הקורונה, שכרה ועונשה

הקורונה, שכרה ועונשה

מגיפת הקורונה הופיעה בימינו מכמה סיבות, והנגיף הוא "שליח ה'" לזעזע את העולם האנושי הנאור והמתקדם ולהראות אפסותו של האדם שלא ישכח את היוצר אדון הבריאה הנותן כוח לאדם חכם לעשות חיל בכח תחומי החיים – במדע, בטכנולוגיה, ברפואה, בתעשיה וכו' כי "שכחת ה'" מביאה למחשבה ולהשקפה רעה ומסולפת... "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז).

בעיוננו במקרא, בדברי חז"ל ובמהלך ההיסטוריה העולמית אנו למדים שהמכנה המשותף להופעת המגיפות לאורך כל הדורות הוא חוסר אמונה ובטחון בה', גאוה והתנשאות, מעשי זימה וניאוף, מרד במוסר העליון ועוד עבירות חמורות שגורמות "חרון אף שמימי" ומהמעשים המקולקלים והמתירנים נוצרים נגיפים, יצורים זעירים סמויים נושאי גורמי מחלות זיהומיות מדבקות וכן כתב מרן הראי"ה קוק בספרו "פנקסי הראי"ה" (ח"א, דף קא; ח"ג יד, ז) ובמאמרי הראי"ה (ח"א עמוד 110) וגם בספרות הגויים הוגדרו המגיפות כנצחונם של "כוחות האופל" הגורמים ליצירת יצורים מיקרוסקופים רעלים העוברים בהדרגה על ידי מגע ישיר, בהדבקה ובחוסר שמירה הגיינית וסניטרית.

ואסמכתא לדברי הראי"ה הוא מדרש רבה (בר"ר כו, ח): "אמר ר' שמלאי כל שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא (מגיפה) באה לעולם והורגת טובים ורעים" כי הקב"ה שונא זימה וניאוף (סנה' קו, א) אוהב צניעות ושמירת העיניים וכמו שכתב מרן החפץ חיים (שמירת הלשון ח"ב, פ"א) "העין היא הפתח הראשון ליצר הרע שדרכו נכנס כוח החמדה והתאוה בלב האדם", "ואין לך יפה מן הצניעות" (תנחומא כי תשא לא) ולכן כשהעולם עוסק בניאוף, במתירנות, בשחצנות ובתפיסה של "לעשות ככל העולה על רוחנו", מתרבה "טומאת חיים" ודורשת הענשת העוסקים בה כי התורה שניתנה לעם סגולה דורשת מהעם היהודי קדושת החיים, קדושת הזיווג והמשפחתיות כי רק היא מצילה מהזימה וטשטוש הייחוס המשפחתי (משלי יב, וע"ז יז, ב) כי הניאוף מוליד כוחות רעים וקליפות המתלבשים בבני אדם וגורמים להם יסורים קשים ועל ידי "תיקון הברית" וקדושת החיים, מתרבות הברכות והישועות ועם ישראל ניצל ממחלות רעות וממגיפות שונות.

 הקורונה המשתוללת בימים אלה בעולם כולו באה על העולם לפני הופעת "משיח צדקנו" וכמובא בתוספתא (סוף פרק ב דתענית) שלא יבוא צונאמי בעולם אבל דבר יבוא על הגויים לפני המשיח כדי להענישם על יחסם העויין ושנאתם התהומית לגאולת ישראל ולהקמת "מדינת ישראל" בנחלת קודשם שהרי אמרו (יבמות סג, א) "כל פורענות שבאה לעולם אינה באה אלא בשביל ישראל" כלומר הקב"ה מביא עונשים על רשעותם של הגויים ועל מה שעוללו בכל הדורות לעם הנרדף (עיין תפארת יהונתן פ.נצבים) ולכן נגיף הקורונה המפיל חללים בעמי תבל לעוררם על שנאתם לעם קדוש הקם לתחיה ורוצה להביא מזור רוחני, מוסרי לאנושות, ואם עמנו נפגע מהקורונה משום שצריך להיות "מצפן מוסרי" לעולם ולעורר אותו לעשות תשובה להתבונן בחסדי ה' עם עמו, ולכן המגיפה טומנת בחובה הרבה יתרונות וברכות את גילוי ההשגחה העליונה של השי"ת על "מדינת ישראל" שהוא משגיח מן החרכים עליה כדי להצילנו ממזימות הרשע וההשמדה שהגויים רוקמים נגדנו, ולכן הקורונה באה ללמדנו כמה לקחים מוסריים וחברתיים בחיינו הלאומיים (עיין בחוברת "הקורונה" שלי דפים 35-40), וגם במכה הנוראה הזאת טמונה רפואה לפרט ולכלל וכפי שאמרו רז"ל "הקדים תרופה למכה" (מגילה יג, ב) ולכן אל ייאוש, לא לפחד וה' אתנו תמיד גם במצבים קשים כי מהצרה תצמח ישועה, ומהחושך יפצח אור וגאולת ישראל תלך ותתעצם עד שתשיג את מעלתה וייעודה והוא בנין המקדש השלישי שיבנה בב"א.

ובזמן שיש צרה בעולם, מחובתנו לזעוק עליה ולדעת שבגלל מעשינו הרעים הורע לנו וכן כתב הרמב"ם בהלכות תענית (פ"א, הל' א-ד) "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע... על כל צרה שתבוא לציבור, ודבר זה מדרכי התשובה... וזה יגרום להם להסיר הצרה מעליהם", ולכן מחובתנו לזעוק, להתחנן לבורא לסילוק המגיפה, להצלת עמו הקדוש ולרווחת מדינתו, והוא ישמע זעקתנו וירפאנו מכל נגע ומחלה.

יוצא מדברי קדשו, שגדולה מעלתה של הזעקה לפדות את הפרט והכלל מן המיצר, וזעקה זו היא פניה טהורה אליו יתברך אחרי שכלו כל הסיכויים לישועה בדרכי הטבע עליהם נסמך האדם, ולכן כשאדם יזעק באמת וישפוך שיחו וצרת נפשו לבורא, מיד הישועה באה וכפי שקרה במצרים (שמות כב, כג), ובמצרים שבט לוי זעק וזכה לומר שירה כל יום בבית המקדש.

ולכן גם בעת הקורונה שאפסו הסיכויים הטבעיים למיגורה עלינו לפנות לתפילה, לזעקה מתוך אמת, מתוך לב שבור וכנוע "קרוב ה' לכל קוראיו – יכול לכל? ת"ל, לכל אשר יקראוהו באמת" (ויקר"ר מצורע פ.יז) ואז הישועה תופיע ותמגר את המגיפה ואם העם יצפה רק ל"חיסון" ולא יזעק וישוב בתשובה אמיתית וכנה, בכל תחומי החיים הלאומיים הרי עדיין רחוקים מישועה ויוסיף הנגיף

 להשתולל ולתעתע בנו כי "הזעקה" היא ביטוי לתפילה עמוקה ממעמקי הלב הפונה אך ורק להשי"ת ללא שום תליית תקוה באמצעים אחרים, ולכן כשישראל זועקים לאביהם שבשמים מתוך הכרה עמוקה מיד זוכים להיוושע, ובכל זאת אל לנו לתלות זה בתפילתנו אלא להישען על רחמי ה' וכדברי דוד בתהלים (יג, ו) "ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי".

ולענ"ד אפילו שנניח שאנו לא ראויים לחסדים גדולים מצד המרידה הרוחנית שבנו, כבר אמר דוד בתהלים (לב, י) "והבוטח בה' חסד יסובבנו" ואמרו במדרש (תהלים רמז תשיט) "אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו" כי בפנימיות כל יהודי יש ניצוץ אלוקי המעורר אותו לתשובה ורק "השאור שבעיסה" מעכב (ברכות יז, א) ועוד הקב"ה מסתכל על צערו, על צער השכינה המתפלשת בעפר, צערם של ישראל (סנה' פ"ו, מ"ה) וגואל את עמו בחירו, וכל היסורים מטרתם לזכך ולצרף את העם כדי להביאו לשלמותו הרוחנית ולזכות לחיי נצח, ולכן גם מתוך ירידתנו הרוחנית והמוסרית שהיא זמנית, ההשגחה העליונה תמצא תרופה למכתנו ותסיר מעלינו כל חרון אף וכל מחלה רעה מעלינו ומעל העולם, ועם ישראל כל רבדיו ישוב למקור מחצבתו לשורשו האלוקי להיות "גוי אחד" מלוכד ומגובש לחטיבה לאומית אחת ולא בנפשות בודדות ונפרדות.

בסיכום, השורש הרוחני של המגיפה הוא התשובה, האחדות הלאומית, העלאת התפילה ולימוד תורה למקורו האידיאלי ולשכלולו המלא, ובמיוחד סילוק "שנאת חינם" שהיא הקשה מכל המגיפות ורק על ידי "אהבת חינם" נתרפא מכל תחלואינו והשכינה תשרה בתוכנו ותסלק כל מגיפה מקרבנו, וכתב הראיה קוק "התשובה האחת להכחיד את המוות" (אורות הקודש ח"ב, שפא) וכן כתב "ככל שהתשובה מתעמקת, הולכת יראת המוות ומתמעטת, עד שפוסקת לגמרי "ותשחק ליום אחרון" (אורות התשובה א, ג) ורק תשובת העם תעביר חרפת המוות "וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר" (שם).

אי לכך מחובתנו לזעוק, להרים קול, להשתטח ולבקש רחמי אל שהנגיף הקטלני יהפוך ל"נס גדול יהיה פה" "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיה ל, ז) ויבטל מעלינו, מעל עמו ומעל העולם כולו גזירות קשות ורעות ונזכה להיוושע מכל צרה ועקתא, מצרה לרווחה, מאפיה לאורה אכי"ר.