על החינוך #חינוך למצוות

המקור לחובת החינוך בעיוננו בגמרא, לכאורה יש לנו שתי מצוות עשה ולאו אחד, בהן מפורש שמצוה מוטלת על האבות לחנך את הקטנים: מצות תלמוד תורה "ולמדתם את בניכם" (דברים יא, יט). והגדת לבנך (שמות יג, ח), לספר סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כי הוא יסוד האמונה, עמוד התווך של התורה. וגם לגבי שמירת שבת נאמר "אתה ובנך ובתך" (שמות כ, י).

התפיסה החינוכית השלישית היא תפיסתו של אברהם אבינו שהיא השקפת תורת ה' ובה אנו מצווים ומחוייבים ללכת ולחנך לאורה, והיא דוגלת בחינוך הילדים לערכים אלוהיים רוחניים תוך מחוייבות לקדש ולהאיר את חיי החול של הפרט והכלל, ולכן שיטה זו פוסלת את שתי הגישות הקודמות שאינן ממזגות את שני המימדים – המימד הרוחני והמימד החברותי הטבעי ששניהם צריכים להיות שלובים יחד, תרי רעין דלא מתפרשין, וזהו האידיאל של היהדות שהחול והקודש הם חטיבה אחת.

נשאלת השאלה מה הוא הייעוד של האדם, מה כוונת יצירתו ותכלית חייו עלי אדמות? מרן הראי"ה קוק מקבל הגדרתו של הרמח"ל במסילת ישרים (פ"א) שכתב: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו... האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" (עיין מוסר הקודש עמוד קסג).

תקופת ההתבגרות היא תקופה משברית, מלווה בסערות ובחוסר יציבות, אבל זוהי תקופה של התפתחות העצמאות והזדהות האישית, ואם קדם לזה חינוך טוב בגיל הרך, ישנם סיכויים סבירים טובים שהנער יגבש את "זהותו האישית" מתוך ראיה נבונה, מתוך שלווה ובטחון ולא מתוך מאבקים קשים עם סביבתו בגיל ההתבגרות, העבודה העצמית עיצוב דמותו ואישיותו של הילד דורשת מאמצים כבירים, שילוב הנטיות האישיות לקראת בנין ישות אחת מוצקה ויציבה, וההורים אינם מתערבים כמו בגיל הרך אלא צופים איך הבן בכוחות עצמו מתקדם לקבוע זהותו האישית.

חינוך הבנים לאמונת ה', לתורה ולמצוותיה, היא היסוד הגדול לקיום האומה בנחלתה הקדושה, ולכן חייב כל אדם מישראל לחנך בנו הקטן במצוות כלולב וכציצית ותפילין וכדומה (סוכה מב ע"א), וכתב הב"ח (טור או"ח סי' יז) שהגדרת מהות המושג של חינוך קטן הוא "שיהא רגיל מקטנותו לקיים המצוות כאשר רואה אביו...", ולכן קטן שהגיע לחינוך חייב אביו להעלותו לירושלים (חגיגה ד ע"א, ורש"י שם ד"ה איזו, ורמב"ם הל' חגיגה פ"ב ה"ג), וכשהקטנים רואים שההורים מקיימים מצוות ה' בנוכחות בניהם, מהם ילמדו לעשות כן כשיגדלו.

הישרות היא "מידה תרומית", טבע אלוקי גנוז בנפש האנושית וכדברי שלמה בקהלת (ז, כט): "אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים", וטבע הנפש האנושית ללכת בדרך ישרה ומרוחקת מעקמומיות, מתרמית, משקר וזיוף, ומכוונת כל פעולותיה לדרך היושר והתמימות, "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יט), ואבות העולם נקראים "ישרים" שנאמר "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י. וע"ז כ ע"א).

ולכן לפי כל האמור, על ההורים לא להיות כעסנים ורגזנים, כי מידה גרועה זו תעבור בתורשה לילדיהם ותגרום להם צרות צרורות, ולכן האוהב בנו או תלמידו יוכיחם בנחת, בחיבה, בנעימות, ויגנה בפניהם מידת הכעס והרגזנות, וילמדם מאמרי חז"ל על חומרת הכעס ותוצאותיו השליליות וההרסניות

הגאוה היא מידה רעה ומגונה עד מאוד שצריך לעקור אותה מהילדים בעודם קטנים, שאם לא עוקרים אותה היא הולכת ומתפתחת אצל הילד וקשה לעוקרה ממנו כשיגדל, ולזה ישנה השלכה שלילית, לכשיגדל יהיה "מרדן", עקשן, "אנוכי", ולא מקבל תוכחה ומוסר מאף אדם, ולכן על ההורים לעקוב אחרי התנהגות ילדיהם וכשיסתמנו בהם הנטיה להתנשאות, להבלטת ה"אני העצמי", יפעלו במלוא המרץ ובחכמה יתירה לגנותה בעיניהם בציטוט ולימוד מאמרי חז"ל וסיפורים מעשיים בתיעובה,

תורתנו הקדושה מתייחסת בחומרא רבה לכל סוג של אלימות פיזית ומילולית, ואפילו על הרמת יד בלי הכאה החימרה התורה מאוד, והמגביה ידו על חברו נקרא רשע (שמות ב, יג. וסנהדרין נח ע"ב), ופסול לעדות (שו"ע חו"מ סי' לד סק"ד), וגדולי ישראל דיברו בגנות האלימות. והמלחמה נגד האלימות, הוואנדליזם וגרימת נזק לרכוש מחייבת שינוי דרסטי בעולם הערכים של חברתנו, וככל שלא נחנך לאי אלימות, לכיבוד הזולת ורכושו, הפשיעה תגדל בחברתנו, ותסכן קיומה. ולכן עלינו להגביר ולהסביר את נושא המשמעת בבית, בבתי הספר, ולהתמודד עם ההתדרדרות בנושא זה, בחכמה וביעילות רבה.

החינוך התורני משקיע מאמצים כבירים להחדיר בתלמידים את המידה החשובה של שמירה על ממון הזולת ועל חומרת הגזל לסוגיו. וחז"ל ציוונו "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות פ"ב מי"ב), ואמרו: "כשם שאדם רואה את ממונו כך יהא רואה את ממון חברו, וכמו שאדם רוצה שלא יצא שם רע על ממונו, כך יהיה רוצה שלא יצא שם רע על ממון חברו" (אבות דרבי נתן).

על ההורים והמורים לחנך את הבנים והתלמידים למידת ההסתפקות במועט, וללמוד מיעקב "בחיר האבות" שביקש "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ), ומידה זו היא אבן יקרה כתר ועטרה, לחנך הילד לשמוח בחלקו ולא להתאוות לדברים שאין לו בהם צורך "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות פ"ד מ"א). ממדיה זו נמשכות כמה מעלות טובות, לא יתאווה, לא יחמוד, לא יגזול ולא יונה את חברו, ויהיה משאו ומתנו באמונה, ולא ימלא רצון יצר הרע שרוצה תמיד בריבוי נכסים, אלא ישמח בחלקו ואל ירוץ למותרות, ורק על ידי מידה זו זוכים להשגות גדולות בתורה, לסיגול מידות תרומיות, וכתב הגר"א (אבן שלמה ג, י):

הכרת טובה היא מידה מעולה ומשובחת מאוד מכל המידות, וכפיות טובה היא הגרועה מן הכל, אין לך קשה לפני הקב"ה יותר מכפיית טובה, ולא נטרד אדם הראשון מגן עדן אלא על כפיית טובה שאמר "האשה אשר נתת עימדי" (בראשית ג, י-יב), ומכאן למדו חז"ל (ע"ז ה ע"ב, יבמות סג ע"ב) שאדם היה כפוי טובה – שהקב"ה היטיב עימו ביצירתו לו אשה עוזרת וסומכת.