החינוך לעקירת מידת הגאווה וללימוד התמימות
א. גנות הגאווה
הגאוה היא מידה רעה ומגונה עד מאוד שצריך לעקור אותה מהילדים בעודם קטנים, שאם לא עוקרים אותה היא הולכת ומתפתחת אצל הילד וקשה לעוקרה ממנו כשיגדל, ולזה ישנה השלכה שלילית, לכשיגדל יהיה "מרדן", עקשן, "אנוכי", ולא מקבל תוכחה ומוסר מאף אדם, ולכן על ההורים לעקוב אחרי התנהגות ילדיהם וכשיסתמנו בהם הנטיה להתנשאות, להבלטת ה"אני העצמי", יפעלו במלוא המרץ ובחכמה יתירה לגנותה בעיניהם בציטוט ולימוד מאמרי חז"ל וסיפורים מעשיים בתיעובה, כי היא מובילה לשכחת אלקים "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך..." (דברים ח, יא-יד), ואמרו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו כופר בעיקר" (סוטה ד ע"ב), מטמא את הארץ ומסלק את השכינה (מכילתא סוף פ' יתרו), ושלמה אמר במשלי (טז, ח): "תועבת ה' כל גבה לב", כלומר כל שמץ של התייהרות, של גאווה, וזקיפות קומה, הם תועבת ה' כי היא "אם כל חטאת" כי אצל הגאוותן אישיותו תפוסה על ידי מחשבות אודות ישותו העצמית עד שממשות האלוקות נדחקת לגמרי החוצה, ולכן יהודי טוב, עניו ונאמן, חייב לשרש מידה מתועבת זו כדי להיות דבוק בשכינה, דבוק בכנסת ישראל, כי בעל הגאווה דוחק את השכינה "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה ע"א), והקב"ה חופף על הענוים, על שפלי הרוח והדעת "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו. סוטה ה ע"א). ולכן טוב להתחבר לענוים ולהיות אתם שפל רוח (רש"י למשלי טז, יט).
על ההורים והמחנכים לפאר בעיני הבנים והתלמידים מידת הענוה, שהיא ראש לכל המידות הטובות (ע"ז כ ע"א), ומשה רבנו לא נשתבח אלא במידת הענוה "והאיש משה עניו מאוד" (במדבר יב, ג), ובזכות הענוה הלומד מקיים מה שלומד ואף זוכר (ירושלמי יבמות פי"ב ה"ו), חז"ל לימדונו שהענוה היא "אם כל המידות" (ע"ז כ ע"ב, וערכין טז ע"ב), ומשום כך על מערכת החינוך וההורים לחנך ללא הרף להקניית מידת הענווה וההתבטלות העצמית כי יהודי המוכתר במידת הענוה הוא דמות מופת, אישיות נעלה מעוטרת בסגולות מידותיות ואציליות, וגם ישראל נבחרו לעם סגולה מצד הענוה שבהם שמבטלים עצמיותם מפני האלוקות (חולין פט ע"א), ולפיכך ככל שנגדל "בנים ענוים", החברה הישראלית הולכת ונבנית על אדני המוסר והליכות חיים מאושרים ומופלאים, ובזה מפגינים בעולם, קבל הגויים שרוממות בחירתנו מקורה בענוה, בהתבטלות העצמית, בהתאפסות מול האמת והצדק ואילו הגויים הם "קליפת גאווה" ואינם מתבטלים בפני המוסר העליון, ולכן חובת כל הורה וכל מחנך לדבוק במורשת האומה ולחנך בניה לאמת, לענוה, לתמימות, לביישנות, לגמילות חסדים שהן המידות האופייניות של אומתנו הקדושה (יבמות עט ע"ב). אבל הגאווה היא בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", ולכן יש לחנך יהודי מקטנותו להתגאות בתורתו, במורשתו, בעמו, בארצו, שלא ירגיש ח"ו רגש של נחיתות כלפי הגוי או כלפי פורק עול.
ב. מעלת התמימות
התורה משבחת את יעקב אבינו שהיה "תם" "איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז), ומגנה את עשו שהיה ערמומי, רמאי וגונב דעת הבריות ודעת הוריו "כי ציד בפיו" (בראשית כה, כח ורש"י שם), וזוהי תכונת הגויים שפיהם ולבם לא שווים אלא מדברים "פוליטיקה", אבל ישראל הם ישרים, והישרות היא טבעם ואינם גונבים את דעת הבריות בדיבורים ובמעשים, וכתב רש"י (שם) כל מי שאינו יודע לרמות נקרא "תם".
ולצערנו הרב, החינוך המערבי, המתירני, מחנך היום את הילדים להיות חריפים, ערמומיים ומתוחבלים, ומלמדים אותם מעלת "הריטוריקה", ולא ללכת בשיטת התמימות של "יעקב סבא" הדורשת חינוך תורני למידות תרומיות, לענוה, לתמימות, לישרות, לצניעות, ולהסתפקות במועט, כפי שהתורה דורשת מישראל, העיקר הטמון בחינוך הבנים והתלמידים למידות נאצלות הוא ה"דוגמא האישית" של ההורים והמחנכים, ולכן ההורים הרוצים שילדיהם יהיו בעלי מידות מצויינות, צריכים לעבוד על עצמם במידות שלהם, בהתמדה בתורה ובמוסר ובדרך ארץ, וכבר אמרו חז"ל "קשט עצמך תחילה ואח"כ קשט אחרים" (בבא קמא קז ע"א), כלומר קשט עצמך בתורה ובמצוות ובהתנהלות מידותית מופלאה כדי שהבנים והתלמידים ירצו להתקשט באותו תכשיט שאתם מתקשטים בו. וכמ"ש "תפארת בנים אבותם" (משלי יז, ו), וכן אמרו "אם הרב דומה למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מלאכי ב, ז. מועד קטן יז ע"א), ויהודי צריך להיות תמים עם ה' אלוהיו, וההולך בתום ילך בטח. התמימות אין פרושה בערות – טיפשות וחסר אונים, אלא התורה דורשת מכולנו תמימות של אמונה ובטחון, של תיעוב רמאות בצע ותרמית.