זמן יצירת יצה"ר באדם

זמן יצירת יצה"ר באדם

ולבסוף הודה רבי לאנטונינוס כי כתוב "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), דהיינו משעת יציאתו מפתח אמו ולא משעת יצירתו וכן מבואר בירושלמי (ברכות פ"ג, הל' ה) על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) – מנעוריו – משעה שננער ויצא לעולם" וכן מבואר במדרש (בר"ר פ.לד, י) וכן כתב הזוה"ק (בראשית קעט, א): דכיוון דנפיק בר נש לאוירא דעלמא מיד אזדמן לאשתתפא בהדיה יצר הרע דכתיב "לפתח חטאת רובץ" (עיי"ש).
ברם, ישנן כמה אגדות חז"ל שסותרות גישה זו:

במסכת סנהדרין (צא, ב) מובא ויכוח ממתי יצה"ר נתון ושולט באדם – משעת יצירה דהיינו שהטיפה מתרקמת בבטן האם, או משעת יציאה דהיינו משעת לידה.

• דעת אנטונינוס משעת יציאה

• דעת רבי יהודה משעת יצירה

• מיומא (פב, ב) שלחשו ביוה"כ על אשה הרה ולא נרגעה וקראו עליה "זורו רשעים מבטן" נמצא שהולד בבטן אמו יש בו יצר הרע שדוחפו (עיין מהרש"א לסנה' ד"ה לפתח)

• "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב) והביא רש"י בשם חז"ל במדרש (בר"ר סג, ו) שכשהייתה רבקה עוברת על פתחי ע"ז, עשו היה מפרכס לצאת – נמצא שגם בעשו בבטן אמו היה לו יצה"ר... וכן לגבי יעקב – הרי יצר הטוב בא לו רק בי"ג שנים ואיך פרכס לצאת בפתחי בתי מדרש?

ונאמרו כמה הסברים לישוב תמיהה זו:

• התורה תמימה כתב (בראשית ד, ז אות יא): שתמיהה זו כלולה בדברי רבקה "ותאמר אם כן למה זה אנכי" (שם כב) כלומר נשתנו עלי סדר בראשית ששולט בהם היצר קודם זמנם שהרי יצה"ר ניתן באדם משעת יציאה ולא משעת יצירה וזה מה שהודיעו לה שההריון הזה שונה מהריון רגיל כי בבטנה שני לאומים – אחד רשע ואחד צדיק.

• עשו הוא עצמו "היצר הרע", וכמו כן מעצמו יצא וכן יעקב המבדיל הוא "הטוב" ומעצמו יצא הטוב (דרשות מרן אור החיים ע"י הרב משה פרנקו עמוד טל)

• בספר באר שבע (ד"ה ומקרא) תירץ שיש שני מיני יצר הרע – יצר הרע המחשבי ויצר הרע המעשי, ויצר הרע המחשבי ניתן באדם משעת היצירה ולכן רצה עשו לצאת בפתחי עכו"ם, אך יצר 

  
  

   הרע המעשי מגיע לאדם רק משעת הלידה, וראיה לזה ממסכת נדה (ל, ב) שהולד במעי אמו לומד את כל התורה, ובודאי יש לו יכולת לבחור בטוב ולמאוס ברע על ידי יצר הטוב המחשבי שבו וכן להיפך, ולכן כשיעקב ועשו למדו תורה בבטן אמם על ידי יצר הרע המחשבי ובשעת הלידה, המלאך סוטר את פיהם ושכחו את מחשבתם הראשונה, ובא להם יצה"ר המעשי המסית כל אדם לעשות מעשים רעים.

• בעל פני מנחם – (תולדות תשנו ד"ה ויתרוצצו) יישב כך שהרגש יצר הרע מתחיל כבר בשעת היצירה, וכבר אז יש בו נטיה לרע, ולכן היה עשו מפרכס לצאת בפתחי עכו"ם וכן יעקב לפי הרגש הקדושה היה מפרכס לצאת בפתחי בתי מדרש, ומוכרחים לומר שיש רק "הרגש" ולא שליטה ולכן יכול להתגבר, אבל משעת היציאה הוא "שליט" על האדם ולולי ה' עוזרו לא יכול לו.

• מובא בילקו"ש (איוב רמז תתקח, ד"ה ואיש זרוע) שהמקרה של עשו ויעקב הוא מיוחד במינו ונקבעה איבה ומשטמה בין יעקב לעשו בקטנותם כדי שלא ילמד יעקב ממעשיו (עיין בר"ר פ.סג) ושנאה ומלחמה היו נטושות ביניהם מבטן אמם כדי שיעקב וזרעו לא יתבולל בעשו, ומן המעיים נפרדו זה לרשעו וזה לתומו.

• המהר"ל (גור אריה) כתב שאין יצר הרע במעי אמו, הכוונה שאינו מתאווה לחטוא קודם שנולד אך מה שעשה עשו שרצה לצאת בפתחי ע"ז הרי זה משום שכל דבר מתעורר אל מינו וטבעו וכן יעקב היה מתעורר לטבעו הקדושתי וכן עשו התעורר למינו, לטומאה שלו ולא מצד שליטת יצה"ר.

• ויש שפירש מה שאמרו "משעת יציאה" הכוונה משעה שראוי ליציאה והיינו מחודש השביעי שכבר יכול להיוולד בו, ולכן מחודש השביעי פירכסו עשו ויעקב לצאת כל אחד לפי מהותו כי מחודש השביעי יש בהם יצה"ר ויצר הטוב.

• מה הוא יצר הרע?

• נאמר בתורה (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי לנפש חיה" ופירש רש"י "וייצר" בשני יודין – שתי יצירות לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים אבל בבהמה שאינה עומדת לדין, לא נכתב ביצירתה שני "יודין", ומקור דבריו במדרש תנחומא (תזריע פ"א).

• ורבנו בעל הטורים פירש את ענין שני יודי"ן דקאי על שני יצרים – יצר הטוב ויצה"ר אבל החיות שאין להם אלא יצר אחד נכתב ביוד אחד (עיי"ש).

• יוצא שמעלת האדם תלויה בשני יצריו ששומרים על הצלם האלוקי שבו "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" (אבות פ"ג מי"ח) והצלם הזה מרומם אותו מעל כל הבריות ונותן לו חשיבות רבה מכל הבחינות (עיין אור החיים ריש פ.חוקת).

•  שני היצרים מקבילים לשני החלקים שמהם מורכב האדם, הגוף והנשמה, ומכוח היותו נברא בצלם עליון ניתן באדם כוח בחירי בין שני יצריו לבחור בטוב וברע (עיין שמונה פרקים לרמב"ם פ"ח, והל' תשובה פרקים ה-ו) ובבחירתו החופשית נעשה האדם "מעון לשכינה" כי החופש הרצוני הטעון בהווייתו מוביל אותו לדבקות אלוקית, לעשיית הטוב ולמאיסת הכיעור והדומה לו.

  
  

• ויש לחקור מה הוא יצר הרע, ומה הוא יצר הטוב אם הם שני מלאכים שאחד מהם טוב, והשני רע כלומר אחד מייעץ עצות רעות והשני עצות טובות, או דילמא יצה"ר ויצר הטוב אינם שני "מלאכים" אלא כיון שהאדם בנוי מארבע יסודות המושכים את האדם לחמריות ולתאוות בהמיות וזה יצר הרע ואילו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל שנופחה באדם, היא המחזקת גוף האדם ומושכת אותו לטוב ולמועיל וזהו יצר הטוב.

• דעת הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ב פרק ו) שיצר הטוב הוא הכח השכלי הדבר ברוח האדם המניע אותו תמיד לעשות טוב, ויצר הרע הוא הכח המתעורר בחומר וגוף האדם המורכב ומעורר בו דמיונות בלתי אמיתיות ומזיקות ושני הכוחות האלה נקראים "מלאכים" והוא מביא ראיה מדברי ריש לקיש (בבא בתרא טז, א): "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות" כלומר שיצר הרע יש לו שלושה שמות, והוא יורד ומתגרה, עולה ומשטין, והוא מתחדש כל יום באדם מעת לידתו, ויצר הטוב בא לאדם אחר שלמות שכלו.

• וכוחות אלה הם מלאכים וכפי שחז"ל אמרו (תענית יא, א): כל אדם נלווים אליו שני מלאכים אחד מימינו ואחד משמאלו, ועוד אמרו (ברכות סא, א): שני יצרים ברא הקב"ה אחד יצר טוב ואחד יצר רע.

• יש מגדירים שיצר הרע הוא הדחף הפנימי לעשות רע, וכולל בו כל הנטיות השפלות שבאדם, נטיות לחטא, להרס, למידות רעות כגון הקנאה, הכעס והתאוות החמריות.

כתב רבנו הרמח"ל (ספר המאמרים במאמר העיקרים – בתורה ומצוות וגם במאמר הגאולה) ששני ההגדרות הנ"ל נכונות – כי עצם יצירת האדם מורכבת משני כוחות המנוגדים זה לזה – הגוף מושך אל החמריות ושאר הבלי העולם, ולעומתו הנשמה שהיא "חלק אלוה ממעל" מושכת אל הקדושה ומואסת בענייני עוה"ז בדמיונות שווא של ההנאות הטבעיות וההכרעה נתונה בידי האדם לכבוש יצריו.

ועוד כתב שמלבד הכוח השכלי והכח החמרי המהווים יצר הטוב ויצר הרע, יש עוד שני מלאכים, אחד ממונה על הסטרא אחרא, וגם הוא נלחם באדם להחטיאו באמצעות החומר העכור המצוי בגוף האדם ונלחם בו ולולי עזרתו יתברך אינו יכול לו, והשני ממונה על הצדדים החיוביים ועל המעשים הטובים, מכוון את האדם לשמור על ישרותו הטבעית ולדבוק במעשים טובים.

ומה דעת תורה בנידון? ולכאורה אנו מוצאים סתירה בין הפסוקים – כתוב אחד אומר "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא) וכן "כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה) "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז) ו"עיר פרא אדם יוולד" (איוב יא, יב) וכתוב אחר אומר "כי בצלם אלקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו) ואם האדם עשוי בצלמו של הקב"ה בודאי חייב להיות שהוא עשוי מיסוד ושורש טוב – ואם כן קיימות סתירה בין פסוקי התורה!

ולכן בא שלמה המלך ועונה על הסתירה הזאת: "ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קוהלת ז, כט) כלומר האדם מצד עצמו ומהותו האלוקית הוא טוב וישר, נקי ונאמן ללא שום נטיה לרע, אבל האדם עצמו על ידי רוב חשבונות מעקם ישרותו, מעוות את הצלם האלוקי ומטביע עצמו במידות מגונות ונמשך בזה לצד הרע והקלקול.

יוצא לפי הגדרת שלמה המלך שדעת התורה היא שהדחף הפנימי של האדם לעשות אך ורק טוב וחסד "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" (תהלים כג, ו) אבל גורמים חיצוניים כמו יצה"ר שנטפל לאדם הוא הגורם לקלקול האדם, והוא הגורם הראשי להדיח את האדם לעשות היפך מהטוב וכדרשת חז"ל (סוכה נב, א) על הפסוק "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו, ה): אמר ר' יצחק "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להדיחו משורשו הטוב ולהפילו ברשת החטא, אבל האדם באמצעות התורה "בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין" (קידושין ז, ב) ובאמצעות "הנשמה הטהורה" שנופחה בו והיא חלק מהשכינה העליונה "מושכת את האדם לצד הקדושה ולהרחיקו מפיתויי יצה"ר, וזוהי המחלוקת הגדולה והתמידית הנטושה בין הגוף והנשמה, בין יצר הטוב ויצה"ר, וצריך האדם להצטייד בעוז וגבורה לכבוש נטיותיו הרעות ולכוונן לאפיקים רצויים, ולהטות עצמו כלפי החסד והטוב ולגבור על יצרו כי מהותו טובה ושאיפתו לעשות רצון יוצרו ולא למרוד בו ולהכעיסו (עיין ברכות יז, א; הרמב"ם הל' גירושין פ"ב, הל' ב; שהש"ר פרק ד).
יוצא לפי האמור, שהמידות הרעות והמגונות שבאדם אין זה האדם עצמו אלא גורם חיצוני המנסה לשנות "ישרותו האלוקית" של האדם, וזוהי תפיסת התורה וחכמיה שהרע אינו טמון באדם בבטן אמו אלא בצאתו לעולם, הרע אופף אותו ומנסה להפילו ואילו תפיסת הגויים שמהות הרע היא חלק בלתי נפרד מן האדם וכמו שעשו הוא מהות הרע לדורות וממנו צמח כל בית עשו שהרע טמון בהם משעת יצירתם.
היהודי מצד עצמיותו הוא ישר, נקי ונאמן, והישרות הוא מעצם בריאתו של היהודי ולכן נקראים "ישראל" – "ישר-אל", וכל יהודי הוא בחינת יהלום גולמי שעל ידי ליטוש מגלים את יופיו ואורו, ולכן היהודי נתון בלחץ מתמיד מצד יצרו הרע חייב להוציא ממעמקי נשמתו הטהורה את האור החבוי במכמני נפשו ולהפגין את החן והיופי שנטע בו הבורא, ולכן ישראל מהותם טובה וישרה "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (שה"ש ד, ז) ומרוב חביבותם, יושרם הטבעי וטוהר וזוך נפשם נקראים ע"י הבורא "יונתי תמתי" (שה"ש ו, ט) ודרשו רז"ל "אל תקרי תמתי אלא תאומתי" (שהש"ר שם) כלומר ישראל הם, "אחות תאומה" של הקב"ה, אחות חביבה ויקרה כי הוא כפופה לרצון בוראה בכל עת, וגם החטאים שעושה הם משפה ולחוץ והם מתכפרים על ידי התשובה והשב
 חוזר לעצמיותו ולמהותו העצמית ולכן הקב"ה מדמה את ישראל ליונה "יונתי תמתי" כי היונה גם כשמתרחקת מהקן, אינה מאבדת הראיה שלה, כך יהודי גם כשהוא מתרחק מבוראו, אינו מתרחק ממקור האמת והיושר שממנו חוצב, אלא חוזר לקנו, למהותו ומסיר מעליו את הלכלוך שדבק בו "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע פרק יד, ב).

תכונה זו ירש ישראל מאבותיו שנקראים ישרים "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג, י; ע"ז כה, א) ואינם סוטים מישרותם הטבעית אלא שבים אליה באמצעות התורה שהיא "פקודי ה' ישרים" המיישרת עקמומיות הלב ומחזירה "הסוטה" לשורשו, ולקנו האלוקי, "ואתה ישראל עבדי ישראל אשר בחרתי" (ישעיה מא, ח; מד, א) "כי יעקב בחר לו י-ה, ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד) ומרן הראי"ה תימצת הסוגיא (אורות התורה יא, ב): האדם הישר צריך להאמין בחייו שהולכים בדרך ישרה... האדם הישראלי מחוייב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו.
ה- למה נברא יצר הרע
חז"ל במדרש רבה (בר"ר ט, ז) אמרו "הנה טוב מאד" זה יצר טוב, "והנה טוב מאד" זה יצר הרע, וכי יצר הרע טוב מאד? אלא שאילולי יצה"ר לא בנה אדם בית, לא נשא אשה, לא הוליד בנים ולא נשא ונתן.
יוצא לפי זה שיצר הרע אינו רק בהחלט, ויש בו דבר טוב ולולי זאת לא בראו ה', וביאר מרן הראי"ה (עין איה ברכות ח"ב 331) שיצר הרע נצרך לאיזון נפשי של האדם כי ע"י סיפוק נטיותיו הנפשיות הוא בונה, שומר על "איזון בריאותי", על קיום העולם, ולכן לולי יצה"ר לא היה מקום לבחירה החפשית, לידיעה באדם, לשכר ועונש, כי כל היצורים היו בבחינת "רובוטים" וללא יצה"ר לא היו עוסקים בפו"ר, בבנין הגשמי של העולם (עיין יומא סט, ב) ולא היתה לו מוטיבציה לעסוק בענינים החמריים של העולם ולכן הקב"ה נתן אהבה בלב בני אדם לאהוב את העולם את יופיו והדרו (עיין קוה"ר ג, טז) אבל אהבה זו צריכה להיות מסוייגת ואינה חורגת מגבולות המוסר התורני שמחייב את האדם לנווט את חייו ע"פ חוקי התורה ודרך ארץ.
נמצאנו למדים שיש ליצר הרע תפקידים חיוניים בקיומו של האדם וחייו הביולוגיים והגשמיים של האדם מתקיימים מכוחו של יצה"ר. ולכאורה תמוה א"כ למה מגנים אותו? הרי הוא חיובי ביסודו! והתשובה משום שמושך את האדם לצד הנמוך של החיים ועוכר האדם בפיתויו הצבועים, מערים עליו בכל מיני דרכים ולכן דימוהו חז"ל לזבוב "יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב", ומתגבר עליו בכל יום ובכל יום הוא מתמלא גבורה להכשיל האדם לפי ערכו ושיעור קומתו ולכן
 יצה"ר הוא אויבו הפנימי של האדם כי הוא מלבה בו את המידות הרעות, לוכדו במדוחי התאוות וברשתות החטא.

וכיוון שיצה"ר רודף את האדם בכל רגע ורגע, והוא רעב להפיל האדם, ציוונו חז"ל שלא להאמין לו וחובה רמיא עליו להתגבר עליו ולרותמו לעשיית רצון ה', לחברו ליצר הטוב כאמרם "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו, ה) "בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" (ברכות נד, א) ואמרו בירושלמי (ברכות סז, ב פרק ט הל' ה) "אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב, אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו" כמ"ש "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב).
והנה חיי אנוש עלי אדמות הם מערכה של התגוששות בין שני היצרים, מלחמה תמידית בין שתי הנטיות, וקשה להכריען "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (ברכות סא, א) כלומר אם אדם נכנע ליצרו אוי לו מיוצרו, ואם נשמע ליוצרו - אוי לו מיצרו שמנסה לטורדו ולאבד לו ישרותו.
מאבק זה נשמך כל ימי חייו של אדם, עד ימי הזקנה ורק "המוות" שם קץ למאבק נצחי זה, "ושם ינוחו יגעי כוח" (איוב ג, יז-יח), ולכן האדם בחייו הוא עבד ליוצרו וליצרו, ובשעה שהוא עושה רצון יוצרו היצר כועס וכן להיפך, ואם מת הוא יוצא לחירות (ילקו"ש) האדם הבריא מרגיש בכל עת את שני הכוחות המתגוששים בקרבו ומנסה לאזן ביניהם.
הנביא יואל (יואל ב, כ) אומר "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" כלומר יצר הרע הצפון בלב כל אדם ומטהו לעקמומיות ולכן בתיקון העולם במלכות ש-די, והאנושות תזדכך ותשליך מעליה כל שפלות ושחיתות אז יתקיים "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא) ודרשו רז"ל "מאד – זה האדם" כי התגבר על יצרו הרע והפך אותו לחלל בלבו על ידי עמל התורה ותיקון המידות ולכן ישראל "יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם" (ע"ז ה, א; תדא"ז, א) ובכל זאת אנו מתפללים "ודבקני ביצר טוב ובחבר טוב" (ברכות ס, ב) "ואל ישלוט בי יצר הרע" (שם) ואותיות "מאד" זה אותיות "אדם".

 הרב שמואל אשכנזי בספרו "יפה תואר" (בר"ר פ.לד) כתב גם כן וז"ל: "אמנם אמרו אשר אין דעה שאין מעורב בה גם דבר אמת אם מעט ואם הרבה, קרוב הדבר לאחוז בשתי הדעות ולומר כי עיקר הוא שהם שני כוחות בקרב האדם, כח השכלי המוליך את האדם בדרך טובים וכח החמרי המתעה אותו בדרך לא טוב ומשפילו עד עפר, ויען כי לכל כח וכח אשר בארץ יש מלאך הממונה עליו מלמעלה ומשפיע עליו מכוחו... כמו כן יש שני מלאכים האחד ממונה לעזור לאדם בשכלו ולהאציל עליו, והשני ממונה על הכח הגופני לעורר בקרבו החמדה והוא סיבה לכל עוון ולכל חטאת והוא יצר הרע (עיי"ש ועיין מורה נבוכים ח"ג פ.כב, השל"ה בשער האותיות אות יוד וברמב"ן בפתיחתו לספר איוב).

ברם, נשאלת שאלה להגדרה זו מה מקורן של הנטיות השפלות והאפלות שבאדם, האם הן טבעיות, נולדו באדם מטבע בריאתו או שהאדם מסגל אותן מפאת השפעת החברה הקלוקלת.

והנה בזה נחלקו שני פילוסופים גדולים מהו יסוד ושורש האדם:

• הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו טען שיסוד האדם עשו משורש טוב, נאמן וישר ללא שום עקומימיות, "בצלם אלקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו ותהלים ח, ה-ז) "עשה האלקים את האדם ישר" (קוהלת ז, כט) ולכן אנו אומרים "אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" ואם מעקם דרכיו, אלו הם תופעות חיצוניות הבאים לאדם לא מעצם מהותו.

• הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד טען לעומתו שהאדם עשוי מגזע רע, ומהותו להציק לזולת, להזיק לו ולרכושו, ולדידו האדם נולדת עם דחפים בלתי מרוסנים לגילוי עריות, לשפיכות דמים ולתאוות בהמיות, ורק החברה בולמת הנטיות השפלות הללו מתוך הפחדה, ענישה, חוקים נוקשים ואם לפעמים פוגשים בני אדם שעושים מעשים טובים זה לא מעצם מהותו, אלא הם דברים צדדיים ושוליים.

• דעה רווחת בין חכמי זמננו שהאדם מיסודו אינו טוב ואינו רע אלא "לוח חלק" ומה שכותבים עליו הוא מה שיהיה.

• יצר הרע: מכשול

חז"ל אמרו שליצר הרע יש שבע שמות: א- רע. ב-ערל. ג-טמא. ד-שונא. ה-מכשול. ו-אבן. ז-צפוני (סוכה נב, ב) ויצר הרע מתגבר על האדם גם בשעת אנינותו (שבת פ, ב) והוא מתגרה בחכמים יותר מהפשוטים, ואלמלא עזרא הבורא לא יכול לו (סוכה נב, א) ולכן תיקנו חז"ל תפילה "ותקננו ביצר טוב ותצילנו מיצר הרע" (ברכות יז, א).

 ברם, לישעיה שקורא לו מכשול (ישעיה נז, יב) יש לשאול עליו הרי התורה אמרה "לפני עוור לא תתן מכשול" ואיך ברא "מכשול" להכשיל בני אדם ולהסיתם מישרותם הטבעית ועוד מצאנו במסכת סוכה (נב, ב) שארבעה דברים הקב"ה מתחרט על בריאתם ואחד מהם הוא יצר הרע!

ויש לישב בכמה אופנים:

• באמת יצה"ר מצד עצמיותו אינו מכשול שהרי הקב"ה ברא אותו להסית בני אדם כדי להתגבר על עצותיו ולהתעורר לעבודת ה' ולכן דרשו "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך..."ודרשו חז"ל (ברכות נד, א) בשני יצריך – ביצר הטוב וביצר הרע שיש בו גם "טוב" שעל ידו נושא אדם אשה ומוליד בנים וכו'... ולכן יצר הרע אין לו תכלית מצד עצמו אלא מצד שהוא מאפשר לקיים את החיים בעוה"ז ולולי יצר הרע לא היה לאדם ביסוס בעוה"ז (עיין מהר"ל בנתיב כח היצר ד) ואמרו "אין העולם יכול להתקיים בלא יצר של עריות" (יומא סט, ב), נמצא שלולי שיצר הרע הוא צורך גדול לעולם לענין התולדות וקיום המין היו מבטלים אותו ועוקרין אותו לגמרי, ולכן העמידוהו חכמים כדי שיתקיים המין ויקבל שכר (עיין סנה' סד, א; ע"ז יז, א-ב).

• באמת מצד מהותו אינו מכשול שהרי משמש בידי הצדיק כח בעבודת הבורא (ברכות פ"ט, מ"ה) ומתי נעשה "מכשול"? כששומעים לו ומקשיבים לפיתויו, והאדם בעצמו עושה אותו רע ומכשול וכשאדם ממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלא בעקביו היצר אומר "הדין דידי" (בר"ר כב, יב) ואמרו רז"ל "לבא ועינא תרין סרסורי דחטא" (ירושלמי ברכות א, ה) ולכן נצטווינו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, טל), ואמרו "אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות" ועוד אמרו "העין רואה והלב חומד", וחד בתר חד גריר.

• על ידי שליטה ביצר הרע, האדם מתעלה לספירות גבוהות, וכשמגביר יצר הטוב, יצר הרע משלים עמו עד שאינו יכול להזיק לו שנאמר "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז, ז).

• האפשרות היחידה לנצח את יצה"ר היא בכוח התורה "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ב; ובב"ת טז, א) כלומר הקב"ה יודע כוחו ועצמתו של היצר ולכן ברא לו תרופה מיוחדת והיא התורה כי יצה"ר הוא מאש, ואיך בשר ודם ינצח אש? ועל כן נתן לו תורה שהיא אש והיא חזקה יותר מיצה"ר, "הלא כה דברי כאש נאום ה'" (ירמיה כג, כט) ואש התורה מבטלת אש היצר ומשום כך אמרו "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (סוכה נב, ב; וקידושין ל, ב) כי בבית המדרש בוערת תמיד אש התורה והיא תכבה אותו.

•  

   ברם יסוד זה נסתר מהגמרא בברכות (ה, א) שאמרו שם לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר... יעסוק בתורה ואם לאו יזכור לו יום המיתה" רואים מכאן שגם התורה אין בכוחה לנצח יצר הרע ואיך אמרו "משכהו לבית המדרש"?

  
  

• אלא מוכרחים לחלק כך: התורה שדיברו עליה חז"ל היא תורה שנלמדת לשם שמים, לשם מידות טובות ונעלות, תורה שנלמדה מתוך יגיעה ושקידה רבה מתוך "מיתה עצמית" (ברכות סג, ב; שבת פג, ב) ורק תורה של סגולות רוחניות נשגבות מסוגלת להציל אדם ולצייד אותו בכוחות אדירים נגד יצה"ר כאמרם "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב, ב; תענית ז, א) וכעין זה כתב מרן אור החיים (ריש פרשת בחוקותי פירוש ה) שתורה שמעורטלת מתכנה האלוקי וסגולותיה השמימיות אין בכוחה להציל את אחיתופל וחבריו שלמדין תורה שלא לשמה ומפני גסות רוח שהיתה בהם נעקרו מן העולם (סנהדרין צ, ב: תנדא"ר לא) ולמדו תורה לא אליבא דהלכתא (סנה' קו, ב) ולמדו תורה לשם מידע ולא לשם מידות טובות ומינות הייתה נסוכה בהם (במדב"ר יח, יג).

• ולפי זה הכל תלוי בשיקוליו של האדם – אם עוסק בתורת אמת ובמידותיה התרומיות יש בכוחו, כח האש של התורה לבטל אש היצר, ואם לא, רק המיתה המצביעה על אפסיות האדם בכוחה לדחות לגמרי פיתויי היצר השייכים לענייני החומר של העוה"ז (עיי"ש במהרש"א).

• לפי מה שכתב מרן הראי"ה (עין איה ברכות ח"ב 331) שיצר הרע הוא "כוח מאזן" של האדם, חלק מבריאותו הנפשית כי הוא נותן לו סיפוק לנטיותיו הנפשיות וזה בתנאי שלא מפריז בהן אלא משתמש בהן במינון נכון והכרחי ולא לחרוג מגבולות המוסר.

• המכשול הזה הוא רק זמני כל זמן ש"זוהמת הנחש" שולטת בעולם אז הוא פועל במלוא כוחו ומרצו להדיח בני אדם מיורשם האלוקי, אבל לעתיד לבוא הובטחנו שיאבדנו מן העולם כאמרם "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ) ודרשו רז"ל (סוכה נב, א) ואת "הצפוני" זה יצה"ר שצפון בלבו של אדם, וידיחהו לארץ ציה ושוממה (שם ביואל), למקום שאין בני אדם מצויים להתגרות בו, ויבולע המות לנצח, וכן הבטיח יחזקאל בנבואתו "והסירותי את לב האבן מבשרם" (יא, יט) והאבן הוא היצה"ר (שם סוכה נב, א) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב) וכן אמרו בסוכה (נב, א) "לע"ל מביא הקב"ה את יצה"ר ושוחטו".

• יצר הרע הנקרא "מכשול" אינו משתלט על אדם בבת אחת אלא בהדרגה, בשלבים, ועל פעולה זו חז"ל קראו ליצה"ר בשם "הולך" כלומר הוא בא לאדם ועובר ממנו, אבל אח"כ הופך ל"אורח" ולבסוף נעשה "בעל הבית" (סוכה נב, א).

• יוצא כשהיצר רואה שהאדם מתחיל להתדרדר, הוא נכנס במחשבתו ובמעשיו, וככל שההתדרדרות הולכת ומתעקמת, היצר הולך ומתחזק, הולך וקובע דירתו באדם להחטיאו עד שאומר לו לך עבוד 

   

   ע"ז והוא הולך ועובר (שבת קה, א) ולכן על האדם להרחיקו, לבל תת לו שום "חניית בינתיים" כדי לסלקו ולהוציאו מקרבו.

  
  

• וחז"ל בחכמתם ובהבנת טיבו של היצר שהוא יצר חכם מחוכם, ערמומי, מתעה ומשטין, אמרו יסוד פסיכולוגי באדם "משביעו רעב מרעיבו שבע" (סוכה נב, ב) כלומר ככל שהאדם מגביר תשוקותיו, משחרר יצריו וממלא מאוויי לבו, הוא נעשה רעב יותר לתשוקות נוספות.

• חז"ל גילו לנו שאם רוצה האדם שהיצר לא ישתלט עליו, ידבק בחסד, בטוב בשכלו ובנפשו, והטוב מכבה את כוחו הרע של היצר ולכן רק תורה וגמ"ח יכולות לנצח יצר הרע, לרסנו ואין התורה מדכאת יצרים כי הם "בונים" מצד עצמם ולכן אין לחסלם אלא לכוונם לאפיקים רצויים וחיוביים כי אם נחסל יצר המין לא יהיה קיום המין וכו' והאנושות בנויה על מצות פריה ורביה.

• וחז"ל הדריכונו שלא לשבור החשק לעבור עבירה אלא רק להימנע מלקיימה וכך לשון הספרא (קדושים יא, כב) רשב"ג אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר, ללבוש שעטנז, אי אפשר לבוא על הערוה אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" כלומר האדם יכול להשתוקק לאכול בשר בחלב אבל עליו להתגבר על יצרו מתוך מאבק נפש, ומתוך כך הוא אדם שלם.

• ברם בענין ישנה סתירה בין גישות הפילוסופים לבין גישת חכמי ישראל.

• דעת הפילוסופים "החסיד" שאינו מתאווה לעבירות הוא מעולה כי אדם המשתוקק לרע, יש בנפשו קלקול כי שלמה אמר "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י ועיין ב"ספר המדות" מאמר ז, פרק יא).

• דעת חכמי ישראל הכובש את יצרו הוא מעולה מן החסיד כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א) כי התגברותו על יצה"ר היא יותר קשה "ולפום צערא אגרא" (אבות פ"ב מ"כג) שהרי הוא מקריב את נפשו כדי למלא חובתו לאלקים ואדם, ואין להתהלל בחוסר תאוה והיעדר הרגש הנאה כי לא מעלה היא אלא פחיתות ולכן בזאת יתהלל המתהלל בהתגברותו על תאוותיו ובמושלו ברוחו, וב"שמונה פרקים" לרמב"ם (פ"ו), הביא את הספרא הנ"ל ומיישב את הסתירה בין חכמינו לבין דעת הפילוסופים - אין כל סתירה בין שתי הגישות אלא שיש להבחין בין שני "סוגי רע", הפילוסופים עוסקים במוסר הטבעי, כלומר בדברים השכליים שהשכל האנושי מחייב אותם כגון גניבה, שפיכות דמים, אשת איש, ולכן "הרע" שעליו מדברים הפילוסופים הוא הרע השייך לשכליות ולמפורסמות ולכן אדם המשתוקק לעשות מעשה בלתי מוסרי כגון גניבה, גזילה, רצח וכו' הוא באמת בעל פחיתות נפשית, ובודאי שלא על מצבים אלו אמרו חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, א) ולכן טוב ורצוי שלא יהיה אדם בעל נטיה נפשית לדברים אלו כלל.

•  

   ולעומת זאת "הרע" שדיברו עליו חכמינו שאין גנאי להשתוקק אליו הוא "רע" המוגדר ע"פ הציוויים האלוקיים, ועל זה מצד טבעו החמרי אין גנאי ללהתאוות אליהם כי גם לאחר מתן תורה שקיבלנו איסורים אלה כ"שמעיות", אין טבע האדם משתנה ועדיין יש לו נטיה אליהן אלא התורה מצווה אותנו לעשות מאמצים נפשיים כבירים לכבוש את יצר התאווה, וכידוע שככל שהאדם מתקדם במעלות רוחניות גבוהות היצר מתלבש עליו על מנת להכשיל התקדמותו.

  
  

• בעת שהאדם החמרי מפעיל רצונו להתקדם לחירות האמיתית ולהפקיע עצמו מהמציאות הטבעית בה הוא שבוי מעורר כוחות הסטרא אחרא להסיטו לדרך הטמאה, לפגוע בצלם האלוקי שבו, ולכן תלמיד חכם נתון במאבק תמיד בין יצר הטוב ליצר הרע, ומתח רב קיים בין שתי הנטיות ואם האדם לא יבטל עצמיותו וישתלט על רצונותיו השליליים עלול למעוד, ליפול בפח ויתפס ברשתות היצר.

• ולפי זה יש לקיים מצוות התורה ללא חיפוש טעמים למצוות כי "גזירה היא מלפני ואין רשות להרהר אחריה" (במדבר רבה פרק יט, ג, ו) ומפרשת "פרה אדומה" שהיא "חוקה", אנטי שכלית נלמד לכל התורה שגם מצוות שהשכל האנושי מביא אותן יש לקיימן מצד הציווי האלוקי ולא בגלל טעמן, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' מעילה פרק ד, הל' יג: ורש"י לבמדבר כג, י).

• "המצוות" הן גזירה עליונה ושורשן למעלה מהשגת אנוש המוגבלת ועל ידי קיומן בצורת חקה אלקית האדם מגלה אמונתו הגדולה והתקשרותו לבוראו, התבטלותו הגמורה לרצון הבורא וכן כתב מרן אור החיים (ריש פ. חוקת ד"ה ובדרך) "כי קיום מצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמות הנפש לקיים כל מצוות הבורא כי כשנפשו של האדם שלמה עם הבורא יתברך הוא מקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית, מתוך רצון אמיתי וזה אבן בוחן לעבודת ה', לאמונתו ללא שיור לקונו (עיין בדבריו ולשמות יד, טו).

• וכתב בעל "פרדס רמונים" (שער לא שער הנשמה פרק ח) כי לפי הכנת הדברים התחתונים, כך חלק העליונים להידבק בהם וכמו שחשק המסובב לעלות אל סיבתו, וכחשק העלול אל עילתו כך חשק העילה שיתקרב עלול אליו" (עיי"ש).

• וגם במצוות השכליות שהן מושכל ראשון שכל בר דעת מבין, יש לקיימן מצד הציווי האלוקי ולא מצד האטיקה המוסרית, כי זה מראה על אמונה חזקה בה'.

• ברם עלול האדם לטעון שעשיית מצוה בלא ידיעת טעם הרי עושה מעשה שאין בו ממש כגוף בלא נשמה, וכמו שכתב האריז"ל שמעשה ללא כוונת הדבר הוא ככלי ריק כי עיקר הוא במחשבה, ולכן כנגד טענה זו באה התורה ומיישב "אם בחוקותי תלכו" כלומר אם יעשה אדם מצוה בכוונה זו שה' חקק אותה וציווה לעשותה תועיל כוונה זו כאילו קיימו המצוות כמו שנתכוון לעשות (אור החיים למדבר יט, ב ד"ה אשר ציוה; ואור החיים לויקרא כג, ג אות לג).

•  

   ברם אין שום איסור להבין טעמי המצוות כי ידיעת כוונת המצוה נותנת בלב האדם יראה ואהבה בידיעתו ואם אינו יודע כוונתה כתב בעל "ראשית חכמה" (שער ד פרק י) כמו תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה, ותפילין במוחו ובזרועו כמו אבנים (עיי"ש) והכל יעשה מתוך סייג יסודי שאם לא יבין ייחס חסרונו לשכלו הדל ולא חסרון המצוה (הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים).

  
  

• ובימות המשיח, ייפסק המאבק התמידי בין הטוב לבין הרע, בין יצה"ר ליצר הטוב, בין הקדושה ל"סטרא אחרא" כי מאבק זה התחיל לאחר חטא "עץ הדעת" אשר יצר ערבוביה בין הטוב לבין הרע, וכשיתוקן העולם לישוב לאיתנו הראשון, לתכליתו הבראשיתי, והטוב נפרד מהטוב, אז כוחו של יצה"ר ינוטרל וייהפך לכוח טוב אדיר שיסייע להשכין שכינה בתחתונים כי הקב"ה התאווה לדור בתחתונים להיות שותף עם בני אדם (תנחומא נשא ובר"ר ג, ט), ועל ידי עבודתנו הרוחנית המושלמת אנו מכשירים את העולם הגשמי להיות "דירה להקב"ה" ואז יבולע הרע לנצח.

•  

• יצר עבודה זרה ויצר הזנות

במדרש (שהש"ר ז, ח) מובא שקיימים שני כוחות עיקריים באדם וכך דרשו על הפסוק "זאת קומתך דמתה לתמר" ר' חוניא אומר שני יצרים ברא הקב"ה בעולמו: יצר עכו"ם ויצר זנות, ויצר עכו"ם נעקר, ויצר הזנות קיים, וחז"ל ביומא (סט, ב) מספרת שחז"ל רצו לבטל את שני הכוחות הללו, ולבסוף החליטו לבטל יצר העכו"ם וזה גרם להחליש "יצר דעריות", והעומד וכובש ביצר הזנות כוחו גדול ויכול להתגבר על שאר היצרים וגם נגד העכו"מיות ולכן הגוף היהודי החתום בברית קודש, ובשרו קדוש מסוגל להתמודד עם כל ערכי המוסר של האומה הקדושה (עיין אורות – אורות התחיה לג).

בסיכום כל הסוגיא: מצד הנפש האלוקית שבאדם, ברור ומובן שיסודו הוא הטוב והיושר שבו שהרי הקב"ה עשהו "ישר" וכפי שאנו אומרים כל בוקר "אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה היא", אבל בכניסת הנשמה בגוף החמרי, היא מתלבשת בנפש הבהמית על כל מרכיביה ועלול האדם להיכנע לפראיות החמרית שבו, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו, - משננער ממעי אמו" (ועיין הרמב"ם במו"נ חלק א, פרק כ; הגהות נפש החיים שער א פרק ו – עמוד יז-יט).

עבודת האדם היא לא להרוג יצר הרע כמו שעשה דוד המלך "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, כב) אלא לקחת יצר הרע ולרתום אותו לעבודת ה', כי הקב"ה אינו חפץ בכליונו של הרע אלא בהפיכתו לטוב כמו שעשה אברהם שהכניס קדושה בכל תאוות היצר, והקב"ה מסייע לאדם להוציא קדושה גם מן היצר הרע (עיין צדקת הצדיק אות קב).