שכר ועונש #ח – בעיית צדיק ורע לו

בעיית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו כעת עומדת לפנינו הבעיה המורכבת משני דברים: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", והנה בראותנו אותם נדמה לנו שהם תאומים ושווים בערכם הפילוסופי או הדתי, אולם כבר בעל העיקרים (מאמר ד פרק ז) הבחין ביניהם, כי "צדיק ורע לו" אינו מעורר הפתעה חריפה ומוזרה כמו "רשע וטוב לו" הזוכה למתנות-חינם ולהנאות למרות פשעיו, וא"כ יש צורך להסיר התלונות המרובות על ידי הסברים שונים לבעיה.

נפש האדם בנוגע לנפש, שהיא לפי דעת חכמינו שכל רוחני שנברא קודם הגוף ומזה שואבת נצחיותה ודבקותה באוצרה הרוחני שממנו חוצבה, היא ניתנת באדם משעת פקידה כפי שקיבלה רבנו הקדוש מפי אנטונינוס (סנהדרין צא, ב) ונשארת כלואה בגופו במשך חיותו עלי חלד, ותמיד היא מפרכסת לצאת ממסגרתה הגופנית ולחזור להיכלה כי בהיותה "אור עליון" מתנגדת לחושך של החומר שבו כלואה ולכן מפרפרת לעלות למקורה והקב"ה מחזיקה כדי להזריח אורה על הגוף ולהדריכו, ובכל זאת למרות תורה ומעשים טובים שביד האדם אינה שבעה, ודברי חז"ל לפסוק "וגם הנפש לא תמלא" (קהלת ו, ז), כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים" (קהלת רבה שם, ומסילת ישרים פ"א).

נפש האדם עיונים בסוגיית תחיית המתים ובענין התחיה עצמה, יש לעיין ולחקור כמה דברים מהותיים: עיון א. שאלה: האם הגוף האנושי שנפסד לזמן עוד יתהווה וישוב לאיתנו הראשון?

סיכום שכר ועונש בעולם הזה - באספקלריא תורנית המורם לנו מכל זה שהאדם בעל הבחירה החופשית וביכולת הגמורה יכול להמיט שואה על עצמו הן בהתנהגותו הן באמונתו, כי המשפט האלוקי שמהותו "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" ובענין התחיה עצמה, יש לעיין ולחקור כמה דברים מהותיים: עיון א. שאלה: האם הגוף האנושי שנפסד לזמן עוד יתהווה וישוב לאיתנו הראשון?

הענישה במקרא בתורה מוזכרים סוגי עונשים על עבירות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, והעונשים מתבצעים על ידי בני אדם או על ידי "שמים", וישנם ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. ומיתה בידי שמים היא "כרת". ויש עונש מלקות, ועונש מכת מרדות מדרבנן (שבת מ ע"ב, יבמות נב ע"ב, כתובת מה ע"ב). וישנם עוד עונשים שמימיים כגון "דבר" (מגיפות), רעב, גלות (אבות פ"ה מ"ט). העונשים השמימיים באים לעולם על מיתות שלא נמסרו לבית דין. ובענין התחיה עצמה, יש לעיין ולחקור כמה דברים מהותיים: עיון א. שאלה: האם הגוף האנושי שנפסד לזמן עוד יתהווה וישוב לאיתנו הראשון?

הענישה במקרא תורת "מידה כנגד מידה" א. עיקרון "מידה כנגד מידה" "מידה כנגד מידה" נחשבת לעיקרון יסוד בהבנת תורת הגמול, שכר ועונש בתורה. ומהותו של עיקרון זה הוא שה' מתנהג וגומל לבני אדם באופן שבו התנהגו עם הזולת, ובי"ד מצווה להעניש את העבריינים ביחס למעשיהם, בהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי אחרים. עיקרון זה הוא מוסרי, הנהגתי ומשפטי, והוא מהמובילים בצורת ענישת האדם על מעשיו, והוא משמש כאמת מידה לגילוי הצדק בחברה, ולגילוי השגחתו יתברך בבריאה. ובענין התחיה עצמה, יש לעיין ולחקור כמה דברים מהותיים: עיון א. שאלה: האם הגוף האנושי שנפסד לזמן עוד יתהווה וישוב לאיתנו הראשון?

השכר הרוחני - הייעודים הגשמיים בתורה נציין כמה מחכמינו הגדולים שניסו למצוא טעמים לשאלתנו: והנה תמיהתו של בעל העיקרים (מאמר ד פרק טל): למה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני כמו שנזכרו הייעודים הגשמיים? והיותר קשה - ממשיך האלבו (העיקרים) - כי מאחר שלא נזכר היעדים הרוחניים שהם עיקר השכר, למה הזכיר היעודים הגשמיים שאינם עיקר? והאלבו הביא כמה ישובים לשאלה (עיין בפרקים לט, מ, מא).

מהות תחיית האדם תחית המתים: הוא אחד מי"ג עיקרים והכופר בה אין לו חלק לעוה"ב (משנה א' בפרק חלק) והיא קימת המתים שנית לחיות עלי אדמות, והיא יסוד גדול ביהדות וכדברי הרמב"ם: "ותחית המתים הוא יסוד מיסודי משה ע"ה, ואין דת ואין דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה" (פיהמ"ש סנהדרין פ"י). וחז"ל מצאו לה רמזים בתורה והסתמכו על פסוקי תורה, והרס"ג הקדיש לה מאמר מיוחד בספר "אמונות ודעות" (מאמר שביעי) והרמב"ם קבע אותה בין י"ג העיקרים שלו בהקדמתו לפרק חלק.

הקורונה, שכרה ועונשה מגיפת הקורונה הופיעה בימינו מכמה סיבות, והנגיף הוא "שליח ה'" לזעזע את העולם האנושי הנאור והמתקדם ולהראות אפסותו של האדם שלא ישכח את היוצר אדון הבריאה הנותן כוח לאדם חכם לעשות חיל בכח תחומי החיים – במדע, בטכנולוגיה, ברפואה, בתעשיה וכו' כי "שכחת ה'" מביאה למחשבה ולהשקפה רעה ומסולפת... "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז).

מציאות יצר הרע ותכליתו בחיי אנוש לקט מקורות

מציאות יצר הרע ותכליתו בחיי אנוש לקט מקורות

זמן יצירת יצה"ר באדם ולבסוף הודה רבי לאנטונינוס כי כתוב "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), דהיינו משעת יציאתו מפתח אמו ולא משעת יצירתו וכן מבואר בירושלמי (ברכות פ"ג, הל' ה) על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) – מנעוריו – משעה שננער ויצא לעולם" וכן מבואר במדרש (בר"ר פ.לד, י) וכן כתב הזוה"ק (בראשית קעט, א): דכיוון דנפיק בר נש לאוירא דעלמא מיד אזדמן לאשתתפא בהדיה יצר הרע דכתיב "לפתח חטאת רובץ" (עיי"ש). ברם, ישנן כמה אגדות חז"ל שסותרות גישה זו: