השכר הרוחני - הייעודים הגשמיים בתורה

השכר הרוחני - הייעודים  הגשמיים בתורה

נציין כמה מחכמינו הגדולים שניסו למצוא טעמים לשאלתנו:

• והנה תמיהתו של בעל העיקרים (מאמר ד פרק טל): למה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני כמו שנזכרו הייעודים הגשמיים? והיותר קשה - ממשיך האלבו (העיקרים) - כי מאחר שלא נזכר היעדים הרוחניים שהם עיקר השכר, למה הזכיר היעודים הגשמיים שאינם עיקר? והאלבו הביא כמה ישובים לשאלה (עיין בפרקים לט, מ, מא).

ב. רבי יצחק עראמה בספרו העקדה (עקידת יצחק), בפרשת בחוקותי, כותב:

"בעלי הדתות המאמינים בשכר ועונש מאת ה' לעושי רצונו ומכעיסיו, ישיגו על תורתנו: אחר שהשכר הרוחני הוא העיקר המכוון מהתורה, איך שתקה התורה ממנו ויעדה השכר הגופני הכלה ואבד ושמתהו לתכלית לאנשים במעשים התורניים"?

ג. האברבנאל בספרו "צדק עולמים" ובפירושו לתורה (ויקרא כו, ד"ה השאלה הא') כותב וזה לשונו:

למה זה היו יעודי התורה ושכרה כלם דברים גשמיים כמו שזכרו בברית הזה ולא יעדם בשלמות הנפשיי ושכר הנשמה אחר המות באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמתית וטובות העצמי. וכבר שות שתו השערה האויבים עם הכתוב הזה וכחשו היות לישראל שכר נפשיי אחר המות מפני זה.

• וכן הרמב"ן בפירושו לויקרא פרק יח, כט. ולפרק כו, יב. ולשמות פרק ו, ב. ולויקרא יח, כט.

ונאמרו הרבה תשובות לבעיה זו:

א. הראב"ע: בפירושו לפסוק "אני אמית ואחיה" (דברים לב, לט) כותב: "מזה הכתוב נלמד חיי עולם הבא". וממשיך אבן עזרא להביע השקפתו למה התורה מדברת על יעודים גשמיים ולא רוחניים:

 "ולפי דעתי שהתורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודבר עולם הבא לא יבינו אחד מני אלף כי עמוק הוא". 

כלומר הואיל והתורה ניתנה לכלל ישראל, לציבור על פרטיו המגוונים, ויש צורך להגישה בלשון מובנת ומתקבלת על הכל, ולכן רק היעודים הגשמיים הנוגעים לחייו הגשמיים של כל אחד ואחד מובנים לו, כי בזה אין שום מחלוקת, מה שאין כן שכר רוחני בעולם הבא, שעולם הבא עצמו נתון במחלוקת מהו, ויותר טוב שלא להזכירו לכלל.

ב. הרמב"ן (בשמות ו, א ד"ה וידבר אלוקים; בויקרא יג, כט; ובויקרא כו, יב) מתרץ וזה תמצית דבריו: משום שהנפש היא אלוקית מחוייבת הקיום בדרך יצירתה ואינה כלה, וכשם שלא דיברה התורה בחוקיות הטבעית כן לא תדבר בהישארות הנפש אשר היא ראוייה לקיום מתולדתה ושבה למקורה העליון.

והנה הרמב"ן מתרץ במקום אחר כמו הר"י אלבו בעיקרים (רמב"ן בדברים יג, יא) כי כלל יעודי התורה הגשמיים אינם נאמרים על היחיד רק על כלל האומה, ובהיותם כוללים אי אפשר שיהיו נפשיים (עיין בעיקרים מאמר ד פרקים לט-מ). וכן כתב המהרש"א בקדושין (טל ע"א) לחלק בין יחיד לציבור, והיעודים הטובים נאמרו לציבור שבזכות מעשיהם הטובים זוכים לשכר בעולם הזה, והיחיד מריעים לו בעולם הזה כדי להיטיב לו לעולם הבא.

ג. והעקידה אומר שאין מקום לשאלה משום שהתורה עצמה מכריזה על היעוד הרוחני, והוא - "ונתתי משכני בתוככם" (ויקרא כו, יא), כלומר מציאות המשכן מהווה הדבקות האלוקית לישראל והתגלות השכינה בתוכם, וכפי שהמפרשים הסבירו טעם המשכן, וכדברי הרמב"ן "והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני" (רמב"ן פרשת תרומה), לאחד האומה ולזקק מחשבתה, ואין לך שכר רוחני גדול מזה.

והנה הבאנו למעלה דברי הראב"ע שרעיון עולם הבא עמוק ואינו נתפס לשכל האנושי המוגבל, ודומה לזה מצאנו אצל הרמב"ם (בהל' תשובה פ"ח ה"ז; פירוש המשניות לסנהדרין י, א; מורה נבוכים ח"ב, כזז וכוזרי מאמר ג, כ):

"כל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינם אלא לדברים שבגוף שנהנים בהם ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל, אבל טובת חיי עולם הבא אין ערוך לה ודמיון ולא דימוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון", ועוד כדי שהטעמים הגשמיים ישכנעו גם את קטני האמונה" (הקדמת החינוך; רמב"ן לשמות ו, ב).

 כלומר שהנביאים הזכירו חיי עולם הבא ברמז ולא תיארו אותו באריכות כמו שהוא באמת משום שהוא מושג נשגב ואין בו תפיסה ודמיון, וכל דמיון והשערה מוגשת לציבור על המוניו אינם אלא לפחיתות ערך העולם הנשגב והנאצל הזה.

ד. רבנו בחיי (חובת הלבבות שער הבטחון פ"ד) הביא שבעה טעמים למה לא פורש בתורה הרוחני.

ה. לפי דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק ובהל' תשובה מיושבת קושיית המפרשים - למה העלימה התורה השכר הרוחני ויעדה רק הבטחות גשמיות?, משום שהטובות והרעות שבפרשיות הברית אינן שכר ולא עונש על המצוות, כי השכר או העונש האמיתי הוא רוחני, מגיע אל הנפש בעולם הנשמות, ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ואם תשאל למה לא תזכיר שכר המצוות ועונשם האמיתי? אלא כדי שיעבוד אדם את בוראו לשמה ולא לתקוות העונש, וכמו שדרשו חז"ל בספרי (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלוקיך - כל מה שתעשה לא תעשה אלא מאהבה", ודוד אמר: "אשרי איש ירא את ה'.. במצוותיו חפץ מאוד" (תהילים קיב, א) ודרשו חז"ל (ע"ז יט ע"א) "במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו". כי העבודה האמיתית היא העבודה מאהבה, ולא מיראת העונש או לקבל שכר גשמי, והטובות והרעות שנזכרו בברית אינם אלא הסרת המונעים והרחקת הדברים המעכבים את האדם מקניין שלמותו, ואם האדם לא ישמור דרך ה' אז יבואו עליו עיכובים כמלחמות וחולאים כדי להרחיקו מהשגת שלמותו. וכן הסביר אברבנאל.

והנה ההסבר הזה אינו מספיק לשיטת רבי יעקב, כי הרי כפי שאמרנו רבי יעקב סובר שאין בכלל שכר בעולם הזה והכל צפון לעולם הבא, וא"כ איך היעודים הגשמיים באים כשכר על העמל בתורה ומצוותיה?

אלא לענ"ד לפי דברי הגר"ח מוולוזין מתיישבת טוב שיטת רבי יעקב, כי רצון ה' להנהיג את העולם בדרך הטבע שעל ידי זה מופגנת ההשגחה האלוקית ביצורי תבל (עיין ספר פרי הארץ פרשת בא), ונתן בטבע הכוחות הקוסמולוגיים שיתנו אושר וישפיעו ברכה עד בלי די, אולם על האדם להבחין שהטבע הוא ממש השגחה פרטית, שרשרת ניסים רצופים, וכדברי הרמב"ן (בפרשת בא ד"ה והיה לך לאות):

"שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים".

ולמען לא יטעה האדם וישכח בוראו ומסדרו ויחשוב שהטבע עצמאי, מופרד מהיוצר, לכן באים ניסים לעורר לבות בני אדם על מפעלות הבורא בטבע שהוא ידו והשגחתו הטהורה, וזהו כשאדם הולך בדרכי ה' בצורה טבעית אז כוחות הטבע המכוונים ומותאמים לדעת התורה מראשית הבריאה

 הולכים במישור עם האדם ומשפיעים עליו כדי שיראה כוח הבורא ביצירתו, אבל השפע הגשמי והטובות האלה אינם שכר על מעשיו, כי השכר צפון לעולם שכלו טוב וארוך. 

ראינו שכל הפרשנים הקדמונים שלנו מקשים למה התורה העלימה השכר הרוחני כי הרי הוא עיקר השכר המצופה, כלומר שהם תופסים כשיטת רבי יעקב לגמרי ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא ואין שום שכר למצוה בעולם הזה, ומה שהתורה מציינת את היעודים הגשמיים בפרשיות הברית אינו אלא מכמה סיבות הנ"ל שהתורה אינה יכולה לתאר השכר הרוחני, ודלא כהסבר הרמב"ם שההבטחות הגשמיות הן מקצת שכר.

אולם רמב"ם לכאורה נראה שהוא דבק לגמרי בשיטת רבי יעקב, שהרי הוא כותב בהלכות תשובה פרק ח ה"א:

"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי עולם הבא, והוא שכתוב בתורה למען יטב לך והארכת ימים, ולמדו לעולם שכולו טוב וכולו ארוך, וכו'".

יוצא שהוא משתמש בדרשת רבי יעקב שהשכר הוא לחיי הנצח ודלא כשיטת חכמים, וכך אומר הכסף משנה שזו מימרא של ר"י בקידושין ובסוף חולין. וכן כתב בפרק ט. אבל כפי מה שאמרנו, הרמב"ם מפשר בין דעת חכמים ור"י שבאמת עיקר השכר בעולם הנצח, אלא שגם בעולם הזה יש צורך במקצת טובות מצד הבורא לאדם העושה רצונו כדי להשיג שלמותו, כי האדם חי בעולם הזה וזקוק להטבות חומריות כדי שיוכל להתקיים ולעבוד ה'.

והנה אם נאמר שהרמב"ם פוסק כשיטת רבי יעקב, קשים עליו המקרים של כיבוד אב ואם ושילוח הקן, והמקרה של חוצפית המתורגמן (חולין קמב ע"א), כי הרי עשו מצוה ורצונם להשיג שלמות ע"י קיום הצו האלוקי של כיבוד אב ואם ושל שילוח הקן, והיה צורך לספק להם חיים כדי לעשות עוד מצוות בכדי להשיג שלמות רוחנית?

אלא לענ"ד אפשר לתרץ הרמב"ם על פי דברי הרמב"ן בדרשתו לראש השנה (עיין כתבי הרמב"ן הוצ' מוסד הרב קוק), כי באמת השכר האמיתי הוא בעולם הבא, ובעולם הזה יש הקלות וטובות, אבל הכל לפי זכותו של האדם והשיפוט האלוקי, כי יכול להיות שהאדם הזה שקיים מצות כיבוד אב ואם היה חייב דין מוות מצד אחר כגון ששפך דמים וכו' וכל המחוייב בדינו נקרא רשע גמור ונידון למיתה, וכל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, כי ההשגחה האלוקית מעוניינת לשלם לו משהו ולכן משאירה אותו בעולם הזה מכמה סיבות, ובזה אין קושיא על רמב"ם ממקרה של כיבוד אב ואם וכו', וכדברי הרמב"ן, רבינו ישעיה מטראני וכן ברא"ם פרשת "וירא" לגבי ישמעאל (מובא בפתח עינים לגרחיד"א במסכת ר"ה דף טז ד"ה צדיקים גמורים).

ה. ראינו כעת שיטת הרמב"ם ביד החזקה, ונראה שיטתו במורה נבוכים אם הולמת עם דבריו בספרו ההלכתי.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פכ"ז) כותב:

"כוונת כל התורה שני דברים והם תיקון הנפש ותיקון הגוף. תיקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמיתיות כפי יכולתם, ותיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחייתם קצתם עם קצתם...".

כי מטרת התורה היא לאפשר לאדם להגיע למלוא שיעור קומתו השכלית והרוחנית (מו"נ ח"ג, נב. ריה"ל בכוזרי ב, ה וג, נ. וחינוך מצוה רצו).

ובסוף הפרק ממשיך הרמב"ם:

"והגידה אלינו שתכלית אלו התורות להגיע לשתי השלמויות, והתכלית האחרון היא "לטוב לנו כל הימים" (דברים ו, כד. כב, ז. ה, טז) ואמרו רז"ל "למען יטב לך - לעולם שכולו טוב, והארכת ימים - שכולו ארוך" (קידושין טל ע"ב), וזהו אומרו לטוב לנו כל הימים" כלומר להגיע לעולם שכולו ארוך על ידי העמידה הגשמית במדינה".

כלומר שלפי הרמב"ם תכלית התורה ומצוותיה לקרב האדם לבוראו וזהו תכלית המצוות לטפח האדם, לחנכו כדי להשיג קרבת אלוקים שזה עיקר מגמתו על פני האדמה, ולכן עבודתו תהיה לשמה, עבודה מאהבה, שכל מטרתה לעשות רצון בוראה, מבלי לצפות לשכר על מעשיו הטובים, והטובה הנשפעת על האדם בעולם הזה כדי שיוכל לשבת במנוחה ולקנות שלמות לעולם הבא, אבל לא מעיקר השכר הגנוז לעולם הבא (עיין תורה תמימה לדברים ה, טז).

וכאן במורה בדיוק מדגיש הרמב"ם דרשת רבי יעקב שהשכר לעולם הבא והטובות הגשמיות או הרעות אינן אלא אמצעים להגיע לטוב הצפון בעולם הנצח או למנוע ממנו להשיג אותו טוב, וא"כ אינו מזדהה לגמרי עם דברי רבי יעקב, ועוד מפרש הרמב"ם כמה מאמרי חז"ל בניגוד לדעת רבי יעקב.

והנה יש לבסס ולחזק דברי הרמב"ם שאומר שהיעודים וההבטחות הגשמיים הם אספקת תנאים טובים ונוחים לקיום התורה ויש הכרח לספק תנאים אלה ומבלעדיהם אין קיום לאדם שחפץ לעשות רצון בוראו, כי הרי האדם יצירתו מעליונים ומתחתונים והושם בעולם החומר כפי רצון בוראו, והשתלמותו להשיג דבקות אלוקית נעשית על ידי מצוות שהכתיב לו יוצרו, כי "מצוה" מלשון "צוותא" – חיבור, התקשרות לבורא, והן מתקיימות על ידי החומר, כגון אכילת מצה וכו', ועל ידי

 המצות מתחבר ומתקרב לבוראו, ואם האדם עושה מצוות מבלי שיהיו לו אמצעים לקיימן אז אינו יכול לבצען כי הרי אין לו במה לעשותן. 

לכן העצה היעוצה מגבוה היא שהאדם יגלה רצון כן לשמוע לתורה, ושמיעה זו תביא לו ברכה ואמצעים גשמיים שעל ידם יקיים המצוות ויתקדם בהשתלמותו הרוחנית, ואין לראות בברכה חומרית קללה לאדם אלא אדרבה שפע עליון, כי האדם כשלעצמו מעורטל יכולת. ולענ"ד זוהי העזרה האלוקית שמספק לו בכדי לנגח היצר על ידי מצוותיו, ומבלעדי אפשרויות גשמיות אלו אז הוא נתון בעוני ובחוסר כל וכבול מלקיים רצון בוראו וזה כליון ואבדון לנשמתו.

ולפי זה מובנים דברי חז"ל לפסוק "את הברכה אשר תשמעו" (דברים יג, כו) שהברכה עצמה היא השמיעה והציות לתורה, ודורשי רמזים מצאו רמז לדבר בסופי תיבות "את הברכה אשר תשמעו" סופי תיבות - 'תורה', וברכה זו בודאי מביאה להצלה נפשית כי עיקר הברכה היא לתת אפשרות לאדם לקיים מצוות, וזהו גם כן אמרם "שכר מצוה - מצוה" (אבות פ"ד מ"ב, אבדר"נ כה, ד), כלומר השכר של קיום המצוה גורר אחריו עוד מצוות אחרות, וכך לימדונו חז"ל (ילקו"ש ראה) "את הברכה" "את לרבות" - כלומר שעם הברכה אני נותן לכם גם זאת "אשר תשמעו" - לשמוע לקיים שאר מצוות, ואם האדם אינו חפץ בתורה הרי "שכר עבירה - עבירה", כלומר הקב"ה אינו מספק לו התנאים הדרושים לקיים מצוות ואז הוא נמצא כל הזמן מרוחק מהקב"ה, וזוהי העבירה עצמה.

יוצא שהשמיעה בעצמה היא בכלל הברכות שהקב"ה נותן לאדם כוח להוסיף שמיעה אחר שמיעה (חפץ חיים על התורה), ותגרור אחריה שפע חמרי רב שלא יגריע ח"ו ממילי דשמיא אלא יקדם האדם שיסודו מעפריות בעשיית מצוות נוספות להוסיף קדושה וטהרה, וכדברי הפסוק עצמו "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו) ודרשו רבותינו ז"ל (בדברים רבה שם) בבואך - לפרקמטיא, ובצאתך - מן הפרקמטיא, והרחיב על זה בעל 'העמק דבר' פירוש לדבר שלא נחשוב שהברכה החומרית תפתה אותנו ותטמא אותנו להישקע בתענוגים אלא ההבטחה היא שגם העיסוק בדברי העולם נובע מברכת ה', וברכה זו שגנוז בה דבר ה' ירסן החומר וידרבנו לתשמישי קדושה ולמטרות אלוקיות, כי לולי זה מה פתאום יהיה שכר מצוה ברכה גשמית אם תגרור אותנו לרעה, אלא בודאי תגרור אותנו לטובה להשגת הטוב הצפון לאדם בעולם השכר.

 וידועים דברי חז"ל (ברכות נד ע"א, וסא ע"ב) שגם בממון עובדים את ה', כאמרם "בכל מאדך" שגם במאד (ממון) שלך תאהב את ה', כי רוב המצוות מקיימים אותן על ידי הכסף, ולפי זה "עניות" קשה ומעבירה את האדם על דעת קונו, ו"עני חשוב כמת" (נדרים ז ע"ב) כי ממונו של אדם הוא

 חיותו (מכילתא בשלח, ועיין מג"א או"ח סימן רמח ס"ק טז), ועניות קשה מכל יסורין שבעולם (שמות רבה לא, א. ותנחומא משפטים יא). והשפע הגשמי אינו פרי מאמציו של האנוש אלא שפע עליון מטובו יתברך, ולכך בא הוידוי של מעשרות בציבור להכיר ולהודות על הטובה (עיין בחינוך מצוה תרז בעיקר הוידוי), ובטובה זו מגיע אדם לעבודת ה' במלואה, וזה רואים בברכה האלוקית:

"ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח, ג) – "רבנן אמרי שתהא ברוך בעיר על ידי שנתברכת מן השדה שנתנה הארץ את פרותיה" (דברים רבה ז, ח).

כלומר הברכה הגשמית שניתנה לאדם בתבואתו מאפשרת לו לקיים כמה מצוות, כגון: חלה, לקט, שכחה, פאה, סוכה, נר שבת וכו'. ואם להיפך, אדם מתרשל בקיום המצוות הרי הארץ לא תתן פריה לאדם ואז יטרד מעבודת ה', ויצטרך לחפש מזונותיו בקשיים מרובים, אבל בשמיעה לקול ה' הרי מתקיימת בו הברכה:

"ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ... ובאו עליך כל הברכות כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (דברים כח, א-ב).

ופירש הרב 'בינה לעיתים' שיש כאן שני יעודים: 1- שכר רוחני, 2- שכר גשמי.

ובהשתדלות לקיים המצוות אז "ישכון עליון" בעולם הזה ובעולם הבא, בעולם הזה - שהברכות ישיגו אותנו עד הבית "ברוך אתה בעיר" מבלי ללכת לרדוף ולהיבטל מהתורה שהיא נשמתנו ולחמנו, כדרשת חז"ל על הפסוק "לכו לחמי בלחמי" (משלי ט, ה) ואמרו בחגיגה (יד ע"א) זה תלמוד, וכמו שהלחם הגשמי מושג על ידי טירחא ומקשר הגוף עם הנשמה, כך התורה שמושגת על ידי עמל, וכשהאדם עמל בה כציווי האלוקי "אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה" (רש"י ע"פ מכילתא בחוקותי) אז הלחם הגשמי שהוא לצורך הגוף יושג מבלי טורח אלא בחינת "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב) שברכה זו מספקת הצרכים הגופניים שמטרתם קיום הגוף למען חיזוקו לעבודת ה' בישרות ובבריאות, ובנוחות, בהשקט ובשלוה.

ו. המאירי במסכת קידושין מחלק בברור בין שיטת חכמים לשיטת רבי יעקב, וקובע כלל חשוב ביסוד האמונה:

"מפינות האמונה להאמין בגמול ועונש בין עולם הזה בין עולם הבא... ואל יבלבלהו מה שיראה מהעדר הסדור בין בני אדם בצדיק ורע לו ורשע וטוב לו שהכל ביושר, פעמים שהוא צדיק גמור או שאין עוונותיו כדאי להשתלם על כך ונגמל בזה ובבא, ופעמים שמקצת עבירות שבו צריכות מירוק ומריעין לו לנקותו מעוונותיו עד שנדמה לו כאילו הוא הרשע, וכן הרשע לפעמים רשע גמור ונענש בזה ובבא, ופעמים צריך שיגמל לקצת מעשים שבידו ומטיבין לו ככתוב "ומשלם לשונאיו

 אל פניו להאבידו" (דברים ז, י ועירובין כב ע"א) כלומר בעוד שהוא חי כדי להאבידו לעולם הבא" וכו'. והמאירי מסיים "הא למדת אעפ"י שיש לפעמים שכר מצוה אף בעולם הזה, מכל מקום כמה דברים מעכבין את הגמול, ועיקר השכר לעולם הבא, ולפיכך אל יהרהר אדם בענין צדיק ורע לו...".

ועל דרשת ר' יעקב כותב המאירי שאעפ"י שבעל המאמר סובר שאין בעולם הזה שכר מצוות:

"מכל מקום עיקר הענין ופנת הדת להשלים בניהם לומר שאף בעולם הזה יש שכר, ועיקרו צפון לעולם הבא, וכל מעשיו יתברך במשפט וישר וכו'".

רואים אנו שהמאירי דוחה שיטת רבי יעקב וסובר שגם בעולם הזה יש שכר והכל לפי ראיית החכמה העליונה, כלומר שהמאירי כמו הרמב"ם נוקטים שעיקר השכר צפון לעולם הבא כדרשת רבי יעקב "למען יטב לך - לעולם שכולו ארוך וטוב" אבל גם בעולם הזה יש שכר ודלא כר' יעקב שסובר שאין בכלל שום שכר בעולם הזה, כלומר שרמב"ם מגשר בין חכמים ורבי יעקב, וכן המאירי.

ז. אולם הרס"ג מקדיש את המאמר החמישי "זכויות וחובות" והמאמר התשיעי "גמול ועונש" מספרו 'אמונות ודעות' לבעיה הזו, ואחרי הביאו סקירה כללית על המקורות בתנ"ך ובספרות התלמודית והמדרשית המדברים על שכר ועונש, מוצא הפילוסוף האלוקי שהמדע היסודי לנושא זה תלוי ב"השגחה הפרטית" שהיא עיקר חשוב באמונה, וכותב במאמר ה (פ"א) "ועם זה לא הניח עבדיו בעולם הזה מבלתי גמול על הטוב ועונש על האשם", ובפרק ב כותב:

"לגמול בעולם הזה עבדיו על המעט ממעשיהם עד שישאו להם הרב אל עולם האחר... ושם הגמול על המעט בעולם הזה כאשר בכלל הזכויות שהם לזמן הרחוק והמעט מן הזכויות לעולם הזה".

ובפירוש 'שביל האמונה' מפרש תוכן דברי הגאון - שהקב"ה גומל על המועטין בעולם הזה והמרובין ישארו לקבל גמולם בעולם הבא (עיין שם באריכות), כי רק במקום זה ראוי לשלם שכר ליראי ה', והתשלום בעולם הזה אינו מספיק בתור שכר לחושבי שמו.

והשכר בעוה"ב ניתן לכל אדם לפי זכויותיו, ככל שהנפש טובה ומשכלת ומעשיה טובים ונאים לפני הקב"ה, בה במידה גדול שכרה (הקדמת החינוך ומצוה תקמה) והתגמול הן השכר על שמירת מצות התורה והן העונש על עזיבתן בא על האדם בעוה"ז רק במידה מוגבלת והעונש הוא רק אמצעי למטרה לשיפור דרכיו ולפשפוש במעשיו ולהתחרט על פשעיו כדי לזכות לחיי נצח שהוא "עולם שכולו טוב" לעומת עוה"ז המוגבל, ולכן כל הברכות הגשמיות אינן עיקר השכר אלא הטבות חומריות כדי שיוכל לקיים תורה ומצוותיה ולזכות לאושר הנצחי בעולם הנשמות ולכן דרשו חז"ל "אשר אנכי מצווך לעשותם" (דברים ז, יא) "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (ע"ז ג, א; חולין קמב, א ורמב"ם הל' תשובה פרק ט).