תורת "מידה כנגד מידה"

תורת "מידה כנגד מידה"

א. עיקרון "מידה כנגד מידה"

"מידה כנגד מידה" נחשבת לעיקרון יסוד בהבנת תורת הגמול, שכר ועונש בתורה. ומהותו של עיקרון זה הוא שה' מתנהג וגומל לבני אדם באופן שבו התנהגו עם הזולת, ובי"ד מצווה להעניש את העבריינים ביחס למעשיהם, בהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי אחרים.

עיקרון זה הוא מוסרי, הנהגתי ומשפטי, והוא מהמובילים בצורת ענישת האדם על מעשיו, והוא משמש כאמת מידה לגילוי הצדק בחברה, ולגילוי השגחתו יתברך בבריאה.

ב. המקור בתנ"ך

1. הענשת הנחש: הנחש הקדמוני נענש קשות, מיצור "ערום [=חכם] מכל חית השדה" (בראשית ג, א) ל"ארור מכל" (שם יד), ועונש זה שהושת על הנחש בהחטיאו את אדם וחוה, הוא מידה כנגד מידה, "ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה" (שם יד), וכל היתרונות שהיו לו ניטלו ממנו, ומאכלו יהיה מן העפר, ואיבה תשרור בינו לבין האדם (עיין סוטה ט ע"ב), וגם נשלל ממנו כח הדיבור, כי בכח הדיבור שניתן בו הכשיל את חוה בדיבור (עיין סנהדרין כט ע"א).

נמצאנו למדים שהנחש היה כבעל החיים הגדול מכל היצורים, וניחן בכח הדיבור, וכיון שהשתמש בערמתו, בחכמתו "והנחש היה ערום" (בראשית ג, א) להחטיא את האדם, על כן נענש מידה כנגד מידה והפך להיות "ארור מכל".

2. גם אצל קין שהרג את הבל אחיו (בראשית ד, ח), נתקללה האדמה שספגה את דמו של הבל (שם יא) "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך..." (שם), כלומר עבור שהאדמה הבליגה כביכול על הרצח, אז לא תתן את יבולה.

3. בהענשת הרוצח נאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ו, ו), כי מידה כנגד מידה – דמו של הרוצח ישפך גם הוא על שחיסר אדם העשוי בצלם אלהים (אבות פ"ג מ"ח), וכתב הרד"ק (שם) כי בהשחתת האדם הוא משחית מעשה א-ל, ולכן דמו ישפך (עיי"ש).

 4. השחתת המבול – "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו..." (בראשית ו, יב-יג), הוטל על דור המבול עונש של מידה כנגד מידה, הם קלקלו ברותחין (זנות וכו') ונידונו ברותחין (ר"ה יב ע"א).

5. הענשת דור הפלגה – דור הפלגה ניסה להתאחד ולהקים כעין "משטר קומוניסטי", קומונה אחת, ולמנוע את ישוב העולם, ולכן נענשו בפיזור, ושפתם שהיתה אחת נבללה לשפות רבות – מידה כנגד מידה (בראשית יא, ח-יז, ותחומא ישן נח, כה. ורש"י שם פסוק ז), והוא מה שאמר שלמה (משלי י, כד) "מגורת רשע היא תבואנו".

6. יוסף על ידי החלום נכנס לבור ועל ידי חלום פרעה יצא מהבור (בר"ר ט)

7. עונש הרע בימי דוד היה משום שתי סיבות: שלא ספדו שאול כהלכה; משום שהמית שאול את הגבעונים (ילקו"ש שמו"ב רמז קנג).

8. וכן במכת בכורות הופעלה מידה כנגד מידה, כי המצרים התעללו בעם ישראל שהם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), ונענשו "הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (שם כג).

9. בירושלמי (תרומות פ"ח, הל' ג) בקצב בציפורי שהיה מאכיל את ישראל נבלות וטרפות והיו הכלבים אוכלים אותו כי גזל מהם את אוכלם (שמות כב, ל) ואכלו את בשרו.

ג. הענישה בחוקי התורה ובחז"ל

1. על פי חוקי התורה האדם נענש באופן ובהתאם לפגיעתו בזולת "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יז-כ) ואמרו "מידה כנגד מידה לא בטלה לעולם" (בר"ר ט. וסנה' צ, א).

2. התורה בעונשיה מיישמת עיקרון משפטי זה, אלא שלפי חז"ל בפסוק בשמות (כא, כב-כז) "עין תחת עין שן תחת שן..." אין לפרש כפשוטו, אלא הכוונה היא לפצות את הנפגע בתמורה כספית שווה ערך לאיבר שנפגע (בב"ק פד ע"א, ורמב"ם הל' חובל ומזיק פ"א ה"ו).

3. ובדין "עד זומם" במשפט התורני, שוב בא לידי ביטוי העיקרון של "מידה כנגד מידה", וכיון שהעיד עדות שקר במטרה להזיק לחברו, הרי עונשים אותו בדיוק לפי מה שזמם לעשות לזולת, כי מידה כנגד מידה (דברים יט).

4. וכן סוטה ביחס לחטאה נענשה מידה כנגד מידה, היא קישטה עצמה לעבירה, הקב"ה מנוולה (סוטה ח ע"ב). וכן באבות (פ"ב, מ"ו) "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון" ופירש הרע"ב מידה כנגד מידה כי היה שובה את הבריות ומציפן בנהר.

5. המצרים השליכו את תינוקות ישראל במים ונטבעו הם עצמם בים סוף "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא), ואמרו בסוטה (יא ע"א) בקדרה שבשלו בה נתבשלו. ושלמה אמר "חופר

 גומץ בו יפול" (קהלת י, ח), ויתרו הכיר בזה שמה שמשלמים לאדם מידה כנגד מידה נדע ונכיר השגחת ה' בבריאתו, כי אם היה מקרה בעלמא, איך יענש האדם במידה שחטא בה דוקא, ולכן אמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא, ותורה תמימה שם אות יד), יוצא מכאן שיתרו היה הראשון שהכיר והטעים ענין מידה כנגד מידה.

6. ושתי המלכה נידונה ערומה מפני שהיתה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת (מגילה יב ע"ב), ועל מידה זו אמר שלמה במשלי (כב, ח) "זורע עולה יקצור און".

7. הלל המחיש את התגלמותה של מידה כנגד מידה באמירתו במסכת אבות (ב, ו) לגולגולת שצפה על פני המים "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון", כלומר על שהטבעת הטביעוך וסוף מטביעך שיטביעום (עיי"ש ברע"ב), ולכן תימצת את התורה כולה בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא ע"א, פס"ז פרשת קדושים יט, יח), כלומר באותה מידה שבה אינך רוצה שיתנהגו כלפיך כך אל תתנהג כלפי אחרים.

וכן המרגלים שחטאו בלשון הרע, נענשו גם כן בלשונם שנשתרבבה עד טבורם (מדרש רבה יד, לז).

ד. העיקרון "מידה כנגד מידה" בתלמוד

חז"ל קבעו במסכת סוטה (ח ע"ב) "במידה שאדם מודד בה מודדין לו", ובמסכת סנהדרין (צ ע"א) אמרו "כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה", ואמרו במדרש (בר"ר ט) "אמר ר' סימון כל המידות בטלו, אבל מידה כנגד מידה לא בטלה", ואימרה זו מופיעה בכמה מקומות בש"ס ובמדרשים (שבת קה ע"ב, נדרים לב ע"א, דרך ארץ יא, ו, פס"ז בראשית מד, יג; ילקו"ש שמו"ב רמז קנג; ילקו"ש וזאת הברכה רמז תתקנג).

ונשאלת השאלה: מדוע חשוב כל כך לבורא שהעונש יינתן במידה שבה נעשה החטא ולא בענישה אחרת?

ומצאתי ברבנו האלשיך (ויקרא ט) שכתב וז"ל:

"כי זה חסדו יתברך בפרוע פרעות תוכחות על עוון מידה כנגד מידה פורע למען יתן החי אל לבו כי תבואהו שואה אל אשר עשה לא טוב עשה דוגמתה וישוב ממנה כדבר שנאמר 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהלים סב, יג), שהוא מידה כנגד מידה שעל ידי כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש מעין המאורע ושב ורפא לו".

יוצא לפי דברי קדשו שאם לא היה העונש מעין החטא לא היה אדם מתעורר לתיקון, ולכן אמרו רז"ל (סוטה ט ע"א):  "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו, אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו" (שמו"ב יח). כלומר העינים והשערות הוליכו אותו למכשול ולכן היו סיבה ליציאתם המעציבה מן העולם.

והמשנה שם בסוטה מביאה דוגמא שמראה את השתרשות מידה כנגד מידה מאיש לאיש: יוסף שהיה משנה למלך נתעסק בקבורת אביו, ומשה שהיה מלך שנאמר "ויהי בישורון מלך" (דברים לג, ה) נתעסק בהעלאת עצמות יוסף ממצרים "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט) ומשה זכה שהקב"ה התעסק בקבורתו.

ברם הטעם של האלשיך הוא תמוה, משום שכאשר העונש הוא עונש מוות כמו לגבי הרוצח, עדים זוממים, זקן ממרה ועוד, אין לחוטא אפשרות לעשות תשובה, וממילא אין ערך תועלתי לרמז.

ובעל ספר חסידים (סי' צב) הביא הסבר הגיוני לצורת ענישה זו:

החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם, וידע כי על חטאיהם היה להם כן, ובדבר אשר זדו נפרע להם מידה כנגד מידה, ומתוך כך יפשפשו במעשיהם פן יקרה לו כאשר קרה להם.

ולענ"ד גם עליו קיימת התמיהה שתמהנו על האלשיך הקדוש.

וראיתי כאלה שרצו להסביר שזה "עונש הרתעתי", כלומר העונש של מידה כנגד מידה הוא עבור הרואים, העדים, ולכן על הענשת הסוטה אומר הנביא יחזקאל (כג, מח) "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה (משנה סוטה ז, ב), כלומר הנשים תראינה את הקשר שבין החטא לעונש ותהיה בהם רתיעה מלזנות.

ברם בדרשות הר"ן (דרוש ג) כתב בענין מידה כנגד מידה, ורצה ה' יתברך כדי שתתיישב ההשגחה בלב בני אדם כי אם לא יבוא להם הגמול הטוב בענין שהיה הפועל הטוב אפשר שיהיה זה נתלה במקרה ובמנהגו של עולם, אבל כאשר יבוא הגמול באותו ענין בעצמו שהיה הפועל הטוב, אז יודע כי זה בהשגחה מהשם יתברך ובכוונה ממנו לשלם טוב לטובים וכן כתב הספורנו (בראשית מב, כא) לגבי אכזריות יוסף על אחיו כי הם התאכזרו עליו ועל ידי שנענש במידה כנגד מידה באו לידי הכרת החטא "על כן באה אלינו הצרה הזאת" (שם) ועיי"ש ברשב"ם.

ה. מידה כנגד מידה – ההפוכה

והנה מצאנו גם מידה כנגד מידה על דרך ההיפך וכדברי שלמה במשלי (כט, כג) "גאוות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד", וחז"ל ביטאו כלל זה באמרם:

"כל הרודף אחרי השררה, שררה בורחת ממנו, וכל מי שבורח מן השררה – שררה רודפת אחריו" (תנחומא ויקרא ג).

וכן אמרו: "כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, וכל המחזר אחר הגדולה, גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג ע"ב).

וכן אמרו:

"כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו" (ברכות י ע"ב).

וכן מצאנו בשמואל שהשיב לשאול "אנכי הרואה" (שמו"א ט, יט), והלכך ניטל ממנו כוח הראיה הנבואית בשעה של מילוי שליחותו הנבואית במשיחת דוד.

וכן לענין הטובה הקב"ה נותן שכר מידה כנגד מידה, וראינו דבר זה אצל מרים שהמתינה למשה שעה אחת "ותתצב אחותו מרחוק" (שמות ב, ד), ובשביל זה נתעכבו ישראל עבורה במדבר שבעה ימים (במדבר יב, טו). וכן אמרו מה שעשה אברהם למלאכים בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו (ב"מ פו, ב), וכן יוסף שלא נשק לעבירה נאמר עליו "על פיך ישק דבר" (בר"ר ב, ג וסוטה ט, ב).

ו. מידה כנגד מידה בחומש בראשית

בחומש בראשית בא העיקרון הזה לידי ביטוי כמה וכמה פעמים, ונציין חמש דוגמאות:

1. יוסף חשד באחיו בחינם על שלושה דברים: א-על אבר מן החי, ב-שמזלזלים בבני השפחות, ג-שתולים עיניהם בבנות הארץ (כנען), ויוסף לקה בשלושתם (בראשית רבה פד, ז ורש"י לבראשית לז, ב. וירושלמי פאה פ"א ה"א).

2. יהודה שלח לאביו את כתונת יוסף "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא" (בראשית לז, לב), ולכן ביישוהו מן השמים כאשר תמר שלחה אליו "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית לח, כה ובר"ר פד, יט). והוסיף הספורנו (שם לח, א) כמו ששיכל יהודה את אביו מיוסף כן שיכל יהודה את שני בניו ער ואונן.

3. השבטים גרמו לאביהם לקרוע את בגדיו אחרי בשורת מיתת יוסף (בראשית לז, לד), גם הם קרעו בגדיהם כאשר נחשד בנימין בגניבה ונלקח לעונש (בראשית מד, יג ובר"ר צב, ח).

4. יעקב גרם לעשו אחיו לצעוק צעקה גדולה (בראשית כז, לד) כאשר לקח לו את הברכות, ולכן נפרעו ממרדכי שהיה מצאצאיו "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א ובר"ר סז, ד) וכתב בזוה"ק (וישב קפה) שיעקב היה תולה את כל הצרות שעברו עליו כתגמול על החרדה שהחריד את יצחק אביו בשעה שקיבל את הברכות.

5. יעקב עקב את עשו בלוקחו את הברכות, גם לאה התנהגה בעקבה עם יעקב כשהתחפשה כאילו היא רחל (בראשית כז, לז ובר"ר ע, יט).

 6. יעקב לא כיבד את הוריו במשך כ"ב שנים וכעונש שפרש ממנו יוסף כ"ב שנים (עיין רש"י לבראשית כח, ט).

העולה מכל האמור: תורתנו מלמדת אותנו שכל פרט ופרט במסכת חיינו הפרטיים והציבוריים הם מופעלים על ידי מידת הגמול האלוהי "מידה כנגד מידה", ולכן "אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו" (ברכות ה ע"א), דהיינו יעיין באיזה איבר לקה, וידע מזה גופא במה חטא, והוא הדין לגבי כל סוגי העונשים השונים: הפסד ממון, אונאת דברים, העלבה וביוש, וכו', כי שכר ועונש הוא מאבני היסוד של אמונת ישראל, ו"זורע עולה יקצור און" (משלי כב, ח), וה' תובע מהאדם חשבון דק מדוקדק, ואפילו כוונתו לשם שמים לא תועיל לו אם חוטא בהגזמה כלשהי, או בסטיה קלה ממה שמגיע לנרדף. וכתב הרב צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק סי' קעה): וצריך להיזהר מלגרום צער לשום בריה אפילו לצורך מצוה כמ"ש ופקדתי על כל לוחציו אפילו גבאי צדקה (בב"ת ח ע"ב), ולכן על כל אדם לשקול היטב כל צעד מצעדיו שיש בו בכדי לצער מאן דהוא, ואפילו אם כוונתו לשם שמים, כי הקב"ה יבקש את הנרדף (קהלת ג, טו), ואמרו אפילו צדיק רודף רשע, האלהים יבקש את הנרדף (ויקר"ר כז, ה), ולעולם יהיה אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים (בב"ק צג ע"א), ועוד אמרו "תהא ליטא [מקולל] ולא לאטה [מקלל אחרים]" (סנהדרין מט ע"א), וכתב המהרח"ו (שערי קדושה ח"א שער ו):

"ואם יחרפך איש לא תעננו, תהיה נעלב ולא עולב כי טוב הוא לך, כי כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו".

והאריך בענין זה בעל תומר דבורה (פ"ב) ומכאן תוכחה מגולה, שאוי ואבוי ליהודי המבזה המצער ומחרף חברו כי עתיד ה' להיפרע ממנו, כי מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה (סנהדרין צ ע"א), והכל נלקח בחשבון מדוקדק וממצה, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו" (ישעיה ג, י-יא).

וחז"ל לימדונו שמידה כנגד מידה נוהגת לא רק במידת פורענות אלא אף במידת ההטבה שהיא נמשכת עד אלף דור, והיא פי חמש מאות ממידת הפורענות שממשיכה עד הדור החמישי בלבד "מידה טובה מרובה ממידת פורענות" (סוטה יא ע"א), "מידה טובה ממהרת לבוא ממידת פורענות" (שבת צז ע"א), ואין הקב"ה שמח במפלתם של הרשעים (מגילה י ע"ב), ואדרבה הוא מצטער על דמם של רשעי ישראל שנשפך (סנהדרין מו ע"א), "אמור אליהם חי אני נאום ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה..." (יחזקאל לג, יא), ואין הקב"ה חפץ בהשמדת הרשע כי גם הוא חלק מעולמו, חלק ממטעו, והקב"ה כביכול מיצר על החלק האבוד, ולכן גער במלאכים

 שרצו לומר שירה על טביעת מצרים בים סוף (מגילה י ע"ב). כי הקב"ה אינו חפץ בכילויו של הרע אלא בשכלולו, בתיקונו ובהפיכתו לטובה כמו שעשה אברהם וזה סוד יעודו של עם ישראל לתקן הרע, לתקן עולם במלכות ש-די.

בסיכום, השפיטה של ההנהגה העליונה פועלת על פי מציאות של דעת עליון "יש דין ויש דיין" והכל בהשגחתו בצדק וביושר "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים לב, ד) ואם רואים שהמציאות סותרת ומכחישה זאת זה נובע מחסרון בהבנתנו ורצף טעויות אופטיות הנובעים מקוצר ראיה מוגבלת מצדנו והם בגדר "הנסתרות לה' אלקינו" ואין להתחכם ולהתפלסף נגד מידותיו יתברך, וישנם עוד מקרים שאדם נענש אפילו לאחר כמה שנים מחמת שמצפה לו הקב"ה שיחזור בתשובה ויתכפר לו.