המקור לחובת החינוך
המקור לחובת החינוך
בעיוננו בגמרא, לכאורה יש לנו שתי מצוות עשה ולאו אחד, בהן מפורש שמצוה מוטלת על האבות לחנך את הקטנים:
- מצות תלמוד תורה "ולמדתם את בניכם" (דברים יא, יט).
- והגדת לבנך (שמות יג, ח), לספר סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כי הוא יסוד האמונה, עמוד התווך של התורה.
- וגם לגבי שמירת שבת נאמר "אתה ובנך ובתך" (שמות כ, י).
ברם יש לכאורה עוד מקור מן התורה "אמור אל הכהנים..." (ויקרא כא, א), ואמרו ביבמות (קיב ע"ב): "להזהיר גדולים על הקטנים", וכתב הרמב"ן (שם) שמהן נלמד לכל האיסורים שבתורה. אבל בעיוננו בגמרא נאמר: "קטן שהגיע לחינוך – מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא" (סוכה כח ע"ב), כלומר שחובת החינוך היא מצוה מדרבנן, ורגילים להסמיכה על הפסוק במשלי (כב, ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ופירש המלבי"ם (שם) שיחנכו את הנער והוא שירגילנו מנעוריו אל השלמות אם בדעות אם במעשים ובמידות כי ההרגל בנעוריו יעשו בו חיקוי עצום ורושם שמור בנפשו, לא יסור גם לעת זקנה, לא כן החינוך שיתחנך בגדלותו.
ותמוה מאוד, מפני מה התורה עצמה אינה מצוה על החינוך כמצות עשה דאורייתא, ומהמקורות זה רק מדרבנן?
וראיתי לבעל "משך חכמה" (בראשית יח, יט) שהשיב כך: עם בחירת אברהם הוטלו עליו משימות חינוכיות שמתייחסות לכל הדורות כולם ליוצאי חלציו:
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).
מפסוק זה מונח היסוד לחינוך היהודי, שכל הורה יחנך את בניו ובנותיו לשמור על מורשת אברהם, ואפילו קטן, ציוונו חז"ל להרגיל את הילד לקראת הקיום, לחנך בנו במצוות כדאיתא בנזיר (כט ע"א) שהאב חייב לחנך בנו במצוות, והמשך חכמה לומד את זה מפסוק שנאמר באברהם "כי ידעתיו..." ומדברי קבלה למד הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח) מהפסוק במשלי "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו), ומפסוק "כי ידעתיו..." אומר המשך חכמה שהוא מקור לחיוב מצוה על האב לחנך בניו למצוות ולא רק לאפרושי מאיסורא.
אבל עדיין תמוה שהרי חז"ל מגדירים שחובת החינוך היא מצוה דרבנן "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא מצאנו פסוק מפורש הפונה להורים לחנך את יוצאי חלציהם?
ולענ"ד יש לומר שהחינוך לחנך בנים לאמונה, לצדק, ליושר, למידות תרומיות, היא "מצוה תורנית", שהרי האדם האדם נברא בצלם אלקים, והקב"ה ברא אותו להיות ישר "עשה האלקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט), "לא ברא הקב"ה שנקרא צדיק וישר את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו" (תנחומא בראשית ז). ולכן זה מובן מאליו שכל הורה יחנך את בניו לישרות, לאהבת הצדק ולאמונה, ובאו חז"ל והוסיפו קומה שניה במצוה – החינוך השכלי, והן הדרכות חינוכיות מפורטות, ולכן מה שהגמרא בסוכה (כח ע"ב) אומרת שהחינוך הוא מדרבנן כוונתם לאותן הדרכות בסיסיות שהוסיפו חז"ל לכוון את הילד לקיום מצוות מעשיות כדי להכינו לקיים מצוות לכשיתבגרו (רש"י לסוכה ב ע"ב).
נמצאנו למדים שהחינוך הוא "מצוה תורנית" שהאב חייב ללמד את בנו תורה ולחנך אותו לקיום המצוות והדרכות מוסריות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. מצוה זו מתחילה מגיל הינקות כרמוז במשלי (כב, ו) "חנוך לנער לנער על פי דרכו", ופירשו "על פי" כוונתו על פתח דרכו, בהתחלת גידולו, וכן פירש רבינו יונה (שם):
"חנוך – התחל והרגל את הנער בתחילת דרכו להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה...".
וכן פירש רש"י בבראשית (יד, יד ד"ה וירק) שהוא כניסת האדם לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה... (עיי"ש, ובדברים כ, ה ד"ה ולא חנכו).
כלומר על פי דרכו המתאימה לו לפי טבעו והתכונות שיש לו, ואז כשיגדל ילך בדרך ישרה", לפי מסלולו הטבעי. ברם יש שערערו על הגדרה זו שהמונח "חינוך" איננו שם נרדף ל"התחלה" אלא המונח "חינוך" פירושו חשיפת ופענוח הפוטנציאל הגלום בנשמת החניך והוצאתו מן הכח אל הפועל (עיין בספר 'חובת התלמידים', ו'לנתיבות ישראל' ח"א ו), וכן פירש המלבי"ם (משלי כב, ו):
שמצות החינוך - שיהיה החינוך על פי דרכו כי כל אדם מסוגל בטבעו לענין אחר... וצריך ללמדו כפי ההכנה שנמצא בו.
ולפיכך כוונת "חינוך הבנים" היא לפתח ולגדל טבעו וכישוריו של הילד הגנוזים בו כדי לעצב דמותו ולגלות ייעודו בבריאה, וכן כתב מרן הראי"ה קוק (איגרות הראי"ה ח"א עמוד ריח):
"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת... לעשותו טוב וישר".
כלומר עיקר החינוך לפי תפיסת היהדות לכוון החניך להעתיק בהוויתו מידות תרומיות כדי - לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט), ולכן כיון שהילד הוא עולם שלם בפני עצמו יש להכיר את אופיו ותכונותיו ולהקדיש תשומת לב לכך.
היהדות היא "תורת החינוך" העצמי של האדם בכיוון של התעלות לשלמות שבה יהיה מסוגל האדם הנושא צלם אלוקי לפעול כיצור בן חורין לגלות המוסר והטוב "ושמרתם את חוקותי ומשפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם..." (ויקרא יח, ה), ופסוק זה מלמדנו מה טיבו של האדם שיעודו להתחנך ולהשתדל כדי להיות "יצור שלם", ההולך מחיל אל חיל ואינו עומד על מדרגה אחת (כתב סופר לויקרא יח, ד). ותפקיד המחנכים לגלות את פנימיותו ועצמיותו של ה"מתחנך", לסייע לו לזהות את עצמיותו, לפתחה, וזהו החינוך הטוב שהתורה דוגלת בו, להסתכל בנשמת הנער, להבין דרכו כדי שנוכל לחנכו על פי דרכו ואז נהיה בטוחים שהתוצאה תהיה יעילה וטובה וכפי שאנו עורגים לה (עיין בהסכמות הראי"ה פרק ח עמ' 107-108), ולכן עיקר ההצלחה בחינוך הוא מיצוי כל הכוחות הגנוזים בו עד תום. וכן פירש הגר"א (משלי כב, ו) שאין ללכת נגד טבעו ותכונתו של הילד כי הוא נולד במזל מסוים ואי אפשר לשבר דרכו (עיי"ש, ובספר 'עלי שור' עמ' רסג, והרב הירש ביסודות החינוך ח"ב).