מלחמת החשמונאים ביוונים

מלחמת החשמונאים נגד היוונים לא הייתה התמודדות צבאית בעלמא, ונצחונם לא היה נצחון מלחמתי גרידא שאם עבר זמנו בטל זכרונו מתודעת הפרט והכלל, אלא במערכה זו הייתה התנגשות לחיים או למוות בין שתי תרבויות עולם אדירות המנוגדות זו לזו במהותן, בהשקפתן ובסגנון, וכל אחת שואפת להגמוניה עולמית.

מלכות יוון מייצגת את החומרנות הכפרנית שמגמתה לשכח ולעקור תורת סיני שהיא נחלת האומה הישראלית שעמדה במעמד הר סיני וביטלה ישותה, שכלה וחכמתה מפני "הרצון העליון" באומרה "נעשה ונשמע", והיוונים ראו בתורת ישראל "צר ואוייב" לחכמתם הפילוסופית, המדינית והחברתית ולכן פעלו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך" כדי להדביר ולגמד רוח ישראל סבא, אבל קדושת ישראל אינה נכנעת להבלי הגויים אלא מתאזרת בגבורה עילאית ומנהלת מלחמה נגד מזימותיהם, נגד רשעותם ונעשה להם נס גדול כי הקב"ה מסר "גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", ו"טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך" (תפילת על הנסים), ונצחון זה הביא תשועה לעם, לתורתו ולמקדשו והביא לתחיית האומה ולקוממיות מלכותה לכמעט מאתים שנה (עיין הרמב"ם הל' חנוכה פרק ג).

נצחון החשמונאים על מלכות יוון ותרבותה האלילית מהווה נצחון המוסר על הזרוע, נצחון אמונת אומן על תרבות חומרית כפרנית, אלילית ולכן חוגגים חג זה על ידי הדלקת אורות המאירים את לבבנו ונשמתנו במבואות אפלים וגם להודיע למתיוונים שבעם, לעמי תבל שעם ישראל הנושא בקרבו "תורת חיים" אינו מנוצח ותשועתו היא על נסית "כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'" (עיין חשמונאים א, א, מאז-מז; ושם ב', מב-מט) וכן אמר יהודה המכבי לחייליו בצאתם למלחמה נגד צבאות יוון "היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים? הן לה' התשועה! ורב חיל לא ימלט... ולכן אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי השמד ישמידם ה' לעינינו" (חשמונאים ב).

בפורים ובחנוכה התגלתה הגבורה היהודית במיטבה והופגן נצחון האמונה היחודית מול הכפירה ולכן חוגגים חג החנוכה כל בית ישראל לשכבותיו בהידור ובשמחה, והנצחון נשאר חקוק בנשמת האומה וכל דבר על טבעי הוא בעל מימד נצחי משא"כ שאר החגים חוגגים אותם לזכר אידיאל מסויים, בטל האידיאל בטל זכרונו, משא"כ פורים וחנוכה הם בעלי מימד נצחי כי זוהי מלחמת קודש נגד קליפת עמלק וקליפת יוון ולכן כהנים קדושי עליון עליון שלכאורה צריכים להתרחק מרצח והרג ואסור להם להיטמא למתים ובכל זאת התקוממו נגד הרשע ויצאו בקריאה נצחית "מי לה' אלי" כי ידעו שאין להסתפק בתפילות לבדן להושיע אלא חייבים לעשות מעשה נועז, לאחוז בנשק, לתפוס אומנות עשו בבחינת "ויעקב אוחז בעקב עשו" (בראשית כה-כו ועיי"ש ב"משך חכמה") ולא מספיק בצעקות אלא בגילוי מעשה גבורה וכפי שה' אמר למשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו ורש"י והעמק דבר שם).

חג החנוכה מחנך כל יהודי ויהודי לאחוז בשני דברים במלחמותיו נגד האוייב הפנימי והחיצוני:

א- בהשתדלות אישית הנדרשת להילחם, לשאת נשק, לארגן צבא מאומן היטב כדי לבוא על האוייב בדרך שלו, בדרך הנשק והכוח הפיזי וכפי שעשו ישראל לבלעם שבאו עליו בחרב (במדבר לא, ח ורש"י שם).

ב- להתפלל לנצחון, ולכן גבורת "המכבים" נקטה בשתי דרכים, במלחמה ובצעקה לה' וכתבו על דגלם "מכבי" ר"ת של "מי כמוך באלים ה'" (צרור המור ואתחנן, שלה) וי"א שהיא ר"ת של "ברוך כבוד ה' ממקומו" (השל"ה).

ורבנו הרמב"ם כתב לחכמי מרסיליא באגרתו אליהם שטעות אבותינו שלא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות ולכן החשמונאים גילו גבורה עילאית ומסרו נפשם להציל את העם ותורתו ולכן מצוה להניח נר על פתח הבית מבחוץ כדי להראות גם לגויים שעם ישראל מסוגל להשיב מלחמה שערה וכי גם "ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר שלנו" כלומר עם ישראל יסוד גבורתו וכוחו בפיו, בתפילותיו ובצעקותיו לה', רוממותו בגרונו, אבל גם "חרב פיפיות בידם" כלומר הוא יודע לשלב "ספרא וסייפא", לאחוז בנשק להילחם בגבורה והקרבה עצמית כדי להציל עצמו ממלתעות האוייב ומלחמה זו התנהלה בארץ הקודש הדורשת מלחמה על כיבושה וטהרתה מהאליליות ומתרבותה המסואבת ולכן החשמונאים קיבלו סיוע אלוהי מסיבי, והידרו במצוות המקדש ולכן אנו מדליקים נ"ח "מהדרין מן המהדרין".

ברם, גם עם 'נצחונו הפיזי', אינו מתגאה ואינו מפגין "גבורתו הגשמית" במצעדים צבאיים ובהפגנות ראווה אלא מייחס נצחונו לבורא כמודגש בתפילת "על הנסים", "מסרת גיבורים ביד חלשים", דהיינו מסרת היוונים שמייחסים גבורה ועוצמה פיזית לנצחונותיהם אבל עם ישראל למרות שהם "גיבורים" מרגישים עצמם "חלשים" מעוטי יכולת כי הם מאמינים שה' הוא העושה להם "מלחמה" והוא המדביר אוייביהם תחתיהם ואין מה להתגאות בכלי מלחמה ובעוצמה פיזית, "בעל מלחמות זורע צדקות בורא רפואות מצמיח ישועות..." כי לא בחרב ובחנית יושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו" (שמואל א יז, מז) סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" (משלי כא, לא) כלומר יעשה את כל ההכנות הטבעיות כדי שלא לסמוך על הנס אבל הנצחון, התשועה וההצלה באים מהקב"ה המסובב נצחון (עיין הרמב"ן לדברים כ, ט; ובמדבר א, מה ויג, א; וכוזרי מאמר ב, לב) ואסור לסמוך על הנס (פסחים סב, ד) "וכל הסומך על הנס אין עושים לו נס" (תענית כ, ב וספרא ויקרא כב, לא) כי הקב"ה חפץ בדרכי הטבע "ובתחבולות תעשה לך מלחמה" כלומר יש להשתמש באמצעי תחבולה נגד האוייב, אבל לה' הישועה, ברם, בענין חג החנוכה, נשאלת השאלה למה בגזירות אנטיוכוס, החשמונאים הקדושים לא השתמשו בנשק התפילה והתענית אלא חירפו נפשם למות במלחמה ואילו בגזירת המן העמלקי לא עלה על דעת מרדכי ואסתר לארגן מרד צבאי ולהשתמש בכוח הזרוע נגד המן אלא הסתפקו בתפילות, בצומות, בלבישת שק וכו'?

ולענ"ד ליישב זאת ע"פ הב"ח (סימן תער) והרמב"ם (איגרת השמד) שגזירות היוונים היא עונש על התרשלות בעבודת המקדש ולכן ביטלו את מצות הדלקת המנורה המעמידה את ישראל, ולכן כשחזרו בתשובה ותיקנו המעוות, טיהרו המקדש והדליקו את המנורה וניצלו ותיקנו ימים אלה בהלל ובהודיה לאבינו שבשמים שהיה לנו למגן וצינה נגד גבורת יוון הרשעה ואילו בפורים הגזירה היתה על שנהנו מסעודת אחשוורוש (מגילה יב, א).

יוצא לפי הב"ח ודעימיה שגזירות היוונים היו על העברה על ד"ת, על ביטול תורה ומצוותיה, וכאן ניטשה מלחמה דתית נגד כוחות הסיטרא וחייליה לכן נקטו בנשק, בהפעלת כוח פיזי לבטל את גזירות השמד הרוחני, משא"כ גזירת המן היתה על "הגופות" על הקיום הממשי של האומה, ולכן הדרך לתיקון היא לפנות לה' בתפילות ובצומות לבטל השמד הפיזי, כי אין בכוחנו הפיזי להילחם בקליפת עמלק בהיותנו בנכר ואילו נס חנוכה היה בארץ ישראל והיא מספקת כוח וגבורה ללוחמים בבחינת "ישלח עזרך מקודש (א"י) ומציון תסעדך" וזכות א"י מגינה ומצלה.

ולפי זה מובן שבפורים שהייתה בו הצלת הגופות קבעו סעודה לשמח את הגוף ולהעצים כוחותיו לעבודת הבורא אבל בחנוכה הייתה הצלה דתית רוחנית ולכן יש לתגבר את הרוחניות, את לימוד התורה והתעוררות מוסרית.

ובשו"ת "ערוגת הבושם" (סימן ר) כתב הא דלא קבעום לימי משתה ושמחה משום שכל בית החשמונאים נהרגו ונענשו ולכן לא יאה ולא נכון לעשות ימי משתה ושמחה על הריגתם של גיבורי כח (עיין קידושין ע, א) ונאמרו עוד טעמים בזה (עיין בספרי "שבחי המועדים" דפים 120-126).

ובכל זאת חנוכה ופורים הם הארות מהרגלים המפורשים בתורה שבכתב, וחנוכה הארה מחג הסוכות (שפ"א חנוכה ותיקוני זוהר חדש כב, כג) ובשמונת ימי חנוכה אנו מהללים ומקלסים את הוד ה' צבאות על נפלאותיו (הרמב"ם חנוכה פ"ג הל' ה ושו"ע סימן תרפג).