ייעוד האדם בבריאה
נשאלת השאלה מה הוא הייעוד של האדם, מה כוונת יצירתו ותכלית חייו עלי אדמות?
מרן הראי"ה קוק מקבל הגדרתו של הרמח"ל במסילת ישרים (פ"א) שכתב:
"שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו... האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" (עיין מוסר הקודש עמוד קסג).
ולפי זה חייב האדם לכוון את כל מעשיו להוביל אותו לדבקות אלוקית כדי להגשים את "חובתו בעולמו", וזה יתכן רק על ידי חינוך טוב ואידיאלי באמצעות העיסוק התמידי בלימוד תורה וביישום מצוותיה והדרכותיה המוסריות המחנכות את האדם להתבטל מפני "אדון הבריאה" ולעשות רצונו יתברך, ולא לתת חשיבות מופרזת לאישיותו, לתהילתו ולרוממות ה"אגו" שלו, ולכן על המתחנך להיות מעורב בעולם, להתאזר בגבורה נפשית כדי להתמודד עם בעיות החיים החומריים ולקדש אותם באורה אלוקית, ואסור להתנזר מן החומר, לפרוש מן הטבע, אלא להיות צמוד לטבע ולכוון אותו לאפיקים רצויים ולפעול בו על ידי קידוש החיים והפניית כל המעשים לשם פועלם (אורות הקודש עמ' שכח-שכט), ומטרת התורה וחינוכה להשליט השכל על כל תאוות הנפש, ובכך הוא מזכך את החומר הגשמי והופכו לעולם רוחני (עיין ראשית חכמה - אהבה פרק יא, ב), וכתב הגר"א באיגרתו:
"ועד יום מותו צריך האדם להתייסר לא בתענוגות ובסיגופים רק ברסן פיו ותאוותו...".
דהיינו בשמירת פיו ולשונו מלשון הרע, מרכילות, מדיבורים אסורים וכו'.
והנה ככל שהאדם מאיר הליכות חייו הכלליים על פי המגמה הזאת של "ייעוד האדם" הרי הוא מקדש אורחות חייו ונעשה "בן נאמן", יצור מחונך מוכתר במידות תרומיות שגם החברה האנושית נהנית ממנו ומתפארת בו "ישראל אשר בך אתפאר", וגם הקב"ה מחבבו ואוהבו על שחינך עצמו לבטל רצונו מפני רצונו יתברך (אבות פ"ב מ"ד), ועל ידי זה הקב"ה מבטל את כל המקטרגים עליו ומקדש אותו מלמעלה (ברטנורא שם), וכן כתוב במשלי (טז, ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו", וכן אמרו: "כל העושה מצוה כמאמרה אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה" (שבת סג ע"א).