תקופת בין המיצרים - לאור חז"ל

תקופת בין המיצרים - לאור חז"ל

תקופת "בין המיצרים" או כפי שנקראים בפי העם "שלושת השבועות" הם עשרים ואחד ימי אבל רצופים החל מיום שבעה עשר בתמוז עד לאחר יום צום של תשעה באב. בימים אלה עם ישראל מתאבל על אבדן עצמאותו, על חורבן בית מקדשו ומקונן על עקירתו מארץ חמדת לבו ובמיוחד על "צער השכינה" שגלתה ממקומה ונמצאת באבל על גלות ישראל.

בתקופת בין המיצרים עם ישראל שרוי במיצר, במצוקה ומוסיף אבל על חורבן שני מקדשיו: בית ראשון ובית שני "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים" ודרשו חז"ל "אלו הימים בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב" (איכה כב, ג ורש"י שם).

"החורבן" מחייב זכירה ואבלות כאמרם "ציון דורש אין לה" (ירמיהו ל, יז) ודרשו רז"ל "מכלל דבעיא דרישה" (ר"ה, כו, א) כלומר ציין שהוא פלטרינו של מלך שממנו שוכלל העולם צריכה זכרון תמידי ומשום כך כל הלכות אבלות הנהוגות בישראל בתקופת בין המיצרים נובעות מחובת ההתאבלות הלאומית על "המקדש" שהיא "תל תלפיות" של האומה הישראלית, והקב"ה בעצמו מנחם אותנו "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" (ישעיה סב, א) וחז"ל אמרו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבא בתרא ס, ב תענית ל, ב).והרבה הלכות אבלות נקבעו בשו"ע לרגל החורבן ומבוארים בשו"ע (או"ח סימן תקסא).

א) כתב מרן המחבר בשו"ע (סימן א, ג): "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" ונשאלת השאלה וכי מי שאינו ירא שמים אינו צריך להצטער על חורבן בית המקדש והלא המקדש הוא נשמת כללות ישראל, וכל אחד מישראל צריך להרגיש בחסרונו ובאבדנו! אלא מוכרחים ללמוד מכאן שמי שאין לו יראת שמים בודאי אינו מוכשר כראוי להצטער על חורבן הארץ, על שממון המקדש כי אדם המעורטל מיראת ה' אין לו תבונה וכשרון להרגיש את השאלה "על מה אבדה הארץ" כלומר עיניו עיוורות להבין סיבת החורבן וגם אינו חש בצער השכינה וגלות ישראל ולכן צדק מרן המחבר שכתב שרק מי שיש בו יראת שמים מסוגל להצטער על החורבן הלאומי ועל צער גלות השכינה.

צער החורבן וימי האבל של בין המיצרים מחדירים לתודעתנו את גודל תחושת השייכות לעם היהודי ולמורשתו ומעידים על כיסופיו העזים וציפייתו המתמדת של העם לגאולתו, לבנייתו המחודשת ובמיוחד התעוררותו הגדולה לנושאי המקדש, ללימוד הלכותיו, ולגילוי זיקתו למקור חיותו וקדושתו ולכן רק עם המתאבל על קדשיו וערכיו האלוקים זוכה לשמחה האמיתית לחידוש תקומתו הלאומית, וכבר חז"ל אמרו "שבזמן שנחרב הבית נולד המשיח" כלומר הגאולה נוצרה עם החורבן, ואי אפשר לחורבן בלא גאולה (ירושלמי ברכות פרק ד ואיכה רבתי רת) והנה בענין זה, יש לשאול מה טעם להתאבל על דברים שעברו עליהם אלפי שנים והלוא נגזרה גזירה על המת שישתכח מן הלב כעבור יב חודש (פסחים נד, ב) ואם כן מה פשר הבכי, הצום והאבל שאנו נוהגים מתקופת החורבן ועד עכשיו! ועוד תמוה שהרי אמרו רז"ל "כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה ח"ו... ולכן קבעו חז"ל שלושה לבכי,

ושבעה להספד ויותר מזה אמר הקב"ה אין אתה רחמן עליו יותר ממני (מועד קטן כז, ב)! והתשובה על השאלה הראשונה מוצאים אנו בדברי רבנו הרמב"ם שמסביר לנו סיבת הצומות וזה לשונו בהלכותיו (תעניות פרק ה, הל' ח) יש שם ימים שכל ישראל מתענים מפני הצרות שארעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה לנו זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה במעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" ושאלה זו מקבלת משנה תוקף אחרי דברי רש"י ביבמות (מג, ב) שזוהי אבלות ישנה, אבלות ברבים דקילא טפי וא"כ מדוע מחמירים כי השכל מחייב "מאי דהוה הוה".

יוצא מדברי קדשו שאין מגמת מורשתנו היהודית להנציח לנו "ימי האבלות" לשם זכרון לאומי גרידא אלא עיקר הצומות והאבלות לעורר בנו התבוננות ולימוד מעמיק של גורמי החורבן כדי שלא נחזור על טעויות אבותינו ונביא חורבן על עצמנו כמו שקרה לאבותינו בימים ההם, ולכן "הצום" מהווה "תזכורת", גורם חינוכי לתקן מעשינו ולהיטיב דרכינו כדי שהקב"ה יקבל תפילותינו לבנין בית קדשינו ותפארתנו כי מבלעדי המקדש אין לנו חיים תקינים "כי ירושלים היא עצם ועיקר מעלת העולם" (נצח ישראל למהר"ל פרק נס) ולכן כל מנהגי אבלות שנוהגים בית ישראל בתקופת המיצרים מגמתם לעורר בית ישראל להיטיב מעשיהם ולהתבונן במצבם העגום, בגלותם האיומה כדי לחזור בתשובה שלמה ולחדש ימיהם כקדם, לשוב לארצם ולהעמיד את המקדש על תילו ולפי זה אפשר לפרש דברי חז"ל בירושלמי (יומא פרק א הל' א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" כלומר מצד הקב"ה בודאי חפץ להחזיר את ישראל ומקדשם על כנם, אבל מעשינו הרעים הם המעכבים כי שכחתנו ואדישותנו גורמים לעיכוב גאולתנו ובנין בית המקדש כי בניינו תלוי בכיסופים העזים של העם לבנינו ולשכלולו, ולכן כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו זה מראה על אדישות העם ואי איכפתיות לשיבת ציון ומשום כך אדישות זו נחשבת כחורבן, כסיוע להמשך שממונו וחסרונו ועצם החורבן הוא נורא שהרי הוא נתפס על ידי הגויים כסילוק בחירת עם חדש בעל ברית חדשה ולכן כך מי שלא משכלל מעשיו ומזרז את הגאולה, את שיבת ה' לעמו, הרי הוא מבסס ההשקפה הכפרנית של הגויים הזורעת "יאוש באומה הישראלית", ולכן חובתנו לזעוק כי אם לא נצעק נחשוב שזה מנהג העולם וזוהי אכזריות וגורמת להוספת צרות אחרות וכפי שכתב הרמב"ם בריש הלכות תענית.

ואפשר להסביר את מגמת האבל על חורבן המקדש ואבדן עצמאות ישראל כך: תורת ישראל היא תורת חיים ואינה מניחה לאדם מישראל לשקוע כל ימיו בצער ועצבות על המתים כי זה דרכו של עולם, והקב"ה נטע שכחה בלב האדם לשכוח את מתיו כדי לאפשר לו לחיות את הבאה. ברם זה אמור במיתת אדם פרטי אבל "חורבן הבית" אינו אקט פשוט, מעשה חד פעמי, כי "החורבן" בתפיסת חז"ל מהווה מחד גיסא חורבן עולמו של העם היהודי כי מבלעדי בית המקדש אין חיים תקינים לאומה הישראלית, כי כבודה ותפארתה הושפלו והגלות חונקת את כוח היצירה הלאומית ואת מעלתה האלוקית של האומה עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו מנהם כיונה ואומר "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות..." (ברכות ג, א) ולכן מוטל על האדם להתאבל על חורבן ביהמ"ק ויהיה מתאונן ומקונן

על חורבנו ויתפלל שיחזור ה' ויבנה אותו, וכאשר אין אדם עושה זאת כאילו הוא היה סיבה לחורבנו" (נצח ישראל פ.כג) וחז"ל בירושלמי (תענית פרק ה ה) אמרו שהעיר ביתר נחרבה כי תושביה לא התאבלו על חורבן ירושלים כי יהודי הרואה ארמון זרים על מרום הרים ואינו מתאונן על כבוד שמים הרי אדישותו מוסיפה חורבן, ואינו זוכה לראות בשמחת הגאולה וההגיון והסברא מחייבת שהאדם יתאבל בצורה חריפה על בית חיינו אלא שהנסיבות של מגבלות החומר מונעות מהציבור הרחב אבלות כזאת וכדברי המהר"ל (נצח ישראל פ.כג) אבל מה שראוי לאדם מצד חורבן בית קדשנו אם באנו לעשות כמו שראוי להיות לא היה נשאר חיים לגמרי.

בית המקדש נחשב "צוארו של העולם" "כמגדל דוד צוארך" (שיה"ש ד, ד) זה בית המקדש, וכשם שאם ניטל הצואר אין חיים, כך אין לישראל חיים מאז שחרב ביהמ"ק (שהש"ר שם) כי המקדש מהווה מקום החיבור שבין עולם הגשמי לעולם העליון (עיין זבחים ורשי" לבראשית מה, יד) וכל הצרות צרורות שעם ישראל סבל במשך כל הדורות הן בגלל העדר בית ולכן חובת ההתאבלות אינה נגד ההלכה אלא היא מזכרת למאורע הטראגי הגדול שקרה לאומה, לעם סגולה ולמרות שהמת נשכח מהלב (פסחים נד, א) והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש (הרמב"ם הל' אבל פרק יג, הל י, יא: ומועד קטן כז, ב) בכל זאת על המקדש לא מקבלים תנחומים "לפי שאין מקבלים תנחומים על החי" (מסכת סופרים פרק כא) כי קבלת תנחומים משמעותה השלמה עם הניתוק, השלמה עם המות ואיבוד תקוה וכידוע שבית המקדש הוא "בית חיינו" ולא שייך העדר ביסודות הנצח וצדקו חז"ל שאמרו "ביום החורבן נולד המשיח" כלומר הגלות והחורבן הם סיבה לגאולה, מבוא לישועה ולפורקן, וככל שתחושת האבלות הגלות והחורבן מתעמקת באומה, כך נזרע זרע הגאולה, העתיד לנבוט "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". ולפיכך כל הנמנע מלהתאבל על החורבן מעכב את הגאולה וגרוע הוא מאותם שגרמו שירות לחורבנו (עיין נצח ישראל פרק ג) וכידוע שט' באב נקרא "מועד" ואין אומרים בו תחנון (שו"ע סימן תקנט סק-ד) משום שעתיד להפוך ליום שמחה, למועד כמובטח בנבואת זכריה הנביא (פרק ח, יט).

יוצא לפי זה שאין החורבן בבחינת "מת" ואיבוד גמור כי אלמלא כן היינו שוכחים אותו מזמן, ואם אנו ממשיכים זה כאלפיים שנה מאז אבדן עצמאותנו לבכות, להצטער ולהתאבל עליו, ואנו ממאנים לקבל תנחומים על החורבן זה מוכיח שהוא קיים ושעתיד להבנות בפאר והדר למרות כל המכשולים וההפרעות מצד הסיטרא אחרא, ולפיכך אחרי הצום קבעו לנו חז"ל "ניחומים" "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ, א) כי הנחמה מתבטאת בזה שאנו אבלים על ציון וירושלים עד היום הזה והלקח המוסרי מכל מנהגי אבלות הוא לזכור מעשי אבותינו בימים ההם, לעיין בטיב מעשינו בזמן הנוכחי ולהתעורר להיטיב דרכינו לשנות מעשינו ולשוב בתשובה שלמה, ואם ח"ו נתאבל, נצום אבל לא נתקן מעשינו "בתשובת המשקל" הרי כפי שכותב הרמב"ם (תעניות פרק ה הל' א) זוהי אכזריות וגורמת לנו להידבק במעשינו הרעים ותוסיף צרות צרורות לקיומנו.

אסון כבד ירד על ישראל בחורבן בית קדשו שהיה מרכז חיי האומה, רוח אפנו ובחורבנו נשבר גאון עוזנו הלאומי ודעכה גבורתנו והפכנו להיות שעיר לעזאזל לכל פושע ומשחית מן הגויים,

אומה בזויה ועלובה, שסועה ושסויה, רדופה ושנואה, שחוק וקלס בפי שונאינו ולעג לכל סביבותינו. והנה עלינו לברר מה הם גורמי החורבן וחז"ל לימדונו כך:

א) אמר רב יהודה שלא בירכו בתורה תחילה (בבא מציעא פה, א)

ב) לא חרבה ירושלים אלא על ידי שלא הוכיחו זה את זה.

ב) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח (שבת קיט וב"מ שם)

ד) מפני שנאת חינם (יומא ט, ב)

וננסה להבין כל גורם וגורם בפני עצמו:

א. המפרשים תמהו מה פירוש "לא בירכו בתורה תחילה", וכך כותב מרן הטור (או"ח סימן מז) ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא בירכו בתורה תחילה שהיא עבירה קלה ותיכף כיון שעסק התורה הוא שתתעצם נשמתנו בעוצמה רוחנית ונתן לנו הקב"ה תורת אמת כדי שתזדכך נשמתנו ונהיה "מרכבה לשכינה", והם לא עסקו בתורה כי אם לצורך הנאתם, להתגאות בחכמתם, וזה גרם פירוד ופילוג ונסתלקה השכינה, והנה התורה היא דעתו ורצונו יתברך, וחובת האדם להידבק בה מצד הצו האלוקי ולא תסור דעתנו מדבקות זו עד שנהיה "מעון לשכינה" (הרמב"ן לדברים יא, כב) כי הלומד תורה לשמה, נותנת עוז ושמחה לבעליה ומונעת יוהרה והתפארות, וזה משמעות דברי חז"ל "שלא בירכו בתורה תחילה" כלומר זלזלו בעומק תכליתה ורוממות ערכה (עיין נדרים פא, והר"ן שם), ולכן התורה לא פעלה את פעולתה האלוקית על הנשמה היהודית.

ולפי זה מתפרש הפסוק "על עזבם את תורתי" וכאן הפסוק מדגיש "תורתי" כלומר התורה הנלמדת לשם פועלה ולא לשום תכלית אחרת, היא הגורמת את הדבקות ועשיית הטוב והיושר, ואולי לימוד תורה שלא לשמה גורם חורבן, פירוד ופילוג התרחקות מהבורא, וחורבן המקדש וגלות השכינה, וכפי שקרה בשני החורבנות.

ב. שלא הוכיחו זה את זה: מצות התוכחה נובעת מאהבת הזולת ומהדאגה לתיקונו, לשכלולו ולמילוי יעדו הקדוש ומכיון ששנאו זה את זה וכל אחד דאג לעצמו ונשאר מבוצר בדעתו ובהשקפתו, הרי מזה צמחה השנאה, ההתנגדות להקשבה לזולת, לשמיעת דעות אחרות ולכיבוד הזולת שאינו חושב כמוהו ולכן התגברה "שנאת חינם" שהביאה לחורבן, כי עבירה גוררת עבירה, ומניעת התוכחה גררה אחריה "לא תשנא את אחיך בלבבך" שהיא עבירה חמורה מאוד (עיין הרמב"ם הל' דעות פרק ו, הל' ה,: שו"ע חו"מ סימן ערב ס"ק - יא: ותוספות בפסחים קיג, ב).

לימוד התורה "לשמה" זוכה לדברים הרבה: נקרא ריע, אוהב את המקום, אוהב את הבריות (אבות פרק ו) ובלי "אהבת הבריות" אי אפשר להגיע להבנת התורה ולקיום מצוותיה, ואי אפשר לשכינה לשרות בתוך עם ישראל אלא כשהם מאוחדים, מלוכדים ומגובשים לחטיבה אחת "ברכינו אבינו כולנו כאחד באור פניך" (עיין תניא פרק לב), ואין עם ישראל יכול להגיע לשלמותו,

למעלתו האלוקית ולמילוי יעדו הקדוש רק בהיותם "יחידה לאומית" אחת בעלת "אידיאלים אלוקיים" וכפי שהתורה מדגישה "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם..." ופירש רש"י: בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם, הוא מלכם ולא כשיש מחלוקת ביניהם, והתנאי לקבלת התורה הוא האחדות והאהבה בין נשמות ישראל "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) וביאר רש"י בשם המכילתא שם "כאיש אחד בלב אחד", וכשיש חסרון באהבת ישראל ואחדותו, מזה משתלשל חסרון באהבת ה' ובאהבת התורה הקשורים יחד ותלויים זה בזה (עיין שיחות הר"ן, צא).

ג. לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה ת"ח: תלמיד חכם שעמל בלימוד תורה ובהבנת הלכותיה ומצוותיה מייצג "דבר ה'" בעולם כי הקב"ה הלביש את אלקותו במידות התורה (עיין ליקוטי מוהרן לג, סעיף ד) וכדברי רבי יוחנן במסכת שבת (קה, א) "אנוכי" נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהיבת' כלומר פנימיותו ועצמיותו של הקב"ה מלובשת באותיות התורה, ולכן העוסק בה ועמל בהגותה דבק באור האלוקי המתפלש בין אותיותיה ופסוקיה "אורייתא שמא דקוב"ה הוא" (תיקון כה) ולכן כיבוד ת"ח הוא כיבודו יתברך וגילוי תורתו בבריאה, ומגמת הבריאה היא בריאת עם ישראל שיפרסם תהילות ה' בעולם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא) והתורה היא נשמת ישראל "התורה היא ששים רבוא אותיות" (זוהר חדש שיר השירים) וישראל נוטריקון: יש שישים רבוא אותיות לתורה" (השל"ה הקדוש) ולכן לכל יהודי יש שורש באותיות התורה, ואהבת התורה היא אהבתו יתברך, ואהבת ישראל, ומשום כך המבזה ת"ח, מבזה את הקב"ה את ישראל ואת נשמת כללות האומה, והוי בכלל "כי דבר ה' בזה" (הרמב"ם הל' תלמוד תורה פרק ו) וכתב מרן אור החיים הקדוש (דברים כא, כב) לא תלין... בא לצוות להמון על שלא יהרהרו על החכם על דרך אומרם "אם ראיתי ת"ח שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה כי המאור שבתורה מחזירו למוטב ודוחפו לעשות תשובה (יומא כט).

וכעת נסביר את ההבדל בין חורבן בית ראשון, לבין חורבן בית שני: חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב אלא יסודו ונביעתו מאותו בכי שבכתה העדה כולה אחרי דברי יאוש וכפירה בגנות ארצנו הקדושה "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם "בלילה ההוא" (במדבר יד) ואומרת הגמרא על זה "אמר רבי יוחנן" תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט, א) כלומר בעקבות בכיית כפירה בקדושתה של הארץ, נקבע יום מזומן לפורענות, לחורבן, לקללה והוא "יום תשעה באב" שבו נחרבו שני המקדשים, ועדיין אנו מבכים זה כאלפיים שנה את "מתנו" למרות "שגזרה על המת שישתכח מן הלב" (פסחים נד, א) בכל זאת אין אנו מזדעזעים מזכרונות העבר אלא ממשיכים להנציח את חורבן, כי בכי זה מתק, מפיח תקוה, מחזק את כיסופינו העזים לתקומת מקדשנו ולתקומתנו הלאומית ושהקב"ה חפץ בנו תמיד להשיבנו אליו להביא אותנו אל הארץ הזאת כדי להיות "עם סגולה" ולכן "תשעה באב" נקרא "מועד" וכדברי השו"ע (סימן תקנט ס"ק- ד) אין אומרים תחנון בט' באב ואין נופלים על פניהם משום דמקרי "מועד" כלומר למרות שהוא יום צער גדול ונורא יום אבל לאומי, אך בעת ובעונה אחת הוא גם יום נחמה ותקוה, יום של גילוי הגאולה, וכדברי חז"ל "יום שחרב בו בית המקדש, בו

נולד המשיח" ולכן עתיד יום איום זה ליהפך ליום שמחה וכדברי הנביא (זכריה ח, יט) "בה אמר ה'..." וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

בבית ראשון, השכינה שרתה בו בגלוי, היה ארון קודש ובתוכו לוחות הברית והקב"ה צימצם שכינתו בין שני בדי הארון ולכן היתה האמונה גדולה מאוד כי ראו השכינה בגלוי, ולעומת זה גזרה הקליפה וחטאו באמונות כוזבות, בע"ז ובמחשבות טמאות עד שעברו על ג' עבירות חמורות (יומא ט, ב) כי תגבורת הקליפה הרסה את האמונה הטהורה הגנוזה בלב כל יהודי.

ובבית שני, הקדושה היתה חסרה שהרי חסרו חמשה דברים, ולכן "הקליפה" לא הגבירה כוחה בתחום זה, אבל חטאו ביחסי חברה, ברכילות, בלשון הרע ובשינאת חינם הזורעת פירוד ופילוג (יומא ט, ב והקדמת "העמק דבר" לספר בראשית).

ובית שלישי יבנה על ידי "אהבת חינם" כי היא "תשובת המשקל" לשנאת חינם כי כוח הטומאה תחלוף "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" והקליפה שוב לא תפעל ולא תהיה דומיננטית, ולכן תשרור אמונה מלאה, אהבת הזולת, הצדק והיושר, וכל העולם יכיר ברבש"ע כמלכו של עולם "והיה ה' למלך על הארץ" וכך כותב מרן הראי"ה קוק בספרו "אורות הקודש" (ח"ג, שכד, שכו) "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו וכל ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם יבנה עמנו על ידי אהבת חנם היורדת מראש צורים..." (עיין אורות קמט: ואורות הקודש ח"ג, שלה)

חורבן בית המקדש מחייב כל בית ישראל:

א) מנהגי אבלות וצער.

ב) זכרונות כלפי העתיד.

ג) תשובה ומעשים טובים.

בסיכום זכרון החורבן מביא לידי תשובה, לתיקון וכפי שכתב רבנו הרמב"ם בהלכות תענית (פרק ח הל' יב, יד) שעל ידי הצום, הזעקה והתשובה תוסר הצרה מעלינו כי בימי הצער, הפרט והכלל מתבונן בסיבות החורבן שנגרם על ידי מעשיהם הרעים של אבותינו, ואנו הבנים נתקן את דרכינו ונשוב בתשובה שלמה שהרי "מיום שחרבה ירושלים וחרב בית קדשנו אין שמחה לפני הקב"ה עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתורה (ילקוט איכה רמז תתרט) וכתב הרמב"ם (שם פרק, ה' יט) שכל הצומות האלו עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה" ועתיד הקב"ה לעשות את ירושלים כולה גילה ושמחה (ישעיה סה, יח) ואז ימלא שחוק פינו בשוב ה' את שיבת ציון (תהילים קכו, ב וע"ז ג, א) וזה מה שאמרו "שהחורבן והבנין ירדו כרוכים כאמרם" הראה לו הקב"ה לאברהם בית המקדש חרב ובנוי (בר"ר נו), ואנו ישראל מאמינים בני מאמינים, מאמינים ויודעים "שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב) ובנין ירושלים הוא בנין כלל האומה, בנין הקדושה בעולם, וחלוקתה וביתורה היא זריעת הפירוד באומה, הריסת הקדושה והחייאת החורבן באומה ובעולם כולו, ולכן יה"ר שנזכה לחזור

בתשובה ולהכיר מעלת אורה של ירושלים ושל ארץ ישראל כדי להקים בתוכם "ממלכה קדושה" שתהיה "כסא ה'" בעולם.