הדימוי של האדם והאומה לעץ השדה

א- האדם והעץ

כתב הרב הבעש"ט: "אדם ואילן היינו הך, אחד קשה ואחד רך, אחד גבוה ואחד מך, אדם ואילן היינו הך" התורה מדמה את דרך גדילתו, צמיחתו והתפתחותו של האדם לעץ השדה "כי האדם עץ השדה" (דברים ב, יט) כי כימי העץ ימי עמי" (ישעיה סה, כב) "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים א, א-ג וירמיה יז, ז-ח; מדרש הגדול לבראשית יח, א; ומט, כב) "...כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג-טו) וכתב המהר"ל שהאדם נמשל לעץ השדה אלא שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו תקוע למטה בארץ ואילו האדם שורשו למעלה כי הנשמה היא השורש שלו והיא מן השמים (חידושי אגדות ח"ב עמוד קיט ונצח ישראל עמוד מז) ולפי זה צמיחתו, התפתחותו ותפארת שמו תלויים בחיזוק שורשיו הרוחניים, וככל שהאדם צמוד לשורשו הא-לוהי, למורשת אבותיו ולמעיינו הרוחני הוא איתן וחזק ושום רוח סערה לא תעקור אותו מאמונתו ודבקותו בחיותו הא-לוהית ואדרבא הסערות הגשמיות והרוחניות מעוררות אותו להתחדשות לביסוס בטחונו ותקוותיו, לחיזוק שורשיו ולהתעצמות יסודותיו הגשמיים והרוחניים ולכן ככל שההורים והמחנכים מחזקים את שורשיו של בנם ותלמידם יילך ויתחזק הבטחון העצמי, התקוה האישית ושום רוח רעה הנושבת לא תוכל לפגוע בחוסנו ובעמידתו היציבה.

חוזקו ותקומתו של האילן אינה תלויים בענפים, בעלים ובפירות שהוא נותן אלא בשורשיו החזקים הנטועים במקום אשר הסערות והרוחות החזקות לא תגענה שמה, כי שורשיו חזקים ואינם מתכופפים מפני מזיקים, כך האדם היונק כוחו משורשיו הרוחניים לא נע ולא זז ממקומו האיתן והיציב.

ובסוגיא זו שאל מרן הראי"ה קוק: איך שותלים את כרם בית ישראל באופן שנהיה בטוחים שילכו יונקותיו, ישגשגו, יפריחו ויעשו שורש למטה ופרי למעלה?

והשיב, התשובה הבטוחה היא כשיהיו תנאי השתילה ע"פ הטבעיות המיוחדת שלנו, שתהיה חופשית מכל חיקוי שפל, מכל עבדות פנימית ביותר בדברים היסודיים שעיקרי הצביון המפורט שלנו בהם תלויים, על כן אנחנו צריכים להשכיל מעט לצורת החינוך ותעודתו בישראל (מאמרי הראי"ה עמוד 229-230) להתנתק בניתוק גמור מכל תרבות זרה, מכל דבר שאינו שייך לסגולת האומה ולטבעה הא-לוהי.

יוצא לפי דברי קודשו שכרם בירת ישראל יפרח וישגשג בנחלתו כשיתחזק בחינוך תורתו ואמונתו, והם השורשים החזקים הבונים את שלד האומה ומבססים את קיומו הלאומי במולדתו הטבעית כדי למלא את ייעודו הא-לוהי הקדוש, ועם ישראל אינו יכול לממש את ייעודו ותפקידו רק כשהוא מושרש בארצו ומודרך ע"פ חוקי תורתו שבאמצעותם יכול להעלות את הטבע לדרגת קדושה לקדש את הארציות ולשעבד כוחות הטבע האדירים לרצון העליון.

החינוך פועל רבות בצמיחת עם ישראל, בהתפתחותו האינטנסיבית וחז"ל דימו את החינוך לשתילה ולנטיעה וכמו שתנאי שתילת העץ מותאמים לטבעיותו של השתיל, כך החינוך צריך להיות טבעי ומותאם לשכלו ונטיותיו של המתחנך בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו) כלומר מגמת החינוך בישראל להוציא לפועל את הסגולות הגנוזות בנפשו של החניך.

ולענ"ד, זהו הדימוי שדימה דוד את החינוך לעץ הנטוע על פלגי מים "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א, ג) דהיינו כמו שהעץ הנטוע במקום זרימת המים, והמים מצמיחין אותו לתת פירות משובחים בזמן יותר מאוחר כך היהודי המתחנך על ברכי התורה המשולה למים (דברים לב, ב; וישעיה נה, א) יניב פירותיו בהתאם לעמלו, לאופן גידולו ולטבע נשמתו וכל חריגה מתנאים אלה גורמת קלקול ועיוות לנפש, והבריות אינן יכולות לחסות בצלו וליהנות מזיו מעשיו הטובים.

וראיתי בספר ("זכות משה" משה ידבר עמוד רצט) שפירש את הפסוק הזה בתהלים: הלומד תורה שהיא בחינת "מים" לנפש הוא מניב פירות משובחים בלימודו מתעצם במידות תרומיות והוא הולך וגדל במעלותיה של תורה הנוטעת באדם מידות תרומיות ואציליות, וידיעות ישרות ומצויינות, ולא רק לימודו מצליח בידו, אלא גם הוא מוליד בנים ותלמידים ההולכים לאורה של תורת אמת.

לימוד מדורג זה הוא קניין נצחי באדם ולא ימוש ממנו לעולם כי הוא שתול על פלגי חיים. וכן מצאנו שחכמי ישראל מדמים חיי אדם ל"זריעה", לנטיעה וכמו שהחקלאי זורע ומאמין שזריעתו תתן פריה כך הרב המחנך צריך להאמין בלומד שיגדל ויניב פרי משובח ויביא תועלת לעם ולעולם כולו.

בכל לומד ולומד טמון פוטנציאל מבטן אמו כמאמרם ז"ל (נדה ל, ב) "שתינוק במעי אמו מלמדים אותו כל התורה כולה", והוא מסוגל לקלוט תלמודו ולעשות ממנו זרע טוב כך המחנך צריך למצות את הפוטנציאל, הלימוד הטבוע בנשמת הלומד לשבחו ולהוציאו לפועל.

בתלמוד (שבת לא, א) מצאנו שסדר "זרעים" שהוא המסכת הראשונה בסדר המשניות נקרא "אמונה" וכדברי ריש לקיש "והיה אמונה עתיך חוסן ישועות חכמה" (ישעיה לג, ו) ו"אמונה" זה סדר זרעים כי "מי שמאמין זורע" ומפרש בירושלמי "שמאמין בחי עולמים וזורע" (עיי"ש ברש"י ובתוספות).

וכתב הרב יעקב משה חרל"פ (מי מרום חלק ה) שמערכת ימי החיים של האדם הם תמיד בבחינת "זריעה" כי בלימוד ועמלו הוא זורע להצמיח צמחים וגידולים חדשים ועל כן הוא נקרא בשם "אדם" על שם האדמה כי האדם והאדמה פועלים אותה פעולה, להצמיח גידולים משובחים על ידי הטיפול החומרי והרוחני שהלומד משקיע בחינוכו ולימודו ובהתאם לטיפול הטוב הצמיחה תהיה ניאותה וטבעית ולכן האדם לעץ השדה, והחינוך בגיל הרך מהווה גורם משפיע על חינוכו של הלומד ולפיכך מגיל קטן ביותר יש להשתדל להקנות לילד ערכים והרגלים טובים העלולים להשפיע על הילד כל ימי חייו וכתב רבנו בחיי, שיש ללמוד מהאילן שככל שמשקיעים בטיפולו כך האילן נותן פירות משובחים, כך האדם כמה שישתדל להשקיע עצמו בתורה ומצוות ומעשים טובים כך יזכה לשפע, לברכה ולהצלחה ניאותה.

ב- ט"ו בשבט בימינו

ט"ו בשבט נקבע בדורות האחרונים כחג האילנות כחג של יבולה של א"י, יום נטיעות באדמת קודש ולכן הונהג במדינתנו שיום ט"ו בשבט נוטעים בו נטיעות ומוציאים תלמידי בתי ספר לנטוע נטיעות חדשות באדמה קדושה וכבר אמרנו שיש דמיון בין החינוך לנטיעה, לזריעה, כי חינוך "ילד יהודי" הוא נטיעה ושתילה טובה באומה הישראלית כי על ידי חינוכו האידיאלי אנו נוטעים אותו בשורשו ובגידולו, נהנים מיופיו, ממעשיו הטובים כמו שנהנים מנופה של א"י היפה והמשובחת.

והנה א"י נקראת "ארץ זבת חלב ודבש" כי פירותיה העסיסיים מתוקים כדבש ועשירה בחלב ובדבש. ולכאורה, תמוה הדבר הרי "החלב" הוא דם שנעכר ונעשה חלב (בכורות ו) וכן הדבש הוא מופרש מהדבורה שהיא טמאה ואסורה באכילה ואיך החלב והדבש שיוצאים מדבר טמא מותרים באכילה שהרי קיי"ל "כל היוצא מן הטמא טמא"? אלא ללמדנו שבחה של א"י שטמון בה כוח אדיר של שכלול, של תיקון, של תשובה לדוגמת החלב והדבש, כוח ההופך את הטמא לטהור, את המשוקץ לזך ונקי, כך החינוך האידיאלי המתאים לנשמת היהודי משבח, מתקן ומוציא מטומאה לטהרה, ממתועב לאהוב וחמוד.

ולכן יהודי אפילו שהוא רחוק אבל נטוע בא"י, מעבד אדמתה, מגן על בטחונה לשלמותה כשהוא נוטע בה נטיעות ושותל בה שתילות הופך מטמא לטהור, לזך ולנקי כי קדושת הארץ מקרבת אותו למורשתו, מחזקת אמונתו ומחנכת אותו ליושר, לאהבת האמת והצדק ולקליטת האמת כי "נצח ישראל לא ישקר".

ג- הלימוד מהאילן

• האדם הוא עץ השדה, וכמו שהאילן במגמת נטיעתו להצמיח פירות טובים ולעץ עצמו אין ערך אלא לפי התועלת שהוא מספק, כך חכמת האדם היא בעלת ערך רק כשהיא מצמיחה פירות דהיינו מידות טובות ומעשים נאים שהבריות נהנות ממנו.
• כמו שהאילן מפיק פירות בכל שנה ושנה באופן קבוע גם על האדם לדעת שבאופן קבוע ותמידי חייב לקיים מצוות ולעסוק בתורה יום יום.
• וכשם שהעץ מגביר את כוחו וגובהו ומוציא פירות נוספים, כך צריך האדם להוסיף תמיד במצוות ובלימוד תורה.
• וכן יש ללמוד מהאילן – כשם שאין קיום לעץ-לאילן ללא מים, כך האדם בלי תורה שנמשלה למים "הוי כל צמא לכו למים" לא יוכל לחיות ולהתקיים כי הוא כעץ יבש, ללא תועלת לעולם ולעצמו, משא"כ אם הוא ספוג תורה מובטח שלא יחטא.
• עוד יש ללמוד מהאילן: כשם שהאילן צריך זיבול במידתיות, ואם יוסיף זיבול יותר מההכרחי, האילן יפגע, כך האדם צריך להתנהג בהנאותיו הגשמיות – אוכל, ביגוד, תענוגים, טיולים וכו' שנמשלו לזיבול האילן, צריך לקחת מהם רק כדי קיום גופו ואם ירבה בהם יפגע ברוחניותו (עיין מסילת ישרים).
• וכמו שהאילן צריך אור ושמש, כך האדם היהודי צריך למורה דרך, לת"ח שנמשל לשמש ככתוב "פני משה כפני חמה, כי הת"ח יאיר לו וינתב אותו בנתיבו הטוב והיושר כמו השמש המועילה לפירות האילן.
• כתב מרן החיד"א, כמו שהאילן צריך אויר וחמצן כך האדם צריך ללמוד תורה במקום שיש אוירה של לימוד, בישיבה, בבית המדרש ולא במקום של בטלה.
• כתב הרב בן איש חי אחרי ההשקעות בטיפול האילן, אם יניח ידו ממנו ולא יטפל, הרי כל טרחתו ועבודתו ילכו לטמיון, כך חובה על האדם ללמוד מוסר בכל יום, ואם יתרפה ממנו, בטוח שיכשל בעבירתו וכמו שכתב מרן החיד"א שיהודי בלי מוסר בהכרח שיהיה נכשל בעבירות ולכן חייב ללמוד מוסר לחסן את עצמו.
• יש ללמוד מהאילן: בחורף האילן מתערטל מענפיו ובאביב מתחדש, פורח ומלבלב וחוזר לתת פירות אחרי התייבשותו, כך האדם הנמשל לעץ, אף שהתרחק מתורה, מאמונה וממורשת אבותיו אם ישוב בתשובה, הרי יש תקוה שיפרח וישגשג ויעשה מעשים טובים ויתעלה בדרכי התורה והיראה.

ולאור כל הלקחים הללו, מובן "שהאדם הוא עץ השדה" כלומר התכונות של העץ והתנאים של קיומו וגידולו זהים עם חינוכו, גידולו וקיומו של האדם עלי אדמות וכיוון שהעץ מקיים את האדם ומגן עליו הרי יש לטפחו, להדרו, לכבדו ולהכיר לו טובה גדולה ולא להשחיתו ולקצצו אלא לשבחו כדי שיוציא פירות משובחים ליהנות בריותיו יתברך.

חז"ל לימדונו כמה מעלות טובות לאילן,

ועשרה דברים נאמרו באילנות:

• מפארים את הנוף ומוסיפים הדר נאה וזיו לעולם.
• מחיים את האדמה, מפרים כוחה ומחזקים את השדה.
• מרהיבים את העין ומרחיבים את לבו של האדם להודות ולהלל למי שככה לו בעולמו.
• מספקים עצים לכלים, לבישול ולהסקה.
• שומרים על האדמה שלא תטושטש ולא יגרפו רגביה.
• מעניקים צל ומשב אויר צח בקיץ.
• מספקים קורות וקרשים לבנין ועצים לרהיטים.
• מייבשים את הביצות, מבריאים ומשפרים את האקלים.
• אוצרים מטר השמים ואוגרים את מימי הגשמים.
• סוגרים בעד הסופות וסוכרים נגד רוחות פרצים בחורף.

ואם באילנות סרק נאמרו כל השבחים הללו, כל שכן בעץ פרי, עושה פרי למינו, המשמש מזון ומחיה, תברואה ומרפא לנפש כל חי, ודוד המלך בתהלים (קב, טו-יז) משבח "ארזי הלבנון אשר נטע אשר שם ציפורים יקננו וחסידה ברושים ביתה".

בסיכום, ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, יום מיוחד ואינו "יום דין" שהרי שנינו בעצרת על הפירות (ר"ה טז, א) אלא הוא יום אמונה, יום של שמחה והודיה לה', וגם הקב"ה נוטע מחדש את עמו על אדמתו "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם" (עמוס ט, טו).

ומהנטיעות הגשמיות, אנו נוטעים נטיעות של אמונה, עצים של תורה, עצים של אחדות "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כד) וכמו שאברהם נטע אשל בא"י "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כא, ג) וחז"ל נתנו הרבה פירושים למילה "אשל" שעיקרו נטיעת האמונה והאהבה בלבות בני אדם, חידוש האמונה בגאולת הארץ והעם ובטיפוח חיבתה המתבטאת על ידי אכילת פירותיה הטעימים והעסיסיים ובכך עם ישראל מחדש את הקשר העמוק הקיים בינו לבין ארצו ומוסר נפשו עליה בבניינה, בבטחונה ובהפרחת שממותיה.

בתחילת כניסתנו לארץ נצטווינו לעסוק במטע תחילה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) וגם נח לאחר המבול נתעסק במטע תחילה "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט, כ) וגם הקב"ה בתחילת ברייתו של עולם נתעסק במטע תחילה "ויטע ה' אלקים גן בעדן" (בראשית ב, ח) כך עם ישראל "אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה "כי תבואו אל הארץ... שש שנים תזרע שדך... ואספת את תבואתה" (ויקרא כה ,ב-ג ומדרש רבה שם) ולא רק נטיעות גשמיות אלא "נטעים רוחניים" דהיינו תלמידי חכמים ובני תורה (עיין אור החיים ויקרא יט, כג).

בנטיעה החומרית אנו אוחזים באומנות של הקב"ה ונוטעים נטיעות וזורעים זרעים, גם הקב"ה יש לו נטיעה אחרת והיא נטיעת עם ישראל בנחלתו המיוחדת "תבאימו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו, יז) "גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה" (תהלים פ, ט-יא).

נמצאנו למדים שהנטיעה היא חשובה מאוד, ויש בה משום ישוב הארץ, והיא אחד הביטויים הנעלים של הליכה בדרכיו של הקב"ה ובנבואות הנחמה של נביאנו, מוצאים אנו את נטיעת הכרמים כבשורה של גאולה הכוללת שפע, התיישבות, השתרשות בנחלתנו "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל... עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" (ירמיה לא, ג-ד) "וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים" (יחזקאל כח, כו) "ונטעו את פריהם ולא ינתשו מכל אדמתם" (עמוס ט ,יד-טו) "ויזרעו שדות ויטעו כרמים" (תהלים קז, לה-לח).

ברם, קיום ונצחיות נטיעה זו מותנית בתנאי שישראל ישמרו תורת ה' וחוקי כי אחרת אם ישראל יבעט מתוך שפעו החומרי וישכח יוצרו הוא יגורש מהארץ שאינה סובלת עבריינים ומורדי אור ולכן אם יטיבו ישראל מעשיהם יזכו להיות כעץ שתול על פלגי מים אך אם ירעו ישראל את מעשיהם יהיו נעים ונדים ונטיעתם בארץ תבוטל ויהפכו להיות נודדים כצאן בכל חלקי תבל.

ברם, בגאולה השלישית תהיה נטיעתנו בארץ נצחית וכדרשת חז"ל "תבאמו ותטעמו" – נטיעה שאין בה נתישה שנאמר "ובניתן ולא אהרוס ונטעתם ולא אתוש" (ירמיה כד, ו) "ונטעתם על אדמתם ולא ינתשו עוד" (עמוס ט, טו) כלומר בגאולה האחרונה שאנו חיים בתוכה, שיבתנו לציון היא נטיעה נצחית ואין אחריה עקירה ולא שעבוד לזרים וכדברי הנביאים הנ"ל וכמבואר בחז"ל בכמה דוכתי שהגאולה האחרונה אין אחריה שעבוד (פס"ר פ.לו) "התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד שנאמר "ישראל נושע בה' תשועת עולמים (מכילתא שמות טו-א) "גאולה שלישית אין לה הפסק (תנחומא שופטים ט) וכן אמרו בירושלמי (שביעית פ"ו הל' א): "אבותיך אע"פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל משאתם נגאלים עוד אין אתם משתעבדים, ובתורת כהנים" (בחוקותי פ.יג): "ולא תגעל נפשי אתכם" – "משאני גואל אתכם שוב איני מואס בכם" וכתב המהר"ל (נצח ישראל פרקים מז וסב) שהגאולה האחרונה היא נצחית עולמית, וא"י תונחל להם בהרחבה, בשלמות הדעה וההכרה "כי מלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיה יא, ט; ואור החיים לבמדבר כא, יד; ודברים יט, ח).

הקב"ה נטע את עמו בארץ להיות זית רענן, פרי תואר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (ירמיה ב, כא) "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך" (ירמיה יא, טז) אבל לצערנו הנטיעה הזאת אכזבה ועם ישראל במעשיו עקר נטיעתו ויצא לגלות כדברי ירמיה (מה, ד) "הנר אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש, וישראל חי חיי נוודים בנכר עד אשר ישובו בתשובה וישובו למולדתם, יטעו בה כרמים, יבנו בה בתים יפים, וישתרשו בה לעבוד בוראם, והקלקול יבוא על תיקונו, והעם המתקבץ מארבע כנפות הארץ יהיה נטוע נטיעה שורשית חזקה ומסיבית, ותתחדש אהבתו וחיבתו לבוראו ולמולדתו ויתקיים דברי הנביא "וששתי עליכם להיטיב אותם ונטעתם בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפש, (ירמיה לב, מא) וכן דברי ישעיה (סה, כא-כג) "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים... כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם" וכן דברי יחזקאל (כח, כה-כו) "וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב וישבו עליה לבטח ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח... וידעו כי אני ה' א-להיכם". קיבוץ גלויות יביא לישיבה בטוחה לישיבה לאומית חזקה ואיתנה, לשיקום העם והארץ, להחזרת עטרה ליושנה, לעשיית משפט באוייבי ישראל ולבנין בית המקדש השלישי בהשקט ובטח כדי שהגאולה השלישית תהיה נטיעה תמה, נטיעה שורשית ונצחית שתכליתה לתקן עולם במלכות שדי.

חג הנטיעות במדינת ישראל הוא חג התחיה, הצמיחה והפריחה של ארצנו המתחדשת של החייאת הערכים הדתיים לאומיים של מהותנו הישראלית ולכן הזכרת השבח, ההודיה, והגבורות של הקב"ה תלויה היא בא"י, בתחייתה ובהפרחת שממותיה כי שם עיקר השבח וההודיה להשי"ת (מרן הראי"ה בספרו אורח למשפט או"ח סימן כד).

קיום המצוות התלויות בארץ בזמננו, למרות שאינו "קיום אידיאלי" כי אינו מדאורייתא, בכל זאת הוא משכלל ומרומם את חיינו הרוחניים כאומה נבחרת (עיין עולת ראיה ח"א עמוד שנ אורות נז-נח) המצוות התלויות בארץ הן הרכוש הרוחני היסודי של האומה בכללה ושל קדושת יחידיה כמדרגת הקרקע העושה את האדם ראוי להיות אדם כאמרם "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות סג, א; וספר עץ הדר ראש אמיר) "ועיקר מצוות התורה כולם בארץ הן" (שו"ת הרשב"א ח"ב סימן קלב; הרמב"ן ויקרא יח, כה; דברים יא, יח) וכתב הכוזרי (ב, כג) "וארץ כנען מיוחדת לא-להי ישראל והמעשים לא יישלמו אלא בה", "וגאולת ישראל תוציא את האנושות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות ולהביא לחיי חופש מלאי הוד ועדן (אורות קד) ואשרי כל חוכי לגאולתו ולישועתו יתברך (ישעיה ל, יח) ואז נשמח בישועתו (ישעיה כה, ט).