החינוך להסרת הכעס
כתב בספר מעלת המידות:
"דע בני שמידת הכעס היא מהמידות המגונות והפחותות, והיא אוצר הכסילים, ומטמון עניי הדעת, כי "כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט), ואמרו רז"ל "כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו ע"ב), "כל הכועס כאילו עובד ע"ז" (זוהר ח"א כז, הרמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג, ובפירושו לאבות פ"ב מ"י), ו"כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב ע"ב), ועוד הפליגו חז"ל בגנות הכעס שהוא מסלק את הדעת (פס"ז וארא ו, ט), והוא מביא לידי טעויות, ומסלק את המאור, "ורגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו" (קדושין מא ע"ב), ולכן אמר שלמה בקהלת (יא, י): "הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ו"כל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טפשות" (נדרים כב ע"ב), ולכן אל יהיה אדם פזיז לכעוס, כי מתוך כעס בא לידי חטא ולידי זלזול בכבוד חברו".
ולכן לפי כל האמור, על ההורים לא להיות כעסנים ורגזנים, כי מידה גרועה זו תעבור בתורשה לילדיהם ותגרום להם צרות צרורות, ולכן האוהב בנו או תלמידו יוכיחם בנחת, בחיבה, בנעימות, ויגנה בפניהם מידת הכעס והרגזנות, וילמדם מאמרי חז"ל על חומרת הכעס ותוצאותיו השליליות וההרסניות. יחנכם לאיפוק, לסבלנות ולסובלנות, שהן מנוחת הנפש ורפואת הגוף "חיי בשרים לב מרפא, ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל), ופירש רבינו יונה "לב מרפא היינו בעל סבלנות, כי היא מרפא גופו ונפשו מן הכעס והיגון, וכשהלב שקט ולא רגז, כל אברי הגוף בריאים, ומחלה שאין לה מרפא ותרופה היא הקנאה המקננת בלב ושורפת אותו.
חכמי המוסר כתבו שמידה זו של "כעס" אם לא עוקרים אותו מן הילד כשהוא קטן קשה לעוקרו ממנו בבגרותו כי מחלה שלא מטפלים בהתחלה – מתפשטת, וקשה להתמודד איתה, ובפרט מידת הכעס שגוררת עבירות רבות כגון אש המחלוקת וקללות, וכהנה רעות רבות, והשתיקה בעת הכעס כמים לאש (עיין פלא יועץ – ערך כעס, וראשית חכמה שער הענוה סוף פ"ה), ולכן יש ללמד מקטנות את הילד להיות סבלני, סובל דעת הזולת, והרבה מישגים עושה אדם בכעסו כמבואר בחז"ל ובזוה"ק.
ההורים יתאמצו לחנך בניהם לבלימת פיהם לחסימת פה בעת המריבה, כי אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה (חולין פט ע"א), והשתיקה מבטלת את הכעס ומרוממת אותו לחכם ונבון. וכתב מרן הראי"ה קוק (אורות הקודש ח"ג רמד):
"את הכעס צריכים אנו לשנוא בכל הוויתנו אבל מתון ומיושב לשנוא את הכעס הרוחני המערבב את הדעת ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם היחידי והציבורי... והחכמים העליונים שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון הם תמיד... וחסד ואמת מעטר אותם כל היום".
ולכן אנו נאחז בדרכי נועם בשיטת תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנקראים "נועם" – שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד ע"א), כי בארץ ישראל הקדושה והטוב מתגלים בכל תחומי החיים, וחכמי ארץ ישראל רואים מעלת דברי חבריהם ואינם מקטרגים ומחפשים חסרונות בזולת, אלא מוסיפים אהבה, חכמה ולימוד זכות.
הורה או מחנך בארץ ישראל צריך להיות מלא אהבה לבן, לתלמיד, לראות הטוב, הייחודי שבו, לראות את הערך העצמי המקודש שבחניך, שבזולת, ועל ידי זה ילמד עליו זכות, ותרבה האהבה והאחווה.