ט"ו בשבט בהלכה ובאגדה
- מעלת ט"ו בשבט בהלכה
בהלכה ישנן שתי משמעויות מרכזיות לתאריך "ט"ו בשבט" שנקבע על ידי חז"ל לר"ה לאילנות – האחת לענין שנות הערלה, והשניה לענין הפרשת תרומות ומעשרות (ר"ה ב, א; וטור שו"ע יור"ד סימן שלא ס"ק נז, וס"ק קכה), יוצא שט"ו בשבט הוא ר"ה לכמה הלכות התלויות בדיני ערלה, ונטע רבעי ולענין קביעת השנים לחיוב מעשרות, ושני טעמים נאמרו לקביעה שט"ו בשבט הוא ר"ה לאילן:
- הגמרא (ר"ה יד, א) אומרת: אמר ר' אלעזר "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה", ומפרש רש"י: הואיל ויצאו רוב גשמי השנה שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה.
- נמצא לפי הסבר זה שתאריך זה משמעותי לתהליך גידול הפירות, לחנטה שלהם שהיא תחילת היווצרותם.
- הטעם השני כתבו התוספות והר"ן שם שתאריך זה מסמן מכוח אילו גשמים חנטו האילנות, והפירות שחנטו קודם לט"ו בשבט הושפעו מן הגשמים של השנה שעברה ואילו הפירות שחנטו מט"ו בשבט ואילך מושפעים מגשמי שנה זו.
א- לענין ערלה:
כתוב בתורה (ויקרא יט, כג) "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל... שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" ופירשו חז"ל שצריך למנות שלוש שנים מעת נטיעת האילן ואין צריך למנותם משעת נתינת הפירות (תו"כ שם; טור שו"ע יור"ד סימן רצד ס"ק א) ופירות אלה בתוך שלוש שנים אסורים באכילה ובהנאה לעולם (פסחים כב, א; טור שו"ע שם).
ולפיכך אם העץ סיים "שנות ערלה" אז פירותיו שחנטו קודם ט"ו בשבט עדיין נחשבים 'ערלים' ואסורים באכילה ובהנאה, ואם חנטו אחרי ט"ו בשבט, נקראים 'פירות רבעי' ומותרים באכילה לאחר חילולם על כסף שמעלים אותו לירושלים וקונים בו מזון הנאכל בתוך חומת ירושלים (עיין מעשר שני פרק ה הל' א-ה) ותיכף אחר פדיונם מותרים באכילה ואינם חייבים בתרו"מ (עיין שו"ע יור"ד סימן רצד ס"ק ה).
ופירות שעברו עליהם ארבע שנים מן הנטיעה וחנטו אחרי ט"ו בשבט ואילך חייבים בהפרשת תרו"מ כי הם "חולין גמורים".
"החנטה" בענין זה היא שלב מסויים בהתפתחות פרי האילן והוא הקובע את שיוך הפרי לאחת משני השבוע "ובפרי הולכים בתר חנטה" (ר,ה יג, ב) ולדעת הרמב"ם (הל' מעשר שני פ"א הל' ב-ג) "החנטה" זהה עם "עונת המעשרות" שהוא השלב שבו הפרי ראוי לאכילה שנאמר "מזרע הארץ מפרי הארץ" (ויקרא כז, ל) עד שיגדל ויעשה פרי (עיין החינוך מצוה שצה) ולדעת שאר הראשונים (התוס' לר"ה יב, ב ד"ה התבואה; והר"ש לשביעית פ"ב, ז ועוד) החנטה היא שלב מוקדם יותר, אחרי נשירת עלי הפרח ויציאת הפרי (ועיין אנציקלופדיה תלמודית כרך טז ערך חנטה).
ב- לענין הפרשת תרומות ומעשרות
ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות לענין הפרשת תרומות ומעשרות ופרי שחנט קודם ט"ו בשבט יחשב של השנה הקודמת ואין לעשר מפירות שנה אחת על פירות של שנה אחרת כי התורה אמרה "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא שנה שנה" (דברים יד, כב) ואמרו בספרי (שם) "מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה", ואין מעשרין מן החדש על הישן ולא מהישן על החדש (בכורות נג, ב) ואם הפריש לא יצא ידי חובת הפרשה וצריך לחזור ולהפריש תרו"מ כהלכה (תרומות פ"א מ"ה והרמב"ם הל' תרומות פ,ה הל' יא וטור שו"ע יור"ד סימן שלא-נז) ולכן אין לעשר מפירות שנלקטו לפני ט"ו בשבט על פירות שנלקטו אחרי ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות.
ביום זה יש בו מעין חגיגיות על שבחה של א"י שנשתבחה בשבעה מיני פירות (דברים ח, ח) ויום זה אינו דין ומשפט לאילנות שהרי הגמרא (ר"ה יד, א) אומרת שבעצרת נידונים על פירות האילן אלא יום זה הוא "חג" על תנובתה המשובחת של א"י הן בפירותיה וירקותיה ולכן כתב מרן הראי"ה קוק "ע"פ המנהג יש בו בט"ו בשבט איזה רושם של יום חגיגה של התעוררות לתחיה ישובית בארץ הקודש", וביום זה האילנות אוזרים את השרף לצורך הוצאת הפירות העתידיים, ועוד כל נטיעה בא"י מחזקת ישוב א"י כי מצוה שא"י תהיה מיושבת ביהודים וכמו שניבא עמוס (ט, יג-טו) "ושבתי שבות עמי... ובנו ערים נשמות ונטעו כרמים ושתו יינם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".
וכתב מרן הראי"ה קוק (חזון הגאולה עמוד רכז) התשובה הטובה לצרות אוייבינו היא שקידה על גאולת הארץ ביתר עוז לתעצומה ולא מניחים אדמת קודש בשוממותה וצריכה א"י להיגאל ע"י הבונים הבנים".
ג- חשבון נפש בט"ו בשבט
והנה כמו שבראש השנה היום הוא זמן לעשיית חשבון נפש לגבי השנה החדשה כך בט"ו בשבט אנו עורכים חשבון נפש להכיר שכמו שבנטיעת העץ, העץ מכה שורשים והיאחזות באדמה כך אנו על ידי עבודת ה', לימוד תורה וקיום מצוותיה נאחזים ונוטעים באדמת קודש לחיות בה חיי קדושה וטהרה כדי להניב מעשים טובים ולמילוי ייעודנו להיות "אור לגויים", לחבר שמים וארץ ולרומם כל הבריאה "וירוממוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (תפילות ימים נוראים), וכידוע עם ישראל נמשל לגפן "גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעיה" (תהלים פ, ט) ועם ישראל יש לו כוח כמו שיש לגפן לגלות את הפנימיות הנפלאה הגנוזה בהווייתו ובגילוי סגולת ישראל ופנימיותו, באה שמחה לעולם בבחינת "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו) ואין שמחה אלא ביין (פסחים קט, א) כך אין שמחה מושלמת בעולם רק בהופעת עם ישראל בקומתו הזקופה ובשלמותו הרוחנית בנחלתו הקדושה שניתנה לו "מתנה עולמית" שאין עליה ערעור ופקפוק.
מרן החת"ם סופר (או"ח סימן יד) קבע שיום זה חשוב לא מצד שהוא סימן בעלמא המורה לאיזה שנה שייכים הפירות, אלא יום זה הוא בעל ערך גדול שהתורה קבעה אותו שבכוחו להשפיע על כוחות הטבע, להעירם מתרדמתם החורפית, לחדש פריונם ולכן אפילו בשנה מעוברת יתחילו הפירות לחנוט מחודש שבט כדי להניב פירות משובחים (עיין עולת ראיה עמוד רסב ד"ה הא לחמא) והגמרא מנמקת (ר"ה יד, א) "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה" ופירש רש"י ונמצאו הפירות חונטים מעתה.
ביום זה מתגלה כוחה של תורה, כוחם של עם ישראל שיש להם הגמוניה ועליונות שלטונית על כוחות הטבע כי מראשית הבריאה התנה הקב"ה עם כוחות הטבע להישמע לעמלי תורה כמו שכתב מרן אור החיים בריש פרשת בשלח (פרק יד, כז ד"ה לאיתנו) וכמו שכתב מרן החתם סופר (או"ח סימן יד) שהטבע משועבד לתורתנו הקדושה ולדיניה (עיי"ש ועיין חולין ז, א) והקב"ה התנה עם מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות ככל אשר יגזרו עליהם... (עיי"ש באור החיים) ומשה העמיד חמה ויהושע העמיד לבנה וכן גדעון הוריד טל (שופטים) וחוני המעגל הוריד גשם (תענית כג, א).
- ט"ו בשבט ולימוד תורה
ישנו קשר עמוק בין האדם לבין העץ "כי האדם עץ השדה..." (דברים כ, יט) והתורה נקראת "עץ חיים" ככתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג, יח) וחודש שבט יש לו קשר עם התורה שהרי משה התחיל לבאר את התורה בראש חודש שבט כלומר חודש שבט מסוגל לברכת התורה כמו שמסוגל לברכת הפירות (חידושי הרי"ם ט"ו בשבט).
האדמה מניבה תוצרת משובחת להחיות בה נפש כל חי, כך התורה מניבה חיים לאדם, מדריכה אותו להיות "פרי משובח" של הבורא, והאדם בהפעילו את שכלו לפי חכמת התורה ומוסרה הא-לוהי מחדש חידושי תורה, בונה עולמות רוחניים ובזה הוא משרה את השכינה בעולם הגשמי, ומכאן שמקור ההשפעות הגשמיות הוא "ההשפעה הרוחנית" של התורה המעצבת ונותנת קיום ליצורי תבל ובמיוחד לאדם העשוי בצלם א-להים (עיין נצח ישראל פ.מו ושו"ת "ארץ צבי" ח"ב עמוד דשמ) ולכן ההתפתחות הגשמית של האילן משפיעה על התפתחותו הרוחנית של האדם.
וידוע שא"י היא "ארץ השכינה" כי היא מושגחת על ידה "עיני ה' א-להיך בה" והיא מסוגלת ומיוחדת לקיום התורה ומצוותיה בשמחה ובהידור וכדברי הספרי (דברים לז) "תבל זו א"י – ולמה נקרא שמה תבל? על שם התורה שנקראת תבלין" כלומר מקור התורה הוא בא"י כי הקב"ה בחר בה להיות "משכן הקדושה, בעולם (עיין במדב"ר פג, ח; דרך ארץ זוטא סוף פ.ב; תנחומא ראה ח ושמו"ר פ.לז, ה) "והשכינה לא שריא לבד מארעא דישראל" (זוהר שמות קע, ב) ומשום כך פירותיה, עציה וירקותיה יונקים מקדושתה ואכילתם מחדירה בנשמתנו ובאיברינו קדושה ובזה אנו ניזונים מקדושת א"י וכמו שכתב הב"ח (או"ח סימן רח) והחת"ם סופר (חולין קמב, א) כתב שפירות א"י מולידים קדושה בנפש האוכל ומוסיפה אהבה ודבקות בה' בלימוד תורה ובקיום מצוותיה כי תורת א"י היא זכה וברה בלי סייגים ופסולת והיא מזככת ומטהרת את לומדיה ודלא כתורת חו"ל מלאה קליפות ופסולת מצד הטומאה השורה עליה (עיין מור וקציעה סימן רח) ולכן אמרו רז"ל "אין תורה כתורת א"י" (ויקר"ר פ"יג, ה ובר"ר פרשה טז) ועוד אמרו "אתה מבקש לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בא"י" (שוחר טוב, קה ועיין בספר "אורות התורה" פרק יג).
חודש שבט הוא הכנה למתן תורה שהרי משה ביאר את התורה בראש חודש שבט (דברים א, ג-ה) ובאחד בשבט נפתחים בלבות ישראל מעיינות חדשים של תורה וזוכים לחידושי תורה (קדושת הלוי – ליקוטים; בני יששכר, פרי צדיק; וספר התודעה – חודש שבט).
- היחס בין האדם לאילן
התורה משווה את האדם לעץ "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) וכן הנביא ישעיה (סה, כב) "כימי העץ ימי עמי", והמהר"ל (נצח ישראל עמוד מז) הסביר, העץ שורשו בקרקע כי חיותו ממנה ואילו האדם שורשו בשמים כי בצלם א-להים ברא אותו ולכן ברא הקב"ה שהאדם יתפרנס מפירות וירקות הגדלים בארץ ויונקים מחיותם מן האדמה ואילו האדם יונק חיותו מן השמים ובזה הוא מחבר שמים וארץ, את הארציות והשמימיות יחד ולפי זה מובנת מעלת הנטיעה בא"י כי הנטיעה אינה סתם פעולה חקלאית רגילה אלא לפי המדרש (ויקר"ר כה, ג), הנטיעה היא התדבקות במידותיו יתברך כי הקב"ה התעסק במטע תחילה ולכן בכניסתנו לארצנו נצטווינו לעסוק בנטיעה תחילה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) "ונטעתם כל עץ מאכל" (תנחומא קדושים ח) ומכאן האיסור החמור לכריתת עץ עושה פרי (פרקי דר"א פ.לד).
האדם יש לו זיקה עמוקה וקשר הדוק לצומח, והראב"ע בפירושו לפסוק "כי האדם הוא עץ השדה" דהיינו שחיי בני אדם הוא עץ השדה" וכן מפורש בספרי ומשום כך בנטיעת עצים בא"י אנו דבקים בשכינה והופכים להיות "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" כלומר נטיעת עם ישראל בארצו היא פאר מעשיו יתברך.
ארץ ישראל בקדושתה העודפת מסייעת ליהודי המתגורר בה לעלות במעלות הקדושה והאמונה, וכתב בעל "קדושת הלוי" (ליקוטים ד"ה מחמשה) שט"ו בשבט הוא הכנה לפסח, ופסח הוא הכנה למתן תורה, ונמצא שט"ו בשבט הוא הכנה לקבלת תורה, ומשה התחיל לומר "משנה תורה" בחודש שבט.
בט"ו בשבט מתמלא היהודי אהבה וחיבה גדולה לארצו, כיסופים עזים לפירותיה, לנטיעותיה ולעבודתה החקלאית כי "ארץ כנען מיוחדת לא-להי ישראל והמעשים לא יישלמו אלא בה" (כוזרי ה, כג) וכן כתב בעל החינוך (מצוה תקסח) בטעם הלאו שלא להחזיר עבד שברח מאדוניו מחו"ל לא"י "בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה השי"ת" (ועיין הרמב"ן לבראשית כד, ג ; כו, ה; דברים יא, יח; ורבנו בחיי לבראשית כו, לדברים ד, יד) ולכן הגעגועים לבניינה, לפיתוחה, לנטיעותיה ולהפרחת שממותיה אינה פעולה אורבאנית וחקלאית גרידא אלא שאיפה גדולה ועזה להידבק בקדושת השכינה השוכנת בה ולכן המצוות התלויות בארץ הנן הרכוש הרוחני היסודי של האומה בכללה ושל קדושת יחידיה (ספר עץ הדר – ראש אמיר; ואורות נז-נח) ולכן אמרו בתו"כ (בהר פ.ה) "כל היושב בא"י מקבל עליו עול מלכות שמים", והגר בה הוא בן עוה"ב (ספרי האזינו, שלג).
"ט"ו בשבט" הוא חג התעוררותם של האילנות בא"י מתרדמתם החורפית והוא גם חג של התעוררות עם ישראל מתרדמת הגלות, משפלות ובזיון קומתו הרוחנית והחומרית ולכן פריחת הארץ היא פריחת העם לשוב ולהינטע מחדש בארצו, להכות בה שורשים רוחניים ולכן יום זה הוא יום חגיגה של התעוררות לתחיה יישובית בארץ הקודש (איגרות ח"ב עמוד סא) ומרבים באכילת פירות הארץ (מג"א סימן קלא ס"ק טז, טוב הארץ וחסד לאברהם מעיין שביעי נהר ז) ונוהגים בו מקצת דיני יום טוב (הגר"א שם בשו"ע סימן קלא ס"ק ו וספר "תיקון יששכר" ושו"ע סימן תקעד-ג) וגם במנחה של י"ד בשבט לא נוהגים לומר תחנון כי הוא ערב ט"ו בשבט (עיין משנ"ב לסימן קלא ס"ק לב; וכף החיים שם ס"ק קא).
ה- אכילת פירות א"י
פירות א"י קלים מכל הארצות, משובחים מכל הפירות שבעולם (עיין ספרי דברים ז, יב), שמנים ומתוקים מדבש (כתובות קיב; שמו"ר פ.לב, ב).
נהגו בית ישראל להרבות באכילת פירות בליל ט"ו בשבט, ואוכלים ט"ו מיני פירות, לשבח, לפאר ולקלס את א"י המניבה פירות קדושים מעולים באיכותם, בטעמם ובגודלם כמבואר בירושלמי (פאה, פ"ז הל' ג ושער החצר פרק קנא).
א"י עשירה בפירות ונשתבחה בשבעה מינים ונקראת "תבל" כי היא מתובלת בכל, ואינה חסרה כלום (ספרי עקב יב; דברים ח, ט).
ברם, ברכתה ואיכות פירותיה תלויים ברמתם הרוחנית של יושבי הארץ, וכשנחרב הבית פסק טעם הפירות (סוטה פרק ט, מ"יד) וכשישובו אליה בניה בוניה יחזור הטעם האיכותי לפירות ולירקות (שער החצר פרק קסט).
ברם, נשאלת השאלה למה השתבחה א"י בפירותיה ולא בדברים אחרים חשובים ויקרים כמו זהב, יהלומים וכו'?
וכתב בעל שער החצר (פרק נו) שכל שקדם בבריאת העולם הוא יותר רוחני ומקורי יותר ולכן כיוון שא"י היא קדושה ושקולה כנגד כל מה שנבראו בששת ימי בראשית (ילקו"ש דברים תנס) ותוצרתה גם כן קדושה הרי להשתבח בפירותיה שהם מקוריים ורחוקים מן החטא ומשום כך איכות הפירות תלויה ברמתם הרוחנית של יושביה וסגולתה של א"י לגרום לעשיית תשובה (פסיקתא רבתי טו).
יוצא מדברי קדשו שיש קשר הדדי בין פירות הארץ לבין המצב הרוחני של יושביה וככל ששורה קדושה בארץ, הפירות הם איכותיים, טעימים ומשובחים וככל שאנו מרבים באכילתם אנו מתקדשים ומתטהרים ביותר ומשום כך התאוה משה להיכנס לא"י לא לשם אכילת פירותיה הטעימים אלא מצד איכותם הקדושתית (עיי"ש פרק קסט).
ועוד כתב בעל "שער החצר" שהשפע הרוחני שנשפע דרך אכילת פירות א"י שהם בחינת "מן גשמי" שמלובשת בו קדושה עליונה.
ולפי זה הסביר דברי הירושלמי (יומא פ"ד הל' ד) ששלמה המלך צייר כל מיני אילנות במקדש כדי שקדושת המקדש תוחדר לאילנות ויושפעו מקדושת המקדש, ועל ידי אכילת פירות קדושים יתוקן חטא אכילת הפרי של אדם הראשון (ועיין בספר עץ הדר ובאורות הקודש ח"ג, לא).
וכתב מרן הראי"ה (אורות הקודש ח"ג דרך הקודש עמוד קכה) המאכל של א"י מקודש בפנימיותו ואינו מגושם אלא בחיצוניותו ולכן בציפייתנו לגאולה, המאכל מתעדן ומתקדש ולפיכך לפני האוכל אנו מזכירים ירושלים "על נהרות בבל" ושיר המעלות בכל סעודה.
נמצאנו למדים שעל ישראל הוטלה המשימה לתקן החטא הקדמון וארץ ישראל היא המקום המסוגל לתיקון חטא זה כי א"י מתוארת כ"גן עדן" (ישעיה נא, ג) וגם הנביא יחזקאל דימה את הגאולה העתידה ל"גן עדן", "הארץ הלזו הנשמה הייתה לגן עדן" (יחזקאל לו, לה) ולכן בשיבת ציון אנו שבים לבנות בא"י גן עדן עלי אדמות ולתקן החטא הקדמון, והעולם יתוקן אתנו כמו לפני חטא אדם הראשון כי בא"י אנו נכנעים לרצון העליון ומסלקים "זוהמת הנחש" שהיא הגאוה וההתנשאות ולכן א"י נקראת "ארץ כנען" כי היא מכניעה יושביה לעשות רצון קונם.
שלמה המלך התפאר בנטיעת עצים בא"י "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי" (קוהלת ב, ה) ולכאורה תמוה מה ההתפארות הלזו?
אלא לאור האמור, שלמה מבטא את גודל שאיפתו להרבות בפירות א"י כדי לתקן חטא אדם הראשון, והטעות שלו היא שהתיקון יבוא על ידי תיקון מוסרי, רוחני, פנימי ולא על ידי אמצעים חיצוניים.
בט"ו בשבט מברכים על פירות א"י כדי להתפלל שיתברכו גידולי האילנות בכמות, באיכות משובחת, כדי ליהנות מהם בקדושה ובטהרה ולהחדיר בנו יראת שמים טהורה והרגשת סגולותיה הא-לוהית של א"י וכמו שכתב בעל צוף דבש בספרו "שער החצר" ובספר "חסד לאברהם" (מעיין ג, נהר כא) והחת"ם סופר (חידושיו לחולין קמד, א) ובעל מור וקציעה (סימן רח).
ו- ארץ ישראל: ארץ התיקון והשכלול
ארץ ישראל נקראת במקרא "ארץ זבת חלב ודבש", ושם זה לא ניתן לה משום טעימות ועסיסיות פירותיה אלא משום שהיא נושאת במהותה תיקון ושכלול, קדושה ורוממות והיא מהפכת את התוכן היותר רע לטובה ולברכה ונקראת גם כן "ארץ כנען" (ויקרא יד, לד) ושם זה הוא שם גנאי כי כנען היה העם המקולקל והמקולל בין שבעה עממין ולמה ממשיכה התורה לכנותה בשם גנאי זה? אלא ללמדנו שניתנה לעם ישראל שעל פי תורתו וקדושתו מעלה את המקולקל למרום הקודש (עולת ראיה ח"א עמוד מ).
והזוהר (נח דף עג) כתב "כשישראל זכאים נקראת "ארץ ישראל" על שמם, וכשאינם זכאים על שם אחר "ארץ כנען".
ולכן בתקופתנו הגדולה, בהקמת מדינת ישראל, אנו מתקנים את כל הכיעור שנספח בנו בנכר מצד תרבות הגויים ובשובנו אליה היא בחינת "חלב ודבש" שמקורם מאיסור (בכורות ו) אבל התורה הפכה אותם לטובים וכשרים, כך א"י מהפכת הרע לשיא הטוב כי היא "ארץ התשובה", ארץ ההכנעה והענוה ולכן "וענוים ירשו ארץ" (תהלים לז, יא).
איתא בילקו"ש (יהושע רמז ז) שיהושע אמר לישראל טרם כניסתם לארץ: עשו תשובה כדי שתיכנסו לארץ ותאכלו מתבואתה.
ויש לשאול לאיזה חטא מתכוון יהושע לעשות עליו תשובה?
ונראה לענ"ד, זהו חטא המרגלים – חטא מאיסת ארץ חמדה ונחלה כי במדבר אכלו "מן רוחני" שהכניס בהם אמונה וקדושת המחשבה גם בלי כוונה באכילתו אבל כעת שנכנסים לארץ ואין "מן" ואוכלים "פירות א"י", הרי קדושתם תלויה ברמתם הרוחנית של ישראל, ולכן החטא היחידי שבידי באי הארץ הוא החטא החמור של המרגלים, ועל ידי התשובה, הפירות של הארץ יתקדשו, ישתבחו באיכותם הגשמית והרוחנית ויכניסו קדושה באוכליהם לדעת היטב שה' הוא הא-להים והוא ריבון העולמים המנווט יצירתו בחסד וברחמים (עיין במשך חכמה לבמדבר יא, יח; פרי צדיק לט"ו בשבט אות א ואות ה).
ונשאלת השאלה, מה מטרת המנהג המבוסס על אכילת פירות ולמה לא תוקן ונקבע לימוד בהלכות קדושת הארץ ופירותיה ותו לא?
ויש להסביר לענ"ד כך: המקובלים בצפת תיקנו לאכול ט"ו מיני פירות בט"ו בשבט (עיין מג"א סימן קלא ס"ק טז) ונהגו לערוך שולחן גדול מלא חמש עשרה סוגי פירות כמנין ט"ו לשבח, לפאר, להלל ולקלס את הבורא על מעלת א"י ותוצרתה החקלאית המשובחת.
ברם עדיין הדבר תמוה הרי המפגש עם האכילה הוא מפגש חומרי וחטא אדה"ר היה שורשו באכילה "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" (בראשית ג, ו) ואכילה גשמית היא שקיעה בחומרנות ולא ביטוי של קדושה וא"כ מה תכלית תקנה זו?
אלא לענ"ד, המקובלים ידעו סוד תיקון האכילה כי הוא כוח הכרחי בבריאה, וכלל יצורי תבל ניזונים מאכילה, ולכן יש צורך לקדשה, לזככה ולכוונה לאפיקים רצויים ולא להשאירה מעורטלת מתוכנה ומשורשה העליון כי אז ישנה קללה של "בטן רשעים תחסר, (משלי א, כה) אבל כשיושבים ואוכלים בקדושה ובטהרה, בכוונה ראויה בשבח ובהודיה לה' שברא מזון מגוון המזין בריותיו לשובע הרי האכילה הופכת "כלי קדוש", "וצדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי שם) והנפש האוכלת מתמלאת קדושה לקלס לא-ל עליון, ונוצר עונג רוחני גדול בנפש האוכלת כי השכינה השוכנת בקרב הארץ משפיעה יראת שמים באוכלים וכמו שכתב החת"ם סופר הנ"ל.
ובימינו, דור התחיה הלאומית, ארץ ישראל שבה לקדושתה ולמעלתה העליונה, ומצוה עלינו להפריח שממותיה, להרבות בנטיעת עצי פרי כדי לאכול מתנובתם הקדושה ולבטא הקשר העמוק אליה שכל ימי גלותינו נשארת אלמנה חיה עד שנשוב אליה ולהופכה לגן עדן עלי אדמות.
ז- ט"ו בשבט בחוץ לארץ
בעל פרי צדיק (ט"ו בשבט ס"ק ג) שאל, הרי הטעם של "ט"ו בשבט" הוא ר"ה לאילנות הוא מפני שיצאו רוב גשמי השנה (ר"ה יד, א) וכתב רש"י שזה זמן חנטת הפירות, וזה רק בא"י וא"כ מאיזה טעם יהיה ט"ו בשבט ר"ה לאילן בחו"ל? ועוד איך עורכים ליל ט"ו בשבט בגלות ואוכלים פירות חו"ל, ועוד ט"ו בשבט הוא לענין ערלה ותרומות ומעשרות, ואלה אינם נוהגים מן התורה בחו"ל?
והתירוץ הוא ע"פ הגמרא בתענית (י, א) שא"י שותה מי גשמים וכל העולם כולו שותה מתמצית א"י שנאמר "הנותן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות" (איוב ה, י) ונמצא לפי זה שבכל העולם המזון הוא מתמצית א"י, ושפיר יש שייכות ברכת הארץ לברכת המזון (עיין שיחות לספר דברים של הרב נבנצל פרשת עקב עמוד עג).
ויסוד זה מעוגן בדברי חז"ל שאמרו כשה' דורש את א"י הוא דורש כל הארצות עמה (רש"י לדברים יא, יב וספרי שם) וכעין זה כתב רבנו הרמב"ן (שם, י) ויש בו סוד עמוק כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל, וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת, וכן מפורש בזוה"ק (וירא קח, ב) שא"י ניזונית לראשונה ואח"כ שאר העולם.
ולפי זה מתורצת קושיית ה"שפת אמת" (דברים עקב שנת תרנח) שהקשה מדוע תלתה התורה את חיוב ברכת המזון בבואנו לארץ והלא משה תיקן ברכת הזן במדבר?
והשפת אמת מבאר כך: ארץ כנען בעת שהיתה נשלטת על ידי כנען הייתה מקוללת ובכיבושה ע"י ישראל יצאה מכלל "ארור" ונעשית "ברוך" כלומר על ידי ברית התורה, המקדש וירושלים הפכה לארץ זבת חלב ודבש, לגן עדן למקור הברכות לעצי פרי, ובדרישה זו נדרשות כל הארצות ובקדושתה משפיעה על העולם כולו ועל כל התוצרת הגדלה בנכר ולכן אנו מברכים בחו"ל על המזון ועל הפירות כדי להודות להשי"ת שהשגחתו מרוכזת בא"י ומכוחה והשפעתה גם חו"ל מתברך, ומשום כך אנו חוגגים ט"ו בשבט גם בגלות כי חו"ל ופירותיה מתברכים מהשפעתה הא-לוהית של א"י שהיא מבחר הארצות וממנה השפע העליון מתחלק לשאר ארצות תבל לגדל תוצרת חקלאית ברוכה ומשובחת כדי שעמי תבל ייהנו ממנה וישבחו לחם ויודו לה' על השגחתו עליהם וגם יכירו באדמת היהודים שהיא מקור כל הברכות, כל ההשפעות הטובות על שאר האדמות ויברכו אותה ואת עמה המוזילים עליהם פרנסה טובה ושפע רב.
ולפי זה יום "ט"ו בשבט" הוא יום שמחה לכל באי עולם שהרי ביום זה מתברכים כל האילנות של העולם.