מהות הנקמה – ומתי מותר להתנקם? - הרב שלמה בן חמו-רב העיר קריית גת

מהות הנקמה – ומתי מותר להתנקם

א- חומרת שפיכות דמים

בימים אלה שגלי הטרור הרצחני הולך וגובר ומפיל חללים בארצנו על לא עוול בכפינו, נשמעים קולות בעם ובפרט במשפחות הנפגעות האומרים שיש לעשות נקמה במחבלים הרוצחים נשמות טהורות, אזרחים תמימים, וזוהי טענה מוצדקת כי נקמה על הפגיעה באזרחים ובחיילים היא התגובה ההולמת למעשה הרצח לפי רוח התורה המחמירה מאוד באיסור "לא תרצח" ככתוב "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט, ה-ו) "ולארץ לא יכפר לדם אשר שופך בה

כי אם בדם שופכו" (במדבר לה, לג) "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ" (שם).

העוון החמור ביהדות ובאנושות הוא "הרצח", ואסור להרוג אף אחד מכל בני אנוש, והתורה ציוותה "לא תרצח" (שמות כ, יב ודברים ד, ז) כי היא "מצוה מושכלת" והשכל האנושי מחייב ושולל כל רציחה כי אסור לחבל במעשי ידיו של הקב"ה שבראם לכבודו "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, (ישעיה מג, ז; והרמב"ן לשמות כ, יג; ורבנו בחיי לשמות כ, יז וריש פרשת עקב).

ונמצאנו למדים שאין הבדל בין ההורג שוטה להורג חכם ונבון, ואין הבדל בין מיני בני אדם לסוגיהם כי ההורגם דין רוצח יש לו ויהרג עליהם (עיין סנה' עח, א ופד, ב; רמב"ם הל' רוצח פ"ב, הל' ז; ומנחת חינוך מצוה לד ד"ה ההורג) וגם מי שב"ד לא יכול להורגו מחוסר ראיות, הרשות בידי המלך להורגו מדין "משפט המלך" וכן ב"ד ראו להורגו מדין הוראת שעה יש להם רשות (הרמב"ם הל' רוצח פ"ב הל' ב) והמשיך הרמב"ם (שם הל' ה), אם לא הרגו אותו המלך או ב"ד יש להענישו קשות ולאוסרו במצור ובמצוק ולצערו כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול (עיי"ש ובספר משפטי ישראל הוצאת מכון הר' פישל עמוד נט אות קטו), ועם ישראל חייב להעניש עבריינים אלה כי אנו מצווים בציווי של "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט-טז; סנה' עג, א; ורמב"ם הל' רוצח פ"א הל' ד).

ונשאלת השאלה מה התועלת יש לנרצח ברציחת הרוצח?

וכתב בעל "חוות יאיר" (סימן קמו): "מפורסם ושמור בפי כל שנפש הנהרג לא ימצא מנוחה עד שיעשה נקמה ברוצח ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו וגם מדברי חז"ל על מקראי קודש גבי קין ודמי נבות ודם זכריה" וכן כתב בעל "ליקוטי אנשי שם" (במדבר לה, לג): ועוד שנפש

הנהרג אינה נכנסת במחיצתה ואין לה מנוחה ומטחת דברים כלפי מעלה ואינה שוקטת עד שתראה נקמה וראיה מנבות (עיי"ש) ולפיכך אין מחילה וסליחה לרוצח כי "הרצח" הוא פשע חמור ואסור לקחת כופר מהרוצח כי הנפש היא "קניינו של הקב"ה" (מורה נבוכים ח"ג, מא; והרמב"ם הל' רוצח פ"א הל' ד; והחינוך מצוה תיב).

ב- חיוב נקמה בתורה

בתורה מוצאים הרבה פסוקים המדברים ומתייחסים בחיוב לנקמה:

"האל הנותן נקמות לי" (שמואל ב, כב, מח) "אל קנוא ונוקם" (נחום א, ב).
"ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם רשע" (תהלים נח, יא, יב).
"לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים... לעשות בהם משפט כתוב... "(תהלים קמט, ז-ט).
"אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א).
"ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" (יחזקאל כה, יד ורש"י שם).
"כי יום נקם לה' שנת שילומים לריב ציון" (ישעיה לד, ח ורש"י שם).
גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר "אל נקמות ה'" (ברכות לג, א).
"אמר משה לישראל: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים אלא נקמת מי שנאמר והיה העולם שאמר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (ספרי מטות, קנז).
אין הקב"ה מונע מצדיק מה שרוצה לראות בעיניו ללמדך שמשה מתאווה לראות בנקמת המדיינים קודם שימות והיה מבקש מהקב"ה שיראם בעיניו (תנחומא מטות ד).
"בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו" (תהלים קלז, ח).

מפסוקים וממאמרי חז"ל אלה רואים שהנקמה היא רצויה בעיני ה' ובעיני משה וכו', אבל לעומת זו נאמר בתורה "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט, יח) והוא איסור חמור ומידה מגונה וחייב אדם להתרחק ממנה כי סופה להוביל לרצח (רמב"ם הל' דעות פ"ז הל' ז-ח; שע"ת שער ג סימן ריט; ומסילת ישרים פרק יא).

וכידוע שרגש "הנקמה" טבעי הוא באדם, בעם ובודאי גם בעם ישראל בלבו לרגש הנקמה כלפי צורריו ושונאיו ולכן באה התורה המרוממת אותנו ומחדירה בנו אהבת יצוריו יתברך ומצווה אותנו לא לנקום, לא לגמול רעה לאדם על הרעה אשר עשה "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא יט, יח) והנקימה אסורה הן במחשבה והן בפועל כי היא מבוססת על שנאת הבריות והתורה מרחיקה אותנו משנאה ממשטמה, מנטירה בלב ואדרבה נצטווינו על אהבת הבריות ושכלולן הגשמי והרוחני ומגמת הופעת מלכות ישראל בעולם לקרב את האומות לאביהן שבשמים ולתקן עולם במלכות שדי.

ונשאלת השאלה איך ניישב סתירה תורנית זו?

ויש שמיישבים ומבחינים בין "נקמה אנושית" ל"נקמה אלוהית", הנקמה האסורה היא "נקמה אישית" אנושית וטבעו של אדם לנקום במי שעושה לו רע והוא נוקט בשיטה "מדה כנגד מדה" וגם הקב"ה בעצמו מתנהג עם בריותיו הן לטוב והן לרע במדה כנגד מדה (סוטה ח, ב; שבת קח, א; נדרים לב וסנה' צ, א).

ועקרון זה מופיע בתנ"ך פעמים רבות ובאופנים שונים וירמיה מתנבא

"תיסרך רעתך" (ב, יט) כלומר הרעה עצמה משלמת לאדם כגמולו, וכן נאמר בתהלים (ז, טז) "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל", "בקדרה אשר בשלו בה נתבשלו" (רש"י לשמות יח,

יא), בפורים קו זה מודגש ביותר "ונהפוך הוא" ביום אשר שיברו אוייבי היהודים.... אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט, א) והעץ אשר הכין המן למרדכי הוא עצמו נתלה עליו.

ברם, הפסוקים המשבחים את הנקמה עוסקים ב"נקמה אלוהית" כמ"ש "אל נקמות ה'" וכאן הנקמה היא הענשה לעושה רע לעובר על מצוות ה', ורק הוא מסוגל להפעיל מידה זו בשיקול ובחישוב מדוייק ומתאים לדרגת הרע, ו"הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד; ובבא קמא צ, א) ואין הקב"ה ותרן אלא משלם לאיש כמעשהו (תענית יא, א).

ברם יישוב זה מוקשה שהרי נצטווינו ללכת אחרי מידותיו יתברך ולהידמות לו (סוטה יד, א), אם ה' נוקם, למה אנו בניו לא נלך בעקבותיו ונעשה נקמה בגוים, הפועלים רע שהרי ה' בעצמו ציוונו, "נקום נקמת ישראל מאת המדיינים" (במדבר לא, ב).

ולענ"ד, יש ליישב כך, נכוון שצריך ללמוד ממידותיו יתברך אבל בנושא הנקמה יש לסייג כי רק הקב"ה שיודע לנקום נקמה טהורה, נטולת נגיעות אישיות, רחוקה משנאה ונטירה הוא המסוגל לנקום ברשעים אבל האדם הבחירי בעל רגשות שליליות אינו מסוגל לזכך ולטהר את הנקמה כי הוא נגוע ופגוע אישית מזולתו ולכן התורה אסרה לנו את "הנקמה" כלפי הזולת אבל נקמת חילול ה' וחילול ישראל היא חיובית שהרי משה לא נפטר מן העולם עד שנקם נקמת ישראל ממדין כי היא נקמת מי שאמר והיה העולם (ספרי שם).

ברם בירור סוגיא זו דורשת עיון רב מה היא "נקמה", מגמתה ומניעיה בחיי הפרט והכלל, ובחפשי מצאתי שאין הגדרה אחידה בקרב הוגי דעות שלנו ונציין כמה מהם:

ישנם הסוברים שכל מטרת הנקמה היא להגן על הפרט או מהאומה מנסיונות חוזרים לפגוע בה ולכן מלחמת מדין היתה מלחמת נקם, להילחם נגדם על מנת למנוע התנכלויות חוזרות כלפי העם, ולכן הנקמה באויב היא מלחמת הגנה, הרתעה והפחדת האויב לבל ירים ראש נגדנו ובזה מגינים על קיומנו הלאומי. ובודאי לפי הגדרה זו הנקמה היא רצויה ומחוייבת המציאות כי "הבא להרגך השכם להורגו", ופיקוח נפש דוחה כל התביעות המוסריות כי "חייך קודמים לחיי אחרים".
מטרתה לבער הרע מן העולם, לכלות רשע מן העולם כי התנאי להופעת הטוב הוא "ביעור הרע" ולא ביעור הרעים וכפי שאמרה ברוריה לבעלה "יתמו חטאים ולא יתמו חוטאים" (ברכות ט, ב) ולכן דוד לא אמר הללויה עד שראה במפלתם של רשעים דהיינו מפלת "הרשעות" מן העולם, ביעור הרע והאכזריות.
וי"א שנוסף להגנת חיי האדם, חיי ישראל, ישנו עוד הישג נוסף והוא הכבוד הלאומי ולכן הטרור הרצחני לא רק שמחסל נשמות טהורות ומרבה שכול, אלמנות ויתומים אלא פוגע בכבוד הלאומי, בכבוד השכינה "שפלותם של ישראל, חילול שמו הוא" (רש"י ליחזקאל טל, ז) "ונקמת האומה יהיה לתנחומין לאבלי ציון על הצער שסבלו" (המצודות לישעיה סא, ב), ולכן הנקמה באה למנוע מרמס כבוד האומה שהוא כבוד השכינה "כל מי
שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה" (מכילתא בשלח, שירה ו) "וכל מי ששונא את ישראל, כאילו שונא את מי שאמר והיה העולם" (ספרי בהעלותך פד) "וכשהמקום פורע מן האומות, שמו מתגדל בעולם" (תנחומא בשלח ו) ותמיד הקב"ה מקדים רפואה למכה וכמו שקרה במגילה (מגילה יב, ב).
השפלת עם ישראל, בזיונו, השפלתו על ידי שנאת הגוים היא השפלת הבורא כי עם ישראל מייצג את המוסר האלוהי, את הצדק והטוב, והפוגע בו פוגע במי שאמר והיה העולם, ואוייבי ישראל הם אוייבי ה' ככתוב "ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך", "כי הנה אויביך יהמיון... על עמך יערימו סוד" (תהלים פג, ג-ד).
ועוד הסבירו שרמיסת כבוד האומה הישראלית הוא פגיעה בשליחותה האלוהית "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא) ויש ערך רם ונשגב לעם ישראל שהובדל מן העמים להיות חלקו יתברך "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ח-ט) ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל ביתו (פרקי דר"א כד, והרמב"ן ויקרא יח-כח) ולכן בהיותנו שפלים, נבזים וחדלי
אישים (ישעיה נג, א) לא נוכל להופיע
בקומה זקופה ובגאון למלא יעודנו האלוהי ולפרסם שמו בקרב תבל, וכתב רבנו הרמב"ן (דברים לב, כו) שהקב"ה בחר בישראל כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו יותר
מכל העמים" ובהם פועם הניצוץ האלוהי וזה לא תלוי בטיב מעשיהם (נצח ישראל פ.יא; דרך החיים דף יג; נר מצוה למהר"ל דף יג; דרך ה' לרמח"ל ח"ב, ד) ולפי זה הקם על ישראל כלותם הוא קם לכלות את המשימה והרצון האלוהי בבריאה ומשום כך ראוי לנקום במזימות זדוניות ורשעיות הבאות להחריב את העולם כי לולי תורת ישראל ומוסרה העליון אין קיום לבריאה (שבת פח, א ורש"י ותוס' שם).
הרב הירש (במדבר לא, ב) כתב הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר, ולכן פרשני המקרא הצדיקו מעשה שמעון ולוי (עיין מרן אור החיים לבראשית סוף פרק לד, האברבנאל והמלבי"ם שם).
ולפי זה "הנקמה" באה לעשות צדקה ומשפט ומי שעשה רע ראוי שייענש על מעשיו ולכן "הנקמה" היא עשיית דין ברשעים, במחבלים, במפגעים, בדוקרים וכמו שעשו הגויים בנאצים ובעוזריהם ששפטו אותם למיתה על פשעיהם הנוראים והזוועתיים במלחמת העולם השניה ולולי מלחמתם בהם היו ממשיכים לכלות בריות ה'.
כיצד נתמודד עם "שירת הים" על טביעת מצרים (שמות טו, א) שבו אנו מבטאים שמחתנו על מפלת רשעים, הרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז-יח) וכן עם שירת דבורה (שופטים פרק ה) "ותשר דבורה וברק בן אבינועם" (שם א) "כן יאבדו כל אויביך ה'" (שם לא) וכן עם דוד שאמר שירה על מפלת רשעים (ברכות י, א ותהלים קד, לד) וכן שלמה אמר "באבוד רשעים רינה" (משלי יא, י וסנה' טל, ב) ונאמרו הרבה יישובים לזה, והעיקר שבהם הוא שאין עם ישראל שש על מפלת רשעים כגון המצרים, היוונים, הרומאים, העמלקים וכו' שהרי אנו מצווים להידמות למידותיו יתברך, אלא אנחנו שמחים על ביעור הרע, על סילוק הרשעות, העריצות והכפירה על מניעת "צער השכינה" שהצטערה בצערם, בכאבם ובסבלם של ישראל ושל הטובים ולכן עם ישראל אינו שש במפלתה של שום בריה ואפילו רעה
מאוד אלא שמח על ביטול השחיתות המוסרית, על שלטון הרשע והעריץ, על הרוע המשתולל ללא חמלה וכן כתב מרן הראיה קוק (מוסר אביך צה, ט) "אדם נשחת ראוי לשנאות מצד חסרונו אבל מצד עצם צלם אלוהים
שלו ראוי להוקירו באהבה..." (עיי"ש) ולכן השנאה לעמלק וכוחותיו והציווי למחיית מטרתם לבער המינות הארורה השונאת את האלוהות לטיהור העולם ולגילוי הטוב ולכן אין אנו שמחים למפלת שום אדם ושום בריה העשויים בצלם אלוהי (ועיין באריכות בנושא זה בספר שבחי פסחים 272-277).

וראיתי לבעל "כתב סופר" (בנו של החת"ס): שכתב שמה שאנו שמחים בפסח הוא שעל ידי שחרורנו ממצרים, זכינו לקבל את התורה ולהשתחרר מהמונה האלילית וזה עיקר שמחתנו ולא על מפלת המצרים.
וכן בפורים על שניצלנו מעצת המן וזכינו לקבל את התורה מרצון, ובאהבה וכמו שאמרו רז"ל (מגילה טז, ב) על הפסוק באסתר (ח, טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – "אורה" זו תורה, "שמחה" זה יו"ט, "ששון" זה מילה, "ויקר" אלו תפילין, כלומר שמחתנו על כניסתנו לעול המצוות מרצון ועל שגמלנו כל טוב.
ולאור זה מובנים דברי חז"ל במדרש משלי עה"פ "וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כז-כח) "מלמד שאפילו כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא יבטלו, ומדרש זה תמוה מאוד וכי חגי ישראל שכתובים בתורת הנצח יבוטלו ח"ו? אלא הכוונה היא שנס פורים חלוק מנסי שאר מועדי ישראל – יציאת מצרים, מתן תורה, סוכות כי הם נסים גלויים שאין להסתפק בהם משא"כ "נס פורים" אע"פ שהכל היה מהשגחתו יתברך, יכול אדם שאמונתו לא חזקה לפרש הכל דרך הטבע וזה מה שמתכוון המדרש גם אם נסים גלויים יפסקו כמו נסי המועדים בכל זאת הנסים המכוסים והכמוסים בדרכי הטבע לא יבטלו אלא ימשיכו להופיע ולהיראות בכל דור ודור בחיי הפרט והכלל וכמו שקורה בימינו שתקומתנו הלאומית מופיעה בדרך הטבע והעשיה האנושית אבל היא "נס נסתר" מלובש בדרכים טבעיות.
וכנסת ישראל בעומק חפצה אינה מחולקת מהאלוהות כלל... וחפצה בהווייתה את החפץ האלוהי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, זה הטוב והוא סוד הגאולה (אורות עמוד קלט) ולכן האכזריות כלפי עמלק היא הצלת העולם מכליונו (עיין מאמרי הראיה 508; איגרות הראיה ח"א עמוד ק).
ולכן תשועתנו היתה לנצח ותקוותנו בכל דור ודור כלומר תשועת ישראל היא נצחית ויש לה תקוה בכל דור ודור להכניע שנאת ישראל, לבער הרשעות והעמלקיות כי כנסת ישראל אהבה לכל יצורי תבל, להיטיב לעמים להביא אותם לחיים מאושרים ולשפר קנייניהם (מוסר אביך אהבה ה; ושמונה קבצים א, לז) וכתב מהרח"ו (שערי קדושה ח"א שער חמישי) "ויאהב כל הבריות אפילו גויים" וכן כתב בעל "תומר דבורה" (סוף פרק ג) ולכן נביאי ישראל קוננו על אבדן אומות עכו"ם "לבי למואב כחלילים יהמה" (ירמיה מח, לו) וכן יחזקאל "בן אדם שא על צור קינה" (יחזקאל כז, ב; צדקת הצדיק קנ) ולפיכך כל המלחמה בצוררי ישראל היא מלחמה בכיעור, ברע, בשנאה ומגמתן למניעת הרעים מלבצע את רשעותם (עיין אורות הקודש ח"ב עמוד תצא) ועלינו לדעת שכל האומות נוצרו על ידי הקב"ה וסופן להכיר את הבורא ולעסוק בגילוי הטוב "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג, ט וישעיה יט, כד-כה והמפרשים שם; ועיין "פניני הראיה" 436-472), ולפני תיקון העולם יבקע שחר גאולת ישראל ויודע לעולם "להודיע שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". בסיכום, יש לשנוא אדם שנשחת במעשיו רק מצד חסרונו

מצד מעשיו הרעים ולא באופן גורף כי גם באדם נשחת יש צד של "צלם אלוהים" המהווה את עצמותו הפנימת כי הנשמה עצמה היא קדושה וטהורה, חלק אלוה ממעל והחטא הוא מקרי זמני, חיצוני.

הנשמה השוכנת בכל יהודי היא צמאה לאל חי, מבקשת טוב וצדק, מפזרת אורות רוחניים, דבקה במהותה העליונה, וכל נשמה יהודית היא ספר תורה ממש וכמ"ש חז"ל במועד קטן (כה, א) שגם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, יציאת נשמתו בשעת פטירתו היא כמו ספר תורה שנשרף.
מרן הראי"ה קוק ראה בחזונו שעם ישראל השב לציון חוזר לעצמיותו הקדושה, מתנקה מחטאיו כי האור האלוהי הזורח בארץ הקודש מאיר את נשמתם לשוב בתשובה מאהבה.
בגלות היהודי שכח את מהותו, את עצמיותו, את גדולת הווייתו, ובשובו לפלטרין המלך, הרוח האלוהית הגנוזה בו תצא ממחבואה ותקרין על האנושות כולה להכיר במלכותו יתברך ולדעת ש"קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" (עיין מוסר אביך ערך "אהבה").
מרן הראי"ה קוק ראה בחזונו שעם ישראל השב לציון חוזר לעצמיותו הקדושה, מתנקה מחטאיו כי האור האלוהי הזורח בארץ הקודש מאיר את נשמתם לשוב בתשובה מאהבה.
בגלות היהודי שכח את מהותו, את עצמיותו, את גדולת הווייתו, ובשובו לפלטרין המלך, הרוח האלוהית הגנוזה בו תצא ממחבואה ותקרין על האנושות כולה להכיר במלכותו יתברך ולדעת ש"קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" (עיין מוסר אביך ערך "אהבה").