז,ב ושו"ע סימן תקפט,ג) ולכן מדין כלל זה נשים פטורות מלישב בסוכה, מלקיחת לולב ומיניו, ממצות שופר ואע"פ כן קיבלו על עצמן מצוה זו כחיוב ובאות לבית הכנסת לשמוע קול שופר (שו"ע סימן תקפט,ו ומשנ"ב שם ס"ק ח).
ואשה שלא היה באפשרותה לבוא לבית הכנסת מותר לאדם ששמע את התקיעות להוציא את השופר וללכת לתקוע לה, אבל לא יברך לה אם הוא בעצמו יצא ידי חובה והאשה עצמה אם היא מגלות יוצאי אשכנז שנוהגות לברך על מ"ע שהזמן גרמא כדעת ר"ת (עיין תוס' לקידושין לג,ב) פסק הרמ"א (תקפט,ו) שיכולה לברך וכן נוהגות נשים מעדות אשכנז.