החקלאות בראי חז"ל

• כיבוש הארץ

בכיבוש א"י על ידי יהושע, בני ישראל מצאו ארץ ישראל בעלת תרבות חקלאית מפותחת ומיושבת בצפיפות (עיין דברים ו, יא) וגם בימי האבות, החיים היו מבוססים על גידול חיטה ושעורה, תאנים, זיתים, גפנים, תמרים, עדרי צאן ובקר.

ברם, אבותינו היו רועי צאן, והמרעה הוא שהטביע חותמו על חייהם של אברהם יצחק ויעקב, וקשרם עם החקלאות היה קלוש למדי ורק מסופר שיצחק קנה חלקת אדמה בארץ פלשתים וזרע בה שעורים "ויזרע יצחק בארץ ההיא... וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (בראשית כו, יב ותוספתא ברכות ו, יג) ורק בכניסת בני ישראל לארץ עברו להיות מעבדי קרקעות א"י וחיו מתנובת הארץ המשובחת.

בחלוקת הארץ לשבטים ולמשקים נתחזק הקשר בין הארץ לנחלתו, וההיאחזות בקרקע א"י העבירה את נקודת הכובד מחיי מרעה לחיי חקלאות, וכרמי הזית והגפן והבורות החצובים שמצאו מוכנים לבניהם עשו את המתיישבים החדשים לכורמים, ליוגבים כאמרם ז"ל "משנכנסו לארצם כל אחד נכנס לכרמו ולזיתו" (תנא דבי אליהו) והקב"ה חיבב עליהם חיי החקלאות שהרי המן נפסק בכניסתם והעם התחיל לאכול מתנובת הארץ, מהתאנים, מהחיטה והשעורה, מהענבים וכו'. ומהר בני ישראל הסתגלו לכל ענפי החקלאות וראו בה יסוד קיומם "והיתה החלוקה חביבה עליהם יותר מדאי, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בזיתיו וזה עוסק בביתו (רות רבה פ"א, ב).

המצוה הראשונה שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ היא נטיעת עצים "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) ואמרו רז"ל בתנחומא (קדושים ח) "אמר להם הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע אלא הוו זהירין בנטיעות" ועוד אמרו "כמו שהקב"ה התעסק במטע תחלה כך אתם לא תתעסקו אלא במטע תחילה" (ויקר"ר פ.כה, ג) וכן שלמה נטע גנות ופרדסים ועצי פרי "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי" (קוהלת ב, ה) ואמרו רז"ל (קוה"ר ב, ז) אפילו פלפלין... וכל מיני אילנות כי מציון נשתכלל כל העולם (תנחומא קדושים י) ועוד אמרו "כל מקום שאברהם גר נטע שם אילנות "ויטע אשל" (בראשית כא, לג) אמר ר"ל עשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים (סוטה ב, א) וכן עשו ועושים שבי ציון שבט"ו בשבט נוטעים נטיעות חדשות בכל מרחבי הארץ ומשום כך בישראל המתחדשת נקבע יום ט"ו בשבט ליום שילדי ישראל נוטעים נטיעות ביערות הארץ ובגנים ציבוריים.

יצחק אבינו בירך את יעקב "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש" (בראשית כז, כח) וכן משה בירך את ישראל באדמה פוריה ומבורכת "ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת" (דברים לג, יג) וארץ פוריה ומבורכת בתנובתה המשובחת הוא גורם חשוב בכלכלת האומה הישראלית המזווגת לאדמתה ולכן היא מצויינת בתבואותיה, באילנותיה "אין לך גידול בעולם שאינו גדל בא"י" (קוה"ר ב; ברכות מג, א; בבא קמא מו, ב) וא"י נשתבחה בשעת המינים שהם אבות המזון הבריא (דברים ח, ח וספרי עקב לח) ור' ינאי נטע ארבע מאות כרמים (בב"ת יד, א).

• החקלאות בהלכה

הלכות רבות נאמרו בתורה בנוגע לעבודת האדמה הן ביחס לעבודה בשדה עצמה כגון:

• האיסור לחסום שור בדישו (דברים כה, ד) והוא הדין לכל בהמה, חיה ועוף (רש"י שם) כלומר אזהרה שלא למנוע את הבהמה מלאכול מן הדבר שהיא עושה בו בשעת מלאכתה (סה"מ ל"ת ריט; החינוך מצוה תקצו ושו"ע חו"מ סימן שלח סימן ב ועיין אנציקלופדיה תלמודית כרך טז ערך חסימה).
• לחרוש בשור ובחמור יחדיו "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כד, י) וחז"ל (בבא קמא נד, א) אמרו הוא הדין לכל שני מינים שבעולם.

והן ביחס לחלוקת התבואה עם העניים הכוללת את המצוות: לקט, שכחה, פאה ושאר מתנות עניים (ויקרא יט, ט-י; כג, ג).

• מצות שמיטה ויובל האוסרת את העבודה החקלאית בשנת השמיטה והיובל, ומצוה להפקיר את תנובת השדה לכל העניים: איסור זריעת כלאיים (ויקרא יט, יט וכה, ג-ד ויב).
• הפרשת תרומות ומעשרות, חלה וערלה מיבול שדהו, ביכורים שהיא מצוה חביבה ובכניסתם לירושלים היו בעלי אומניות עומדים מפניהם (הל' ביכורים פ"ד הל' ז) וגם מועדי ישראל אף הם הוזכרו בתורה בהקשר לתקופות עבודות האדמה למשל:

א- פסח: בראשית קציר שעורים (במדבר כח, טז-כה; ודברים טז, א-ח).
ב- שבועות: בימי ביכורי הפירות והתבואות (במדבר כו, לא; ודברים טז, ט-יב).
ג- סוכות: בימי גמר אסיף תבואות השנה (במדבר כט, יב, לז; ודברים טז, יג-יז).

ומטרת כל המצוות החקלאיות הללו לחזק את הקשר בין היהודי לאדמת מקדשו.

ד- סוגי המצוות החקלאיות

חז"ל אמרו (מכות כג, ב) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות ומעשים טובים".

ברם, עובדי אדמת קודש יש להם זכות גדולה בעיבוד האדמה הקדושה, וחיבה יתירה נודעת להם שזכו למצוות מיוחדות אך ורק להם יתר על בני ישראל שאינם עוסקים בחקלאות.

ונשאלת השאלה, למה באמת התורה הרבתה להם מצוות יותר מבעלי אומנויות ואנשי משלוח יד אחרים?

ויש לומר, משום שהחקלאות היא אומנות נקיה, הדורשת עמל ויגיעה יותר משאר האומנויות ושלוחי יד אחרים, ברם, עבודת האדמה אינה קלה, אלא היא קשה שמעסיקה כל הוויית האדם "עובד אדמתו ישבע לחם" ואמרו על זה (סנה' נח, ב) אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם.

העיסוק בחקלאות יש בו סכנה והיא שקיעה בחומריות, התגשמות האדם ולפיכך יש צורך באמצעי זהירות מיוחדים לשמור על זוך מידותיו וטוהר נפשו והן "המצוות התלויות בארץ" שתכליתן לצרף, לזכך ולטהר הגשמיות הגסה של מעבד האדמה "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" (בר"ר מד, ד).

ברם, בענין זה ישנה סתירה בשני מאמרי חז"ל:

• "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות סג, א).
• אין לך אומנות פחותה מן הקרקע (יבמות סג, א).

ולענ"ד אין סתירה – אדם שאין לו קרקע בא"י אינו אדם מושלם כי הנפש היהודית קשורה בקשר אמיץ עם אדמת מולדתה ויהודי המנותק מנחלתו הוא מרוחק מחיותו ומשלמותו ולכן הקישור של היהודי באופן רצוף ותמידי היא בחקלאות אבל כפי שאמרנו יש בה סכנה של התגשמות כי היא "אומנות פחותה" ולכן כדי לרומם עבודתה ולהצמידה לקדושה נצטוו עובדיה בהרבה מצוות התלויות בארץ, ולכן הנטיעה, הזריעה, אינן רק לצורכי מאכל או נוי אלא היא מצוה דאורייתא וכאמרם ז"ל "שכון בארץ אשר אומר אליך" (בראשית כו, ב) "עשה שכינה בא"י, הוי נוטע, הוי זורע, הוי מציב" (בר"ר סד, ג) ומצוה זו רצוי לקיימה בעצמו ולא על ידי שליח כי העיסוק בגופו מקשר אותו לחיבת הארץ, לבניינה ולהפרחתה (עיין מאמרי הראיה עמוד 465-467).

ולפיכך המצוות התלויות בארץ הנה הנן הרכוש הרוחני היסודי של האומה בכללה, ושל קדושת יחידיה (עיין "עץ הדר" ראש אמיר).

המצוות התלויות בארץ המיוחדות לעובדי האדמה מתחלקות לשלושה סוגים:

• מצוות של חמלה וחנינה, כלומר שבע מצוות חקלאיות שיש בהן עזר וסעד לעניים והן נכללות בשם "מתנות עניים" (טור יור"ד סימן שלב; החינוך מצוה רטז).
• המצוות החקלאיות הנכללות במתנות כהונה שנותנים לכהנים המשרתים במקדש (במדבר טו, ספרי שם, חינוך מצוה שכה; יור"ד סימן שכב, שכד, שלג).
• מצוות התלויות באדמה עצמה כגון שמיטה, ערלה, הפרשת תרומות ומעשרות (מעשר ראשון שני ועני ונטע רבעי). (הרמב"ם הל' מתנות עניים פ"ו הל' ב,ג,ד).

וישראל מקיימים מצוות הללו "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" ומכבדים את ה' מהונם "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט; והחינוך מצוה ריג).

אבותינו קשרו את גורלם עם הקרקע וגידוליה וכתב הראב"ע (בראשית לג-יט) כי מעלה גדולה שיש לא"י, ומי שיש לו חלק בה חשוב כחלק עוה"ב וזוהי כוונת חז"ל "אדם שאין לו קרקע בא"י אינו אדם" כי אין לו חלק בעוה"ב, ומשום כך עבודת האדמה מחזקת יישובה של א"י, את נטיעת העם בנחלתו ולכן עם ישראל הוא "עם חקלאי" מיסודו ולא עם של "תעשיה" כי החקלאות מקשרת את היהודי לאדמתו, למולדתו הטבעית, ולכן בימינו ברכת הארץ היא ביטוי מוחשי להתחדשות הצירה והנטיעה כבימי קדם "והארץ הנשמה תעבד תחת אשר הייתה לשממה לעיני כל עובר" (עיין הרמב"ן לויקרא כו, טז).

ה- התפילות על היבול החקלאי

תפילות שונות נאמרו במשך השנה להצלחת היבול החקלאי, מהן נאמרו מידי יום ביומו בברכת השנים שבתפילת שמונה עשרה, תפילת הגשם וטל, תפילות הושענות בחג הסוכות עיקרן מכוונות לבקשת שנים גשומות וכן תפילת כה"ג ביום הכיפורים בקודש הקודשים שלא תהיה שחונה אלא גשומה (יומא כו, ב ועיין תענית טז, א ורש"י שם) והגשם תופס מקום רב בתפילות שבמקרא (מל"א ח, לה-לו; תהלים סה, י, א) ועם ישראל יש לו זיקה חזקה לגשם ולמים (מל"א יז, א, ז) ובשנת הבצורת היו מארגנים תפילות ליד המים כמסופר בנחמיה (ח, א-ג) ושקולה ירידת הגשמים כ"תחיית המתים" (ברכות לג, א) והתורה והנביאים עצמם בכמה דוכתי מברכים את העם "יפתח ה' את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשי ידיך" ( דברים כח, ב; דברים יא, יד-טו; ויקרא כו, ד-ה) "והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה" (יחזקאל לד, כו-כז; ישעיה נה, י; יואל ב, כג-כד; תהלים סח, י) כי ארצנו "למטר השמים תשתה מים" כדי שעם ישראל ישא עיניו למרום ולא יסמוך על שפע המים של הנהרות, היאורים והאגמים (ועיי"ש ברמב"ן), ,והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה על אדמתם לבטח" (יחזקאל יז, כו-כז) "אל תיראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות... כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו, תאנה וגפן נתנו חילם" (יואל ב, כא-כב), "יהי פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו..." (תהלים עב, טז), "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב" (תהלים קכו, ד ורש"י שם).

חורבן העצים הוא פגם במידת "התפארת" וכל המתקן את העצים עושה תיקונים במידת התפארת (חכמי הסוד) וחמור מאוד עוון קציצת אילנות טובות עד שאמר שהמאורות לוקים עליהם (סוכה כט, א ופרקי דר"א עד) ובנו של ר' חנינה מת על שקצץ תאנה בלא זמנה (בבא קמא מא, ב; וירושלמי יבמות פ"ב הל' ו) כי האילן והאדם שותפים לחיים ולכן צריך לעורר רחמים על עץ שמשיר פירותיו (שבת סז, א) ולכן בימינו, ימי הגאולה והנחמה האילנות והעצים תובעים תפקידם כמו שהיהודי הנגאל תובע תפקידו.