חודש תמוז בראי חז"ל
חודש תמוז בראי חז"ל
חודש הרביעי הוא חודש "תמוז" ושם זה העלו אותו מבבל שבי ציון, ולפי האגדה הוא שמו של אחד האלילים הבבליים, והקדמונים היו עורכים לפנים פולחן קינות לזכרו "הנשים יושבות ומבכות את התמוז" (יחזקאל ח, יד).
מזל חודש תמוז הוא "מזל סרטן" והוא לעולם חסר, תקופת תמוז היא בעת שהשמש בתוקפה, ותקופת תמוז אב אלול היא תקופה חמה והשמש מהלכת בעולם כדי לבשל את הפירות (פסחים צ, ד) ואמרו רז"ל "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה" (שבת נג, א) כלומר חמור אפילו בתקופת תמוז קר לו.
וגילו לנו חז"ל שכמה מאורעות קרו בתמוז: בר"ח תמוז נולד יוסף, בחמשה בו היה דבר ה' ליחזקאל (יחזקאל ג), ובתשעה בו הובקעה העיר ובי"ז בתמוז קרו חמשה דברים רעים: נשתברו הלוחות, בטל התמיד, נשרפה התורה בידי אפוסטמוס, הועמד צלם בהיכל (תענית כו).
מרן הראי"ה קוק ב"מגד ירחים" על חודש תמוז "כתב" בכל דור עבודת עגל הזהב תסובב שברון לוחות העדות".
ומשמעות הדברים: דור המדבר טעה בפזיזות בחטא ונכשל בחטא חמור של ע"ז וגרמו לאבדן הלוחות, לאבדן תורת אמת ודעה ישרה ונכונה.
מרן הראי"ה כתב שדור של התמכרות לחמדת הממון ותאוותיו להצלחות זמניות והחיפוש אחרי העושר והבהלה לזהב זוהי עבודת "עגל הזהב" שמביא לידי שבירת הלוחות כי דור שעסוק ומכור להנאות גשמיות לא ירצה לדעת את ה' וירחיק מעליו את לוחות העדות.
והנה לא יצר לע"ז מביא לאבדן היהדות אלא גם "יצרא דערוה" שהוא יצר התאוות והעידונים הבשריים גם הוא מסובב שבירת הלוחות.
חכמינו העמידונו שיש באדם שני יצרים רעים מרכזיים:
יצר ע"ז. ב- יצר הזנות.
ומהו יצר ע"ז? יצר שמהותו ותכנו שאיפות רוחניות אידיאולוגיות שמחוץ לאלוהים.
יצר הזנות מקפל בתוכו יצר המין, תאוות האכילה והשתיה, הבילוי החומרי ובקשת כל חמודות ההנאה שבעולם ולכן כשירד משה וראה מצב בני ישראל "ויקומו לצחק", וירא את העגל והמחולות (שמות לב, יט) אז פרחו האותיות מעל הלוחות והלוחות נעשו כבדים ונשברו.
צבנו היום ריבוי התאוות ומעשה ההוללות, פסטיבלים של זמרה בעבור גירוי יצרים אפלים, גורם לשקיעת העם בליצנות ובאים לשכרון חושים, ואז שום דבר שכלי ואציל לא
יועיל ולכן חטא של חוסר שכל ודעת הוא חמור מע"ז (מסילת ישרים פרק ה).
חז"ל (שהש"ר ז, יג) אמרו שני יצרים ברא הקב"ה בעולמו:
א- יצר ע"ז. ב- יצר הזנות.
ועוד אמרו שיצר ע"ז נעקר כי אנשי כנה"ג ביטלוהו ואילו יצר הרע דערוה לא יכולים לבטלו כי העולם זקוק לו ומבלעדיו אין מהלך תקין לבריאה כי "יצר המין" הוא יצר בונה כשמשתמשים בו במינון הנכון ובצורך הרצוי (עיין יומא סט, ב).
ואולם בימינו שאין "יצר דע"ז" קיימת סכנה מהצד השני שעודנו קיים הוא "יצר הערוה" שמתגרה באדם בלי גבול וגורם לשבירת הלוחות ולפי זה מובן למה התורה החמירה בחטא המרגלים יותר מאשר בחטא העגל שהוא משלוש עבירות חמורות, כי חטא אידיאולוגי אפשר לתקן כשמראים לו את האמת ושב ורפא לו, אבל חטא של תאוות לבצלים ולשומין, אותו לא מעניין השכל והתורה כי הוא רדוף אחרי תענוגים הבליים וטובותיו הגשמיות, דור של וישמן ישורון ויבעט, אין לו תקנה לכן יפול פגרים במדבר, ודור חדש יקום במקומו.
יוצא שדור שטועה באידיאולוגיה, בהשקפה אפשר לסלוח לו כי ניתן להעמידו על טעותו ולתקנו ואילו דור מתירני בתאוותיו ובהנאותיו אין לו תקנה אלא בניתוצו ושבירתו ככלי חרס ששבירתו היא טהרתו "במדבר הזה יפלו פגריכם" (במדבר יד, כט) ולכן דור שמלא שאיפות אידיאולוגיות ומועילות הוא דור של מסירות נפש למען הכלל אף שהוא מקולקל בתחום האמונה בשמירת המצוות הוא נחשב 'דור גדול' (מאמר הדור: ומאמרי הראיה 279-294) כי מעמדו המוסרי ושאיפותיו האידיאולוגיות נותנים לו זכות קיום לעומת דור שהשחית רמתו המוסרית, דור ללא חזון ואידיאלים, קשה לשכנעו עד שתבוא סערה ותעשה בו מהפכה (אורות פד).
המאורעות שקרו בי"ז בתמוז
א- שבירת הלוחות: כשמשה ירד ממרומים וראה את המחולות והמתירנות של עובדי העל שבר את הלוחות ואילו בהיותו במרום אפילו ששמע מפי הבורא שעמו קלקל, עדיין לא נואש וקיווה לטוב.
ביטול קורבן התמיד: הקורבן מסמל את הקירוב, והיום שאין לנו מעשה הקורבנות, אנו מנותקים מהקב"ה ויש לנו חסרון קירבת אלוהים כי עבודת הקורבנות מקרבת את התחתונים לעליונים.
ג- הובקעה העיר: העיר ירושלים היתה מחולקת ונשלטת על ידי הגויים, כי נאחזים בה מצד הצורך ביניקה מהקדושה, אבל עם ישראל מנותק ממקור קדשו, מיסוד חייו, ולכן התיקון הוא שחרור ירושלים מעול זרים שלא תהיה להם שליטה בקדושה כי הם רחוקים מהקדושה והטהרה שעיר אלהים דורשת מתושביה ומלכות ה' מתגלה באיבוד גויים מארצו, "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו" (תהילים ד, טז) כלומר מתי ה' מתגלה כמלך הבריאה כשהגויים נעקרים מארצו כי כל זמן שיש פולחן נכרי אלילי בארץ ובעיה"ק ירושלים אין גילוי מלכותו יתברך עלי אדמות, וכן אמר דוד "ה' מלך, ה' מלך אבדו גויים מארצו" מתי ה' מלך כשהגויים אובדים ועוזבים את ארצו הקדושה.
ד- שריפת התורה: כלומר שורפים את ההגנה האמיתית של התורה, של החלק הרוחני, המוסרי והאצילי של התורה ומחפשים תרבות זרה נהורה למדעים, ביקורת המקרא ורואים בתורה שירה וחזון ספרותי (עיין מעייני הישועה מאמר ו דרשו ה' ועוזו) ואילו התורה היא "תורת חיים" מדע אלוהי שבא לתקן מידותיו והתנהגותו המוסרית והחברתית של האדם עלי אדמות ורק תורה לשמה היא האמת המוחלטת.
ה- הושם צלם בהיכל: והנה במקום לתת עליונות והגמוניה לרעיונות הקודש נותנים חשיבות ל"כוח הזרוע", לאינטרסים מפלגתיים ופוליטיים, לבעלי ההון והשלטון, לעיתונאים המזייפים את המציאות הריאלית ושאינם דואגים לטובת ישראל ולביסוסו בנחלתו אלא למעמדם הממוני, לעמדות כוח, למשרותיהם ולתומכיהם.
ריבוי הדמגוגיה, התחבולות והנכלות היא מנת חלקה של "התקשורת" ההורסת כל חלקה טובה בחברה, ובמקום להעמיד ולבסס את מטרת הקמתה של "מדינת ישראל" כמדינה מוסרית וערכית שתהיה "כסא-ה'" בעולם (אורות קס-ו) מעדיפים להעכיר פניה, לגמד חשיבותה ומעמדה האלוהי ולכן מחובתנו להתאבל על חורבן המקדש ואבדן הריבונות המדינית שגרמו הרבה ליקויים רוחניים, מוסריים, חברתיים וכלכליים לאומה הישראלית ולעולם כולו.