מהות תחיית האדם

מהות תחיית האדם

תחית המתים: הוא אחד מי"ג עיקרים והכופר בה אין לו חלק לעוה"ב (משנה א' בפרק חלק) והיא קימת המתים שנית לחיות עלי אדמות, והיא יסוד גדול ביהדות וכדברי הרמב"ם: "ותחית המתים הוא יסוד מיסודי משה ע"ה, ואין דת ואין דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה" (פיהמ"ש סנהדרין פ"י). וחז"ל מצאו לה רמזים בתורה והסתמכו על פסוקי תורה, והרס"ג הקדיש לה מאמר מיוחד בספר "אמונות ודעות" (מאמר שביעי) והרמב"ם קבע אותה בין י"ג העיקרים שלו בהקדמתו לפרק חלק.

הרמב"ם במאמרו "תחית המתים" אומר שהתורה אינה זוכרת חידוש זה בפירוש מפני ההמון שהעבירות קלות בעיניו ויש צורך להפחידו ולאיים עליו בענשים הממהרים לבוא. ותחיה זו סובר הרמב"ם אינה התכלית האחרונה כי האדם יש לו הכרח למות, ויתפרדו מרכיביו הגשמיים, ובימות המשיח ימי המנוחה, יתארכו ימיו כי יסורו ממנו הדאגות (עיין הלכות מלכים פ"ט) ואחרי מיתתו תהיה תחית המתים שהגוף יקום לתחיה ואחר כך ימות כי התכלית העיקרית סובר הרמב"ם היא עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתייה כי אם השארת הנפש בקיום המושכל (פירוש לחלק והל' תשובה פ"ח הל' ב). והרמב"ם לא הזכיר תחיית המתים לא במורה נבוכים ולא במשנה תורה אלא בפירוש המשניות לסנה' פרק י.

 הרמב"ן מתנגד לשיטה זו ולא חילק בין תחיית המתים ועולם הבא, ותירץ (בשער הגמול ח"ג) כל הספקות שהזכיר הרמב"ם, ולדבריו תחיית המתים היא התחנה האחרונה, כלומר לפי הרמב"ן עוה"ב אינו עולם הנשמות כפירושו של הרמב"ם (פ"ח מהל' תשובה ופ"ט ה"ב, ובפי' המשניות פרק חלק, איגרת תחיית המתים, מו"נ ח"ב פכ"ז כט) אלא עולם שעתיד הקב"ה לחדש אחרי המשיח והוא עולם ששם בו גוף חזק ובריא, וכדעת הרמב"ן סוברים הר"ן והרמ"ה (בחידושיהם לפרק חלק) וכן הרס"ג באמונות ודעות, והרע"ב (בריש פרק חלק) ושאר הגאונים, וכן רש"י בסנהדרין דף צב ד"ה לאחר, וכן הרבה להשיג עליו הראב"ד (שם בהל' תשובה) אבל הכס"מ, הלח"מ סילקו אי הבנת הראב"ד בדעת הרמב"ם.

והרמ"ה הביא דברי הרמב"ם וכותב שלפי הרמב"ם תהיה תחיית המתים בימות המשיח וכמ"ש בהל' תשובה, ושיחיו חיים ארוכים ואח"כ מתים ואח"כ יהיו חיי עוה"ב בלא גוף ובלא גויה אלא נפשות הצדיקים כמלאכי השרת, ועיקר מתן שכרם של הצדיקים והעונשים של הרשעים אינו אלא בו.

יוצא לנו שלפי הרמב"ן ודעימיה עולם הבא הוא שם מונח לזמן תחיית המתים. ולפי הרמב"ם, שם מונח לעולם הנשמות אחר מות הגוף (עיין באמונות ודעות מאמר ז, פו. מאמר ט, פב. וביד רמה באריכות).

הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ח ה"ב) כתב שעוה"ב הוא עולם הנשמות כמלאכי השרת וכו'. והשיג עליו הראב"ד ואמר שהרמב"ם סובר שאין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד ואין זה נכון כותב הראב"ד, כי הרי חז"ל אמרו "צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם אינם חוזרים לעפרם אלא עומדים בגוייתם (סנהדרין צב) וכו'. ועיין בכסף משנה שמפשר וכותב שאין חילוק בין ראב"ד ורמב"ם ואין הבדל אלא בשמות בלבד. שלרמב"ם עולם שלאחר המות יקרא "עולם הבא" וכל אותם מאמרים שהביא הראב"ד להסתייע בהם הם "עולם התחייה" כשהקב"ה יפקוד המתים להחיותם, אלא שהראב"ד קורא לעולם התחיה עולם הבא, ועיין בלחם משנה שם.

והנה מחלוקת רמב"ם ורמב"ן תלויה באשלי רברבי, והיא מחלוקת בין מדרשי חז"ל בכמה דוכתי.

העיקרים (מאמר רביעי פל"א) כתב שיש שני מיני עוה"ב, אחד אחר המוות קודם תחיית המתים, ואחד אחרי תחיית המתים. ובפרק לה כתב שבזמן המשיח תהיה התחיה ליחידי הסגולה כמשה ואהרון שיבואו אז לפרסם אמונת השי"ת בעולם, ועיקר תחיית המתים הכללית תהיה ליום הדין [ועיין בזה שדה חמד חלק טו, מערכת מ, כלל ריח].

הרב חסדאי קרשקש (אור ה') כתב שהתחייה אינה כללית כי אם בשביל צדיקים גמורים ורשעים גמורים, וכוונת ה' להראות בשניהם את היושר האלוקי, והיא התחנה האחרונה כדעת רמב"ן ודעימיה.

ביררנו מהו "עולם הבא" שלדעה אחת הוא עולם הנשמות אחרי כליון הגוף ונהנות שם מזיו השכינה, ולדעה שניה הוא העולם שיבוא בתחייה ויחיו בו גוף ונשמה יחד. יש גן עדן בארץ שהוא מקום מובחר מכל חלקי העולם מכוון לגן עדן של מעלה, והנפש בצאתה מן הגוף מתמקמת במקום זה ומתעדנת בהתבוננות גדולה להשכיל יותר ומתרגלת לציורים של מטה ואחר כך עולה לגן עדן העליון להיות צרורה בצרור החיים ולהתעדן שם מזיו העולם הבא הנשפע לשם דרך המקורות (עיין נפש החכמה).

מקום העונש הוא גהינום של מטה שנמצא בספירה הארצית והוא דוגמת גהינום של מעלה ואש דקה מן הדקות דולקת בו ומענישה נפשות הרשעים והכל תלוי לפי מדרגת הרשע והכל מתלבן ומטהר פה כדי לזכות להיות הנפש צרורה בנצח.

נחזור לברר איך תצוייר השגת השכר או העונש בעולם הבא לפי שתי הדעות: לשיטת הרמב"ם שעיקר השכר הוא רוחני ורק לנפש, ולשיטת הרמב"ן שהשכר בעוה"ב הוא לגוף עם הנפש יחד.

לפי רמב"ן ודעימיה הסוברים שאין קיום ושלמות לנפש מבלעדי הגוף, והגוף הוא כלי אליה לתת לה מציאות וקיום לעשות רצון בוראה הרי ראוי שישלם לגוף שכר עמלו אשר טרח בשיתוף עם הנפש והשכר הוא שיהיה האדם קיים בגוף ונפש אחר התחייה וזה בטיהור וזיכוך החומר הגופני דוגמת חומר הגלגלים ויתקיים הגוף והנפש יחד קיום נצחי, והעונש לפי שיטה זו יהיה נצחי בגוף ונפש יחד, ואם תשאל איך יצויר עונש זה? הרי התשובה היא שהקב"ה יחדש בגוף הרשע כוח לקבל ולסבול עונשי גהינום שבו דולקת אש דקה מן הדקות שנבראת במיוחד למטרת הענשת הרשעים.

ולדעת הרמב"ם ודעימיה הסוברים שכל השכר הוא לנפש בלבד ולא לגוף, צריך להבין ולדעת איך יצוייר שיגיע עונש לנפש השכלית הנבדלת מחומר?

והתשובה היא: הנפש היא רוחנית, שכלית, ובהיפרדה מהמסגרת הגופנית משתוקקת לטבעה הראשון מצד ההשכלה שבה לעבוד את ה' כפי שהיתה מתאווה בגוף ולכן כאשר האדם בעולם הזה השכיל וסיגל כל חייו לתורה ולמצוות שהן המזון של נשמתו ובזה עשה רצון בוראו, הרי מגמה זו אינה נפרדת מהנפש אחר המות ולא תעזוב אותה עד שתדבק בשכליים הנבדלים העובדים את ה' על דמיון אותה דרך של הנשמה בגוף, ואז מגיעה למדרגה עליונה יותר מן הראשונה וכשהיא בסביבה של השכלה עליונה שכולה מציאות רוחנית עליונה הרי מסתגלת אליה ומתענגת במושכלות וזה מכח שהתרגלה לחיים אלה בהיותה בעולם הזה, ולכן המזון הרוחני הזה שהזין אותה נותן לה זכות וכוח להתמקם במקום השכליים הנבדלים ולהתענג כמותם, ושכר זה אי אפשר לציירו כשאנו בעולם הזה, ואפילו הנביאים שעמדו בסוד ה' לא יכלו לצייר אותו וכדברי חז"ל "כל הנביאים כולם לא התנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלוקים זולתך", כלומר שהשכר הרוחני שהוא תענוג עוה"ב לא יושג ערכו ודמיונו באמצעות החושים הגופניים, ולפי זה מובן מה שקראו חז"ל לעולם הבא "גן עדן של מעלה" כדי להורות לנו שהנפש בהיותה כלואה בגשמיות אין בכוחה לצייר התענוג של מעלה הצפון לה.

והעונש הרוחני לנפש בעוה"ב הוא: כי כאשר האדם היה רודף אחרי התאוות והמותרות הגשמיים, ונפשו נותקה מטבעה וחפצה לעשות רצון בוראה ונמשכה אחרי הגוף שהוא מנוגד לתכונתה

 הטבעית, הרי מתרגלת לאורח חיים זה, ובהיפרדה מן הגוף כוספת לאותם הדברים שהיתה עושה בחיים וכאן בעוה"ב אין לה כלים להשיגם, ומצד אחר בהיותה בסביבה של צורות עליונות אז מצד טבעה הרוחני משתוקקת להידבק אליהן, אולם אינה יכולה להתרגל לעבודה עליונה זו משום שלא הכינה עצמה בעוה"ז, ולכן היא נמצאת בין הפטיש והסדן ויש לה צער מכאיב מכל צער שבעולם יותר משריפת האש או קור נורא, וצער כזה א"א לציירו ומובן הדבר כי הרי אדם שנקלע בין שתי תשוקות הפכיות מצטער נורא כל חייו.

ובכדי לקבל צער זה, הקב"ה מגביל אותה במקום מיוחד והוא הנקרא בפי חז"ל "גהינום" כי הוא מגביל את הנפש לקבל הצער עד מירוקה.

ולפי זה יוצא שגהינום מוגבל ביסודו כי הוא מגביל הנפש לתקופה מסויימת עד זיכוכה משא"כ מקום השכר אין בו הגבלה ולכן עולם הבא הוא עולם הרוחניות הגדול שהנשמות נהנות מזיו השכינה, ומקום מלך העולם אין בו גבוליות וממילא אין הגבלה לשכר שמבטיח לעושי רצונו [ועיין בזה האלבו מאמר ד פרק לג].

והנה כפי שאמרנו העונש הוא יחסי, וכמדרגת החוטאים בנפשותיהם יתמיד עונשם ולכן לימדונו חז"ל:

א) שהזמן שנידונים הרשעים בגהינום הוא י"ב חודש, ולאחר מירוקה וזיכוכה זוכה הנפש למדרגה לפי המעשים הטובים שעשתה בחייה.

ב) וישנם שאחרי תקופה זו בגהינום ואין בידם מעשים טובים כדי לזכות לשום מדרגה, אלה באים להעדר, לכליון גמור וזהו הכרת הנזכר בתורה, וזה אמרם ז"ל "נשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים" (ר"ה יז ע"א).

ג) ויש רשעים שנידונים בעונש נצחי לפי מעשיהם והם שכפרו בתורה ובעיקרי האמונה, והקב"ה מגביל מקום לנפשותיהם לסבול העונש הנצחי.

יוצא, שהזמן של זיכוך ומירוק לנפש הוא י"ב חודש ואפילו צדיקים גדולים מזדככים זמן מה והוא י"ב חודש וזה מה שאמרו חז"ל על שמואל שהיה צדיק גמור שכל י"ב חודש אחר מיתתו היתה נשמתו עולה ויורדת ובעבור זה היה ביכולת בעלת האוב להעלותו ולאחר י"ב חודש הנשמה עולה למקורה ואינה יורדת יותר.

ולפי זה אליהו שעולה ויורד תמיד, מדרגתו מדרגה מיוחדת והוא לובש מפרק לפרק לבוש גופני ומופיע בין החיים ודרגה זו היא דרגת מלאך (זוהר ויקהל) ואומר האלבו (עיקרים מאמר ד בסוף) שזהו סוד המלבוש שנזכר בדברי חז"ל.

רינו ש"תחיית המתים" היא אחד מעיקרי אמונתנו, ונשאלת השאלה מה צריכים שוב בתחיה להביא נשמה מאוצר הרוחניות לחיבור מחדש עם הגוף הנגוף אחרי שנפרדה ממנו, הרי אין לך תענוג גדול מזה שהנשמה מתעדנת בעליונים?

לשאלה זו לא מצא תשובה הרמב"ם במאמרו "איגרת התחיה" שלו.

אולם הגאון, הרמב"ן, קרשקש, ושאר חכמי ישראל אמרו שתכלית התחיה הוא כדי שהצדיק העובד את ה' בחייו שהיה מורכב מגוף ונפש יקבל שכר עבודתו והרשע יקבל עונש מריו בשניהם יחד. והאברבנאל בספרו "צדק עולמים" דחה הסבר זה ואומר שאם היה מחויב שיקבלו שניהם ביחד השכר או העונש, היה להם לקבלו בעולם הזה ולא יצטרכו לפליאת התחיה, ולכן סובר מהרי"א שמגמת התחיה כוללת שתי תכליות: א) פרטית ומצומצמת בנוגע לישראל. ב) בנוגע לכלל האנושות וישראל בכללם.

א. הפרטית היא: אלה שמתו בצער הגלות ולא זכו לראות בטוב ה' וישועתו יקומו בתחיה לראות פלאי ה' ולזכות לתשועתו ליהנות מתענוג עולם הבא. וכפי שענה הקב"ה לישעיה "יחיו מתיך נבלתי יקומון" (ישעיה כו, יט).

ב. הכללית: לפי שהיו האומות שקועות באמונות משובשות וכוזבות ולא השיגו התכלית האמיתית שבשבילה נבראו ומפני זה כדי שלא תהיה בריאת המין לריק, ראה הקב"ה להורות לפניהם את הדרך הנכונה ולכן מחיה הקב"ה מקצתם צדיקים גמורים, מקצתם נביאים, חכמי הדורות הנודעים, רשעים קיסרים, מלכים וכו' ויקראו ויעידו פה אחד שהקב"ה אחד ושמו אחד, ויגידו בפה מלא ששקר נחלו אבותיהם ומשה אמת ותורתו אמת, ובכך החיים האלה יפרסמו אמיתות מציאות ה' ותורתו ואז יעזבו אליליותם ויטו לבבם לדברי האמת ולא ילכו עוד אחר ההבל וזהו הנקרא "יום ה' הגדול" שהנביאים התנבאו עליו.