התלות בין המוסר האנושי למוסר האלוהי לאור נס חנוכה
א. חובת לימוד המוסר
שלמה המלך במשלי (פרק ד, יג) ביקש מהאדם "החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך" כי לימוד בספרי המוסר הוא הכרחי ונחוץ לעבודת האדם בקניית "יראת שמים" ותיקון המידות וכן כתבו חכמי ישראל וסיכמם בעל "משנה ברורה" (או"ח סימן א', ס"ק –יב): וצריך האדם לקבוע עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום אם מעט ואם רב כי הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ותבלין יצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל" ומובא בשם ה"חתם סופר" (ספר חוט המשולש) שאמר "האמינו לי כי ביום שאין אני לומד ספרי מוסר, מרגיש אני בעצמי הצטננות ביראת שמים", ולכן גדולי ישראל הגדילו והתמידו ללמוד "מסילת ישרים" והעמיקו בו בהתבוננות רבה כי דבריו פועלים ועושים רושם כביר על הנשמה וכפי שהאריך בזה בספר "אור ישראל" (עמוד 42) ואמרו בשוחר טוב (משלי א') "לדעת חכמה ומוסר – אם יש באדם חכמה הרי הוא לומד מוסר, ואם אין בו חכמה, אינו יכול ללמוד מוסר" ולכן מרן הרמח"ל בהקדמה לספרו "מסילת ישרים" הרחיב את הביאור על גודל הנחיצות והתועלת שבלימוד המוסר (עי"ש), לימוד המוסר פונה לשני כיוונים: א- לימוד לצורך ידיעה, ב- לימוד לצורך התעלות, לשיגוב החיים האפורים והיומיומיים, ולכן אמרו בספרי (פ. עקב) "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למד אגדה" כי האגדה מעצמת את האמונה והבטחון בבורא ומכוונת האדם להתבונן בחובת האדם בעולם הזה וברכישת יראת שמים טהורה ומידת הזהירות ושאר המידות האציליות (עיין מסילת ישרים פרק ג') וכידוע שהאדם לא נברא אלא להדביר את הטבע ולכוונו לאפיקים רצויים ולהפכו בסיס לקודש.
חסרונות רבים קיימים באדם שנמנע מללמוד מוסר, כי המוסר מיישר את הנפש ומונע ממנה עקמומיות ומוביל אותה ליראת שמיים ומרחיקה אותו מרשעות, משחיתות וכמו שמצאנו שדואג האדומי ואחיתופל שאפילו שהיו למדנים וחכמים היו מושחתים כי למדו תורה בלי מוסר ובלי יראת שמים והיו "חכמים המה להרע" (ירמיה ד, כד, וסנה' קו,2) ולכן רק יראת ה' היא חכמה "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" (איוב כח,כח, ודברים רבא יא,ו אבות פ"ג).
בסיכום כתב הגר"א (מעשה רב, קטע 8) ילמד ספרי מוסר כמה פעמים ביום וכן כתב בפירושו למשלי (כה,ד) ופרק כד (לא) "צריך אחר לימודו לבער ממנו הפסולת ביראת חטא" והיא חוב גמור על כל אדם שילמד בכל יום בספר היראה (ע"ש), וכן כתב בעל חיי אדם (קמד,ו): ופשיטא שהוא חוב גדול על כל אדם שילמד בכל יום מספרי היראה אם מעט אם הרבה שהוא חיוב מכל לימודו.
וכתב בעל "פלא יועץ" (ערך מוסר): "סולם מוצב לעלות בהר ה' ולקנות טהרת הנפש הלא היא השקידה ללמוד ספרי מוסר..." וכתב הגר"א בספרו "אבן שלמה" (פרק א') עיקר חיות האדם להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו, למה לו חיים". ולכן לעולם יהא אדם זהיר במידותיו שהן הן המביאות לגופי עבירה או הזכות ( מאירי לקידושין מא,א, ועיין לשערי קדושה ח"א שער ב', ושערי תשובה שער ג' כו). וכתב הרמב"ם ( שמונה פרקים פרק ז') המידות הרעות הן מחיצות בין האדם לבין הבורא כי קיים קשר בדוק בין מעלת חכמת האדם לבין תיקון מידותיו (חזו"א- אמונה ובטחון פרק א' קטע ב, וספר מוסר אביך בהקדמה).
ב. שאלת האדם לאחר פטירתו
בשני מקומות בש"ס מובאת השאלה מה שואלים אדם לאחר פטירתו- לימוד תורה או על ישרות האדם בעסקיו הגשמיים? א- בסנהדרין (ז,א) מובא שתחילת השאלה היא על דברי תורה. ב- בשבת (לא,א) שואלים "נשאת ונתת באמונה" ומכאן רואים שקיימות שתי מערכות שמחייבות את היהודי במשך חייו עלי אדמות: המוסר האנושי הטבעי והמוסר התורני. המוסר האנושי מחייב את האדם מצד היותו "אדם" והתורה מחייבת את האדם מצד היותו יהודי מעם ישראל שנבחר להיות "עם סגולה" ולכן אין סתירה בין שתי הסוגיות כי האדם היהודי חי בתוך שתי מערכות וחייב לכבדן ולקיימן כלומר להתנהג לפי מערכת המוסר האנושי שבאה להסדיר את יסודות החברה האנושית המבוססת על בסיס של יושר והגינות חברתית, ואח"כ חייב להתנהג ע"פ חוקי התורה ומצוותיה המסדירים יחסים טובים בין האדם למקום ובין אדם לחברו.
ברם נשאלת שאלה, מה קודם המוסר או התורה? והנה רז"ל גילו לנו במדרש רבה (ויקרא רבא פרשה ט', פיסקא ג' ופרשה ז פיסקא ו') "דרך ארץ קדמה לתורה" כלומר קיום המוסכמות הנימוסריות והמוסריות קודמות לתורה ולמצוותיה וכתה הר"ן בהקדמתו לתלמוד שהשכל מחייב את המוסר הטבעי ויש לו תוקף וחיוב גמור מן התורה, ואילו התורה מחייבת את האדם מישראל ממעמד הר סיני (שבועות טל,א) ולכן לאחר הסתלקות האדם מהעולם הזה לעולם הנצחי שואלים אותו על העולם ואח"כ על לימוד התורה וקיומה כי האנושיות היא תנאי הכרחי וגורם מקדם לקיום תורה ומצוות כי "דרך ארץ קדמה לתורה".
אימרה חז"לית זו מציינת שאם אין אדם מתנהג ב"דרך ארץ" בנימוסיות ובהליכות ישרות והגונות לא יוכל לעסוק בתורה ובהבנתה כי חסר לו המצע והבסיס היסודי של התנהגות מוסרית טבעית.
ולפי זה נבין ההבדל בין שמאי להלל ביחס לנכרי שבא להתגייר- הנכרי שאל את שמאי שיגייר אותו "כשעומד על רגל אחת" כלומר על יסוד מוסרי ביהדות שעליו יבסס את חייו הגשמיים והרוחניים ושמאי דחף אותו באמת הבניין (מקל מדידה שבידו) כלומר אי אפשר להעמיד את החיים הכלליים על יסוד אחד אלא צריך שני יסודות- התורה והמוסר (עי"ש במהר"שא) אבל הלל קירב אותו ולימדו שהמצוות בין אדם לחבירו הן הבסיס והיסוד למצוות שבין אדם למקום ולכן לימד אותו שיסוד התורה הוא "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא,א) והוא כלל גדול בתורה (בר"ר כד,ח השל"ה בשער האותיות אות ב', נתיבות עולם- אהבת הריע א'), ולכן אמרו רז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין (בבא קמא ב' א') כלומר אין החסידות מתבטאת דווקא בדביקות בתורה ובתפילה, בקדושה ובטהרה אלא בהימנעות מלהזיק לזולת כי ללא "דרך ארץ" ומוסריות אין תורה, אין רוחניות ולכן אין החסידות מתחילה בעניינים שבין אדם למקום אלא בעניינים שבין אדם לחברו ולכן אמרו רז"ל באבות (פרק ג',י) "כל שרוח הבריות נוחה העמנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו" כלומר היסוד לנחת רוח שמימית מבוססת על נחת רוח אנושית על יחסי אנוש תקינים והגונים כי הם הבסיס והיסוד לקיום התורה ומצוותיה.
ג. האיזון בין המוסר לתורה
חז"ל במסכת אבות (ג, ז) אמרו "אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה" כלומר איזון בין המוסר התורני לבין המוסר האנושי הוא בסיס ומשענת למוסר העליון ולכן "קדמה דרך ארץ לתורה (ויקר"ר ט,ג) .
כפי שאמרנו המצוות נחלקות לשני סוגים עליונים האחד: שלמות החברה והתמדת ישובה ותיקנותה וזה מתאפשר על ידי תיקון המידות של בני האדם והסרת הנזקים. החבלות והכפשת שמו של הזולת והן "מצוות מעשיות" המסדירות את חיי החברה, והסוג השני הוא קיום מצוות האמונה בבורא וציורה בשכל על דרך האמת והטוב וזהו "מצוות שמעיות".
ולפיכך "מעלות המידות הן בחינת "נעשה" ומעלת הדעות השכליות הן בחינת "נשמע" וישראל הקדימו נעשה לנשמע שזוהי הדרך ההגונה להתחיל בתיקון המידות המעשיות ואח"כ השמעיות להגות בתורה ולהתעמק בחוכמתה ולכן כתב הגר"א בפירושו למשלי (יד, טו) "הרע לבריות הוא יותר מהרע לשמים" וכל החטאים מושרשים במידות הרעות (הגר"א בתיקו"ז קסד ד"ה כדחב, ובמשלי ד,יג), ומשום כך "כל המידות הן אור לנפש" (ספר המידות).
והנה אם המוסר האנושי הוא בסיס להתנהגות מופתית, ואור לנפש היהודית, מדוע אם אין תורה אין דרך ארץ דהיינו מדוע המוסר האנושי זקוק למוסר התורני?
ובחפשי מצאתי באיגרות הראי"ה (ח"א, איגרת כ') היישוב לתמיהה זו ונפרט:
כידוע הפילוסופיה היוונית בראשות פטגורס גורסת "שהאדם הוא מידת כל הדברים" (אפלטון כרך ג') כלומר המוסר הוא האדם עצמו, ואין אמת אחת מוחלטת, אלא ערכי המוסר נקבעים ונחתכים על פי כל אדם ואדם דהיינו שערכי המוסר "סובייקטיביים" וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מה מוסרי ומה לא מוסר.
תפיסה פילוסופית זו נובעת מהעניין שהפילוסופים מונעים ומופעלים רק ע"פ שכלם האנושי שלדעתם הוא המנחה המנווט וקובע נורמות מוסריות בעולם, ואילו הנביאים וחכמי ישראל מונעים לפי דעת עליון, על פי דעת תורה שירדה מעולמות עליונים לעולם התחתון כדי להדריך כל יצורי תבל עפ"י הצדק, הטוב והיושר העליון (עיין כוזרי מאמר ד' פיסקא יז) ודעתם אינה "דעה אישית" היונקת כוחה מ"חופש הדעות" בלתי מוגבל ומרוסן.
ולעומת תפיסת הגויים בא מרן הראי"ה קוק באיגרתו (כ') וענה לשואלו שיש גבול ל"חופש הדעות" כי אחרת ייהרס קיום העולם, תתמוטט החברה, וכל המסגרות החברתיות תקרוסנה, ואם כל אחד יוצר לו עולם משלו כטענת פטגורס, הרי יפרוק מעליו כל מוסר מוסכם וכפי שעשו היוונים באתונה ובספרטה והנאצים בגרמניה שיצרו להם מוסר מעצמם ועל ידי השקפתם המסולפת והמעוותת רצחו מיליוני בני אדם, ורצו להחריב את העולם ורק הקב"ה הפר מזימותיהם המרושעות.
יוצא מכן שמוסר אנושי שמבסס את מהותו ואת עצמיותו רק על ההיגיון האנושי יכול לטעות טעויות גסות ומסוכנות ולכן המוסר האנושי זקוק למוסר התורני המסייג המנווט והמדריך את המוסר האנושי הטוב שיונק כוחו וסמכותו מדעת עליון.
ולכן כתה הרב זצ"ל "אי אפשר להניח לעולם הדעות להיות פתוח לגמרי וללא גבולות מפני שפתיחות קיצונית תוביל בודאי לשחיתות מוסרית..." ועם ישראל הוא היחיד בעולם שכל חייו הלאומיים הארציים החומריים בנויים על יסודות מוסריים תורניים שבאמצעותם מתפרסמות האלוהות בעולם. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג,כא), ולעומת זה התפיסה הנוצרית המפרידה בין דת ומדינה, ומנתקת את החיים הלאומיים מהאמונה ומהדת ואנו יודעים ורואים את התוצאות ההרסניות של השקפה זו.
ד. חופש הדעות והדיבור
חופש הדעות והסובלנות ההדדית הם עקרונות מקובלים בימינו בחברה הדמוקרטית. אולם האמונה הדתית מחייבת את אמתותה של הדעה הדתית בלבד, והשאלה העומדת בפני המאמין בדורנו היא: מה השקפתה של התורה על עקרון הסובלנות?
התורה ומצוותיה הן "חוקה אלוקית" המשתיתה ערכי מוסר אלוהיים בחברה הישראלית, ועם ישראל אינו "עם דמוקרטי" דהיינו שכל איש יעשה מה שהוא רוצה שהרי עמד במעמד הר סיני וקיבל מרצונו הטוב את חוקי התורה באומרו "נעשה ונשמע", ולכן מאז "מעמד הר סיני" הוא כפוף למוסר העליון, וממלכתו חייבת להתנהג לפי התורה, ואין הפרדה בין דת למדינה היהודית שהינה "כסא ה' בעולם (אורות קס, ו) ולכן כל פגיעה בשליחות לאומית זו אין מקום לסבלנות כלפיה שהרי אדם החותר תחת יסודות קיום מדינתו על ידי ריגול אינו יכול להציל את עצמו בטענת "חופש הדעות", ואפילו המצדדים הגדולים ביותר בחופש הדיבור שוללים "מעשה ריגול" כי הוא פוגע ביסודות הראשוניים של בטחון החברה ושלום אנשיה, ואין לסנגר עליו בטענת "חופש הדעות" והדיבור אלא החברה פולטת אותו מתוכה (עיין באיגרת כ' אורות נג-נה).
הסבלנות נועדה להשלים בין חילוקי הדעות שראויים להימצא בעולם מצד טבען של הבריות "כשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעותיהן שוות (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)אבל אם היא גורמת לנזקקים לחוסר בירור הדעות ותיקונן, ועל ידי זה תגן על דעות משובשות ומזיקות אין מקום לסבלנות ( עיין חזון הגאולה עמוד קו-קז).
ולכן אם אדם מישראל שדעותיו וכל שכן מעשיו מנוגדות ומזיקות לייעוד האומה ושליחותה הלאומית בעולם היא "פושע לאומי" שהרי פוגע בתשתית הקיומית השורשית של חיי האומה הישראלית שנבחרה להיות "שרביטו של הקב"ה בעולם", ולפיכך חובה לאכוף את קיום הדעה הבסיסית הלאומית הזו, ונפסק להלכה שכופין את האדם לקיים מצוות עשה (הרמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ, והל' כתובות פ"ד ה"ו) כי המהות הפנימית של היהודי היא הרצון לקיים מצוות ה' ולהיות חלק אינטגרלי מעמו אלא שהיצר הרע מעכב ומונע ממנו ועל ידי הכפיה מסתלק היצר הרע והיהודי מתחבר מחדש לרצון העליון, לדבקות בבוראו שהיא הרצון האמיתי של כל יהודי.
בסיכום, מעיקר הדין חובה לכפות דעת תורה ומצוותיה המעשיות על כל יהודי כי נפשו רוצה בכך כי היא משתייכת ללאום היהודי הקדוש. ברם בימינו קשה ליישם הנהגה זו של "כפיה דתית" כי אינה משפיעה תיקון וטוב המוגדרת דמוקרטית ודוחה כל כפיה דתית ואדרבה גורמת קלקול רב, שנאה תהומית לדת, שנאת אחים ופילוג בחברה ולכן הדרך הנכונה והעצה הטובה היא דרך ההשפעה הרוחנית, ההסברה הנכונה על התודעה הציבורית, על קירוב לבבות ואיחוד הנפשות שכולנו "עם אחד" שרצונו הפנימי לבנות לאומיות קדושה, טהורה ומוסרית ורק "השאור שבעיסה מעכב" (ברכות יז, ורשי שם), ובנין הארץ על ידי כולנו יאחד אותנו וייגשר על כל הניגודים והמחיצות (אורות עג-עד והרמבם הל' ממרים פ"ג ה"ג). ולכן אמרו רז"ל (יבמות ס"ה, ב'): "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" כלומר לא נפעל בכפיה ובכוח אלא בלימוד והגברת המודעות והרצון בנפש היהודי (עיין ב"מאמר הדור של הראי"ה קוק).
מדינת ישראל צופנת בתוכה ערכים חברתיים מוסריים נעלים שיש בהם כדי להשיב על כל שאלותיהם של המחפשים דרכים לתיקון החברה והאנושות (עיין איגרות הראיה ח"א עמוד שמ) וכתב מרן הראיה " סמוך לעקבתא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, ובכל הקטיגוריות והמריבות בין חלקי העם טמונה סגולת האחדות, ובסופו של דבר האור יתגבר על החושך, וכל הצללים יעלמו, והעם ישוב לאיתנו הראשון להיות "עם קדוש" ( עיין אורות עז, כה ואיגרות הראיה ח"ב עמוד רעא).
ה. ההבדל בין המוסר של חול למוסר התורני
כתב מרן הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג דף א'-ב') המוסר של חול אינו עמוק ואינו נכנס בפנימיות הנשמה כי במהותו הוא שטחי, מתחלף ומשתנה לפי רצונו וכוונתו של האדם ואינו יציב ונצחי ולכן הנשמה אינה קולטת אותו ועוד כתב הרב שמוסר חולי אינו מסוגל להדריך את הכלל, ואינו יכול להפוך את "לב האבן" ללב בשר, והמוסר האלוהי הוא חודר עמוקות לנשמה ויכול להנהיג ציבור בכל אורחותיו הלאומיות והמוסריות (ע"ש).
וכן כתב המלבי"ם בפירושו לבראשית (כ' י"א) שהמוסר האנושי, הנימוסים, הליכות ישרים והמידות הטובות הנקבעים ע"פ "הלוגיקה השכלית" האנושית אינה יכולה להחזיק מעמד מול התפרצות יצרים גסים ובהמיים, כי התאוות גוברות על המוסר האנושי ורק "יראת אלהים" היא המסוגלת לעמוד איתן נגד שחרור יצרים ועינוגים בשריים המוליכים שלל את השכל האנושי וזה מה שאומר אברהם לאבימלך "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי (בראשית כ' י"א). ולכאורה תמוה מה הקשר בין העדר יראת שמים לבין העדר מוסריות? אלא לפי מה שאמרנו אתי שפיר – שבלי יראת שמים אין מקום לגילוי המוסר האנושי, כי המוסר החילוני אינו עמיד בפני הסתערות של כוחות היצר של תאוות אפלות המשבשות דעת אנוש, ורק "דעת תורה" שהיא "דעת עליון" מיישרת את האדם ומובילה אותו לטוב וליושר האמיתי, והמוסר האמיתי שובר את מידותיו הרעות של האדם, וכידוע שכל שהאדם מרבה בשבירת המידות הרעות מרבה חיים אמיתיים, שמחה, אושר וסילוק החיים השטחיים ומיתת יצר הרע (עיין חזון איש איגרות ח"א, ג, הגר"א במשלי ד, יג).
נמצאנו למדים שהמוסר האנושי הוא מוגבל ומסוייג כי התפרצות יצרים מוליכה את השכל שולל, כי השכל מושפע מהרגש ולכן התאווה עלולה להוליכו שולל ולהצדיק אפילו רצח כפי שעינינו רואות במלחמות בין עם לעם, בין עדה לעדה שתאוות הרצח והחיסול גוברת על השכל ומבצעים זוועות ורצח ללא רחמים, וכפי שקורה היום בסוריה ובשאר מדינות ערב וכו'.
והנה, רק "יראת אלהים" מסוגלת לרומם את האדם מתאוותיו הבהמיות ולהקנות לו מידות אציליות ואושר אמיתי "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו" (תהילים קכח) "אשרי איש ירא את ה' ובמצוותיו חפץ מאד" ( תהילים קיב) וכאן דוד המלך מגלה שהאושר הגדול והאמיתי הוא שהולך בדרך ה', וכל חפצו ותשוקתו היא לעשות "רצון בוראו" ואינו מסתכל על ההנאות החמריות הרגעיות של עוה"ז שהוא "עולם חולף" וכל העינוגים שבו הם הבליים ושקריים.
ו. התיאוריה והפרקטיקה המוסרית
המוסר האנושי יכול להיות תיאוריטי לבד ומשתמשים בו בתיאוריה גרידא ולא במעשה ולכן התורה מצווה אותנו על "מצוות שכליות" כגון מצוות כיבוד אב ואם, גניבה, ניאוף ורציחה שהשכל מחייב אותן וגם אומות העולם מענישות עליהן ע"פ נימוס ויישוב העולם. והרס"ג ב"אמונות ודעות" (ג',ג') שאל מדוע צריך לצוות על מצוות שכליות שהרי השכל האנושי יכול לדעת מה טוב ומה רע?
ויישב הרס"ג: נכון שהאנושות יכולה להסכים על המוסר ההגיוני, האנושי אבל הסכמה זאת יכולה להיות תיאוריטית גרידא אבל כשזו יורדת לספירת המעשה אז יש מחלוקת וחילוקי דעות לייצר הסכמה כללית כמו לגבי המתת חסד יש נוטים לאסור ויש נוטים להתיר ולכן השכל האנושי הוא מוגבל ביכולתו לקבוע נורמות ויישומן הלכה למעשה אליבא דכו"ע, ולפיכך בא "המוסר האלוהי" כמצווה דתית, פקודה אלוהית שיש לקיימה מצד הציווי העליון ולא מצד האיטיקה השכלית ולפיכך המצוות השכליות רק מטעם השמעיות ולפיכך "מצוות צריכות כוונה" (שו"ע או"ח סימן ס' ס"ק ד') ומברכים עליהן "אשר קידשנו במצוותיו" דהיינו מצד הציווי האלוהי ולא מצד ההסכמה השכלית ( עיין בזה בספר בני יששכר במאמר חודש סיוון – מאמר ה' אות כד) וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח) שגם במצוות בני נח שהן מצוות שכליות צריך לקיימן לא מפני "הכרת הדעת "אלא מפני שכך נצטווינו מפי הגבורה, ועיקר התורה ומצוותיה מיוסדות ובנויות על האמונה "וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד, א') "וכל מצוותיך אמונה" (תהילים קי"ט פ"ו).
קיום מצווה מפני טעמה יש בזה משום נותן טעם לפגם וכמו שמצאנו בשלמה שדרש טעמא דקרא ונכשל (סנהדרין כ"א ב') כי אין לקיים מצווה מצד השכל כי אם מצד צו השי"ת כי אחרת עלול הדבר לגרום למכשול, ובא וראה לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא, בכל זאת הוא סובר שהעיקר לקיים המצווה מחמת ציווי הבורא וכמבואר בירושלמי (פאה פ"ד ה"ה) לגבי השארת הפאה בשדה (עיי"ש), ולפיכך עיקר קיום המצוות הוא מהן חוקה אלוהית כי בדרך זו משריש האדם בליבו אמונה והכנעה לפניו יתברך וכמו שכתב מרן אור החיים (ריש פ. חוקת) וז"ל "כי קיום המצוות בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" כי כשנפשו של האדם עם הבורא הוא מקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית, מתוך רצון כן ואמיתי וזה אבן בוחן לכל עבודת ה' וכתב "בעל פרדס רימונים" (שער ל"א – שער הנשמה פ"ח) "מפורסם הוא כי לפי הבנת הדברים התחתונים, כן חשק העליונים להידבק בהם..., ובחשק העלול אל עולתו, כך חשק העילה שיתקרב עלולו אליו" (ועיין באור החיים לשמות ל"ג י"א בעניין זה).
בסיכום, המוסר התורני גובר על הכל וכי הוא מחזק את האמונה במציאות האלוהית ליישר את העקמומיות שבלב ומקנה לו את היושר, אהבת האמת והצדק (עיין אבות פ"ו מ"ו) וכתב רבינו הרמב"ן (פ.בא) וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה ולפי הבנה זו מבינים דברי חז"ל דוכתי בש"ס "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה ( קידושין ל"א 1) כי המצווה ועושה מקיים בהכנעה, בביטול הישות העצמית, וכן כתבו תוספות (שם ד"ה גדול) "במי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח", ובמקום אחר (ע"ז ג' 1 ד"ה גדול) פירשו מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצוות הבורא" ( עי"ש).
ז. הפגיעה בזולת היא פגיעה באלהים
הבנת התורה על בוריה ואמיתותה תיתכן רק בהבנת התורה ממקורה האלוהי, בהעמקת לימודה ובתיקון המידות כי האדם נולד פרא "ועיר פרא אדם יוולד" (איוב י"א י"ב) ועליו לעמול רבות לשפר ולשכלל מידותיו וכפירוש רש"י בפירוש לפסוק זה "שיהפך משזה שהיה כעייר פרא ויעשה אדם ( ר"י בקהלת ד' י"ד) ולכן המידות הרעות הן בכלל העוונות וצריך לשוב בתשובה מהמידות הרעות (הרמב"ם הל' תשובה פרק ז' ה"ג, שערי קדושה ח"א, שער ד', ושמונה פרקים לרמב"ם פ"ז) וכתב המאירי (לסנה פח,ב) "לעולם יהא החכם משלים את מידותיו כראוי לו, ואל ימעט את מעלתו בפחיתות מידותיו שכל שאין מידותיו נקיות ושלמות אינו שלם בשום פנים ואפילו חכמתו יתרה" וכן כתב בחיבור התשובה (ח' מ"א, פרק י"ב), ולכן עלינו לדעת היטב שיחסי אנוש תקינים והגונים הם הבסיס ליחסי אדם ואלוהיו.
מקובלת החלוקה שהמצוות מחולקות למצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחברו, אבל אליבא דאמת החלוקה הזאת אינה מדויקת ולמה? משום שבכל סוג של מצוה יש היבט אלוהי, וגם במצוה שבין שבין אדם לחברו יש היבט ועניין אלוהי וגם במצוה שבין אדם למקום יש היבט אנושי שהרי אמרו רז"ל "עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות ואם עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה (קידושין מב, א)" וכן במצוה בין אדם לחברו כגון מצוות גמילות חסדים, אמרן רז"ל "העושה חסד עם הזולת –עושה חסד עם אלוהיו וכל הכופר בגמ"ח כופר בעיקר, כופר באלוהיו" (מדרש שמואל כ"ג ב').
וכן לגבי מצוות כיבוד ואם, השוותה התורה כבודם לכבוד ה' (קידושין ז' ב') ואפילו יש חסרון כיס בכיבודם (שם ל"ב, א') והמקללם חייב סקילה כמו המגדף (עיין הרמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ב) ואדרבא הקב"ה העדיף כבודם מכבודו (ירושלמי פאה פ"א ה"ה, ותוס' קידושין ל"א, א' ד"ה כבד).
וכן לגבי צדקה אמרו "הצדקה וגמ"ח גורמות לשכינה שתשרה בישראל (מדרש זוטא שה"ש א' וזוה"ק בהר קי ) "וכל העוסק בתורה ובגמ"ח כאילו פדאני לי ולבני מבן האומות (ברכות ח' א'). וכן לגבי משא ומתן באמונה אמרו "הנושא ונותן באמונה כאילו קיים תרי"ג מצוות ומודה באלהים שהוא אמת ( מעלת המידות – ערך האמונה) וכן אמרו "קשה גזל הדיוט מגזל גבוה" בב"ת פח, ב') ולכן כמעיינים היטב, נמצא שבכל מצוה או עברה בין אדם לחברו יש בה היבט ופן אלהי והפוגע פוגע בשכינה "הסוטר לועו של חברו סוטר לועה של שכינה" (סנהדרין נ"ח, ב'), והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב (ירושלמי חגיגה פ"ב, הל' א', ובר"ר א'), ואמרו "הווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות (אבות א' טו).
גזל אדם הוא חמור מאד, והגוזל נקרא חוטא מרגע שגזל אפילו שלא השתמש בחפץ, אבל כשאדם לקח חפץ שהוקדש לשמים הוא נקרא "חוטא" רק כאשר נהנה מהחפץ (הרשב"ם שם ד"ה גזל) ועוד חומרא בגזל הדיוט, הגוזל חייב להשיב את הגזלה בתוספת חומש והבאת קורבן אשם "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה אשר גזל... ושילם אותו בראשו ואת אשמו יביא לה' איל תמים...(ויקרא ה' כ"ג-כ"ה), וסדר העדיפויות לפי פסוק זה הוא: א. השבת הגזילה לבעליה, ב. הבאת קורבן אשם, ואם הפך את הסדר לא יצא ידי חובתו (בבא קמא ק"ב א'). וכן גניבת דעת אסורה "הגונב דעת הבריות נקרא גנב (תוספתא בבא קמא ד', חולין צד, א) וכן אונאת דברים בב"מ נח, א).
מכאן אנו למדים שהפוגע בזולת, בממונו וברכושו חייב לתקן את הפגם בין אדם לחברו, להתפייס עמו, לבש ממנו ורק אח"כ יתפייס עם הקב"ה בהבאת קורבן (ע"ש במפרשים), וכן פסק הרמב"ם (הל' תשובה פ"ד, ה"ט) והשו"ע (או"ח סי' ת"ח –א') ולכן המזיק או הפוגע בזולת ברכושו, בהכפשת שמו הטוב חייב להשיב גזלתו ולבקש ממנו סליחה ומחילה, ובלי זה תשובתו אינה תשובה.
ראינו שאדם שפגע בחברו מחוייב לפייסו (יומא פ"ז,א') ואם נפטר לפני שפייסו, ההלכה קובעת שמביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני שחבלתי בו (שו"ע או"ח ס' תר"ו-ב') ותמוה למה צריך לומר "חטאתי לה' אלהי ישראל" והרי פגע בחברו ולא בקב"ה? אלא לאור כל האמור, שכל הפוגע בזולת פוגע בשכינה, בצלם האלהי, ולכן בפגיעה בחבר היא גם פגיעה באלהים ולכן צריך מחילה מהקב"ה כי הקב"ה מקפיד על כבוד האדם ועל דיוקן דמותו כנזר הבריאה, וכל עברה שבין אדם לחברו הינה כמרד ומעל כלפי מעלה ואין כפרה לעברה זו אלא בפיוס ובריצוי חברו (ועיין בספרי "שבחי תשובה" בנושא פיוס וריצוי חברו דף 395-398).
העולה מכל האמור שהיחס לזולת, כיבודו, הוקרתו אהבתו וחמלתו היא נקודת המבחן לכל עבודת ה', וכל שהאדם ירבה באהבת הבריות ובחמלתן סימן שדרכו היא דרך ישרה, כנה ותמה, ואם אין אהבת הבריות ובפרט אהבת ישראל בוערת בליבו ומנחה כל רעיונותיו ומחשבותיו סימן שעבודת ה' היא פגומה ולקויה וכתב בעל" משך חכמה" (פ' אמור קע"ו) "החסד והחמלה הם המביאים את האיש הישראלי לאושר השלמות ולתכלית הנרצה לאלוהים יתעלה".
ונסיים בפסוק במשלי (ג' ד') "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" כלומר שלמה מייעץ לאדם שיעשה מעשים בשני המישורים – בין אדם למקום ובין אדם לחברו שיגרמו לו להיות אהוב וחמוד לה' ולבריות ואז יהיה ברכה לכולם ויקרב את הבריות לאביהם שבשמים.
חז"ל ביומא (פ"ה, ב') "עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר, ועברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו", וכן איתא במסכת כריתות (י"ח, ב') ש"יוה"כ מכפר על איסור ולא על ממון", והנה בעניין העברות שבין אדם לחברו כתבו "הפרי חדש" וה"ברכי יוסף" (סימן תרו) ישנם שני צדדים: א- עבירה נגד הקב"ה שהזהיר על הדבר כגון "לא תקלל חרש", "לא תגנב", "לא תונו איש את אחיו" (ויקרא כ"ה, י"ד), ב- עברה נגד חברו שעושה לו בגזלת ממנו, בחבלה בגופו, בקללתו, בהכפשת שמו הטוב ובהוצאת שם רע עליו.
והנה מרן ה"ברכי יוסף" (שם סי' תרו) הביא את הפר"ח שאם לא שב מעברות שהין אדם לחברו, גם עברות שבין אדם למקום אינו מתכפר, וכן כתב הרי"ף על ה"עין יעקב" (יומא מ"ב א' ד"ה עברות שרבי אלעזר בן עזריה בא להוסיף על דברי ת"ק שאם לא יפייס את חברו, גם עברות שבין אדם למקום אין יוה"כ מכפר, וטעם הדבר: א- מכיוון שהוא מקשה עורפו שלא לפייס את חברו נגד מצוות התורה שמחייבתו בכך הרי הוא בועט ברצון ה', ואם כן מה תועיל לו תשובתו בינו למקום. ב- סירוב בפיוס נובע ממידת הגאוה של הפוגע שאינו רוצה להיכנע ולבקש סליחה מן הנפגע, וכידוע שיסוד התשובה הוא ההכנעה והכרת החטא (ועיין בספר שבחי תשובה בנושא ריצוי ופיוס חברו דף 392-395).
שיפור ושכלול היחסים בין אדם לחברו, בין אדם לאחיו מעורר הרצון העליון להוזיל סליחתו לדרי מטה, ולכן רק שבני אדם מתעוררים ומסוגלים לסלוח אחד לחברו, גם הקב"ה מתעורר לסלוח לבני אדם בבחינת " איתערותא דלתיתא" קודמת ל" איתערותא דלעילא" ולכן נענשו אנשי דור המבול, אנשי סדום כי גזלו איש את רעהו ולא ביקשו סליחה , וכשאין סליחה למטה אין סליחה למעלה ובמשום מקום בחומש בראשית לא מצאנו שהקב"ה סלח לבני אדם ואפילו אדם הראשון לא הודה בחטאו אלא תלה באשתו כי אם היה מודה לא היתה נגזרה עליו ועל זרעו גזירת מוות כי " ומודה ועוזב ירוחם".( משלי כח, יג ורמב"ם הל' תשובה פרק ב' הל' ג'-ד'-ה')
ואילו בחומש שמות אנו רואים שה' סולח לבני אדם " ויאמר ה' סלחתי כדברך" (במדבר י"ד כ') " וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו ( שמות ל"ב י"ד) כלומר הסליחה באה אחרי הווידוי והכרת החטא כי "הכרת החטא" היא חצי תשובה. וחובת הוידוי היא מצוה מדאורייתא (במדבר ח' ו'-ז': ורמב"ם הל' תשובה פ"א, הל' א'ב') ושבח גדול הוא למתוודה ולמכיר בחטאו ובמרדו, והקב"ה אוהב במי שמכיר בחטאו ומתוודה עליו ויודע לנתב את כוחותיו האדירים (עיין מסילת ישרים פ"ב) "וכידוע שעיקר האדם הוא החשק שבלב, ואם יגדיל חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לרע הרי זה רע" (עיין צדקת הצדיק אות מד, פרי צדיק פרשת ויגש יב)
ח. המוסר והאמת
גם בעת הידור במצוות, עלינו להיזהר שלא לפגוע או לצער את הזולת בשל כך, וכתב רבינו יהודה החסיד (ספר חסידים סימן תרי"ז) שאם יתענה אדם יהיה כעסן בו ביום טוב לו שלא יתענה ויהיה שבע וטוב לב לבריות שלא יתקוטט (עיי"ש) ופירש הרב ישראל מסלנט את הפסוק בתהילים "מצות ה' ברה מאירת עינים יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" אימתי מצוות ה' ברה מאירת עינים ויראת ה' טהורה? אם צדקו יחדיו כלומר מצד משפטי ה' אם אין בהם כל פגם מבחינת הלכות משפטים בין אדם לחברו" (עיין בספר תנועת המוסר ח"א עמוד 327-328), וכתבו הפוסקים 'אין להדר במצוות על חשבונם וכתפם של אחרים כי ההידור אינו מצריך פגיעה בזולת (עיין שו"ת שרידי אש ח"ד עמוד רפט) ועוד כתב הרב מסלנט "אף בשעה שאתה ירא ומפחד מאימת הדין אין אתה פטור מלהזהר לבל תדרוך על רגל חברך". וכן כתב מרן הרמח"ל במסילת ישרים (פרקים יט-כ) שהחסידות מתבטאת בגודל ההטבה שיהיה אדם מטיב לבריות ולא מריע להם בכל תחומי החיים אלט מונע מזולתו כל נזק שעלול לבוא לו על ידו, ועל זה אמרו במסכת בבא קמא (ב',א') "האי מאן דבעי למיהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין" כלומר אדם חסיד הינו שמחמיר בהרחקת נזקיו וגם כשהוא נוהג בהידורים ובחומרות אינו עושה זאת על חשבון גרימת נזק וצער לחברו אלא גורם לו נחת רוח בכל ענייניו, וכל שכן שהידורו לא יגלוש לגזל ולגניבת דעת הבריות שהרי "סאה מלאה עוונות מי מקטרג בראש? גזל". (בר"ר פרק ו. ועיי"ש במסילת ישרים פר יט).