מלכות ישראל לאור ההלכה

מלכות ישראל לאור ההלכה

בפרשת שופטים (דברים יז, יד) נאמר "כי תבואו אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך... שום תשים עליך מלך..." פרשה זו היא פרשת המלך ונחלקו התנאים במסכת סנהדרין (כ, ב) על משמעות הפסוקים האלה:

דעת רבי יוסי ור' יהודה סוברים שישראל בכניסתם לארץ נצטוו למנות מלך עליהם, והיא נחשבת לאחת מתרי"ג מצוות.

ר' נהוראי סובר שאין כאן מצוה ופרשת מלך נאמרה כנגד תרעומתם של ישראל שעתידים לבקש מלך בזמן שמואל הנביא (עיי"ש ברש"י).

ובהסבר מחלוקתם בפירוש הפסוקים הנ"ל, עיין בפירוש הנצי"ב שם שמתבסס על סגנון הצו "ואמרת אשימה עלי מלך" ושלדעת רבי נהוראי זוהי רשות ולא חובה, ואילו דעת רבי יוסי ודעימיה זהו צו חובה למנות מנהיג על ישראל כדי להנהיגם ע"פ התורה וחוקיה, והתורה מזהירה אותו לבל יתנשא ויתגאה על עמו "לבלתי רום לבבו מאחיו (יז, ב).

ההלכה

הרמב"ם בהל' מלכים (פ"א, ה"א: ובספר המצוות שלו מ"ע קעג) פסק כדעת רבי יוסי ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ (ועיין שם במ"ע כ, קפח) ותכליתו "לאחד את אומתנו וינהיג את כולנו" (שם במ"ע קעג) כי מחיית עמלק ובנין המקדש דורשים "אחדות לאומית", התלכדות והתגבשות העם תחת ראש אחד כי בלי מלך "איש הישר בעיניו יעשה" ובנין המקדש לא יתממש וכל הטובות המיועדות לאומה לא תתקיימנה כי "הכל הולך אחר הראש" (פרק דר"א מב) "ובתר רישא גופא אזיל" (עירובין מא, א) וכתב הזוה"ק (ח"ג, קלה, א): כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", ולכן הכל תלוי במנהיג כי האומה מונהגת טוב על פי מנהיג טוב.

תקופת המדבר

בתקופת המדבר, משה ויהושע היו להם דין "מלך" למרות שעדיין ישראל נכנסו לארץ הייעודה וכך דרשו רז"ל "ויהי בישורון מלך" (דברים לג, ה): זה משה (ויקרא רבה לא, ד: ועיין סנהדרין בירושלמי א, הל' ג: זבחים קב, א: שבועות טו, א).

התנגדות שמואל הנביא לבקשת מלך

בזמן שמואל ישראל ביקשו למנות מלך עליהם, ושמואל התנגד לדרישתם וזה עומד בסתירה לפסק הלכה הנ"ל (שמואל א, פרק ח, ה-ו) ונאמרו הרבה יישובים להתנגדות שמואל שעומדת בסתירה לצו התורה שלדעת רבי יוסי הוא חובה, והקב"ה בעצמו אמר לשמואל "שמע בקולם והמלכת עליהם מלך" (שם, כב) ובסיכום נאמרו חמש שיטות יסודיות.

השיטה הראשונה היא שיטת חז"ל בספרי שם: ישראל בזמן שמואל ביקשו מלך כדי להעבידם ע"ז "והיינו גם אנחנו ככל הגויים" (שם בשמואל). האברבנאל בפירושו לשמואל (פרק ח) הפריך שיטה זו בראיות מן הכתובים - כי לו היה רצונם במלוכה לעבוד ע"ז, למה מילא ה' את שאלתם! ועוד מהכתובים אין שום רמז לע"ז ומה שאמרו "והיינו ככל הגויים" התכוונו לענייני שיפוט ומלחמות ולא לע"ז.

שיטה ב' היא שיטת חז"ל בתוספתא (פ"ד, הל' ג): הם נענשו לפי שהציבו להם מטרה שאינה רצויה דהיינו לשפוט אותם ככל הגויים "והיינו אנחנו ככל הגויים" כלומר שהמלך יבנה ויעבד חוקים לא לפי התורה אלא דוגמת העמים ולפי זה קצפו של שמואל על המטרה שהציבו להם וגם שיטה זו מופרכת על ידי האברבנאל שסובר שרוגזו של שמואל היה על עצם הבקשה ולא על המטרה.

שיטה ג' שיטת הר"ן בדרשותיו (דרוש יא): שאשמתם היתה שביקשו "מלך לשפטנו" כי סמכות השיפוט אינה מסורה למלך אלא לשופטים בלבד שהם "הזרוע השופטת, ואילו המלך הוא רק כעין "שוטר" הממונה על השלטת דת האמת בעם ישראל" יוצא לפי הר"ן שאשמתם תלויה בהגדרת תפקידו של המלך וגם שיטה זו הופרכה על ידי האברבנאל כי לא על זה קצף שמואל אלא על עצם הדרישה כי כוונתם היא במשפטים שנתונים בידי המלך להעמיד צדק על תילו.

שיטה רביעית והיא שיטתו של רבנו הרמב"ן כפרשת "ויחי" שאשמתם היתה על שמאסו בהנהגת שמואל הנביא שנתמנה על ידי ה' וביקשו הנהגה חדשה כי שמואל לא מיחה בבניו שלקחו שוחד וגם זו הופרכה על ידי הרב אברבנאל (עיי"ש) וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א, ה"ב) שהקצף יצא מפני שמאסו בהנהגתו של משה, ומאיסה זו נחשבת מאיסה בהקב"ה (עיי"ש).

שיטה ה, ישנם המסבירים כך: במשטר המלוכני, קיימים שני סוגי מלכים:

מלך תחוקתי: דהיינו מלך הממונה על ידי הסכמת העם והוא כפוף לנציגי העם לנהל את העם באורח מועיל.

מלך אבסולוטי: דהיינו מלך עריץ, דיקטטור הבודה מליבו חוקים נוקשים לחיזוק משטרו, ולכן בזמן שמואל ביקשו מלך אבסולוטי "והיינו... ככל הגויים" המחוקקים חוקים ולכן התרגז עליהם ואמר להם שהמלך העריץ יעשה בנכסי העם ככל העולה על דעתו ורוחו, ואילו ביקשו "מלך תחוקתי" שהתורה רוצה בו לא היה שמואל מתרגז.

וגם שיטה זו מופרכת על ידי האברבנאל כי לו היו רוצים במלך עריץ, לא היו באים לבקשו משמואל כי היו יכולים להמליכו בעצמם ולכן רוגזו של שמואל מעצם הבקשה.

האברבנאל הוא הפרשן שסובר שבפרשה בשמואל (פ"א, ח) בענין מינוי מלך הוא העיקר ואין שום חובה למנות מלך כי המלוכה היא רעה, והוא דוחה אותה, כי המלך מזיק לעמו וממיט עליו אסון והוא מסתייע מהרמב"ם במו"נ (ח"ג פרק י) כי המלך והים אין גבול לקצפם, והפוסע בתוכם, פוסע בינו לבין המוות כי המשטר המלוכני הוא בדרך כלל "משטר רודני" הממיט שואה על עמו.

ולכן סובר האברבנאל שאין צורך במוסד המלוכה בישראל כי הוא "מוסד מזיק" ואין להשתמש בו אלא להכרח חיוני ולפיכך הקב"ה באמצעות הנביא בוחר את המלך ולא העם כי איננו מסוגל לבחור אישיות ראויה שכל תכלית מעמדה לרומם את העם ולהצעידו ליעדו האלוקי ולמרות התנגדותו של האברבנאל למוסד המלוכה, אסור למרוד בו ואסור למוטט משטרו.

כבוד המלך

התורה מצווה אותנו לכבד את המלך "שום תשום עליך..." שתהיה אימתו עליך (קידושין לב, א וספרי לדברים קנז) וכתב הרמב"ם (סה"מ מ"ע קעג): שציוונו למנות מלך... שתהא אימתו מוטלת עלינו... ושיאמן בו מהכבוד והגדולה והתהילה עד התכלית האחרון שאין למעלה הימנה" ולכך קיי"ל "מורד במלכות חייב מיתה" (הרמב"ם מלכים פ"ג הל' ח והחינוך במצוה עא, תצז) ולפיכך אסור לקלל בשם ה' מנהיג ציבור, מנהיג שלטוני מדיני, ראש סנהדרין, "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז) וכתב המהרש"א לזבחים (קד, א ד"ה וישנס): שראוי לחלוק אפילו למלכים רשעים כדאמרינן בברכות (נח, א) "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והמזלזל בכבודם כאילו פוגע בכבוד המקום", ואמרו במדרש (בר"ר צד, ט) "כל המעיז פניו במלך כאילו מעיז פניו בשכינה" כי "לב המלך הוא לב כל קהל ישראל" (רמב"ם מלכים פ"ג, הל' ו) ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א) והטעם כי כבודו הוא כבוד האומה (משך חכמה לדברים כב, כב ד"ה ובערת) ולכן אמרו בברכות (נח, א) "הרואה מלך ישראל מברך שחלק מכבודו ליראיו" משום שכבוד המלך הוא חלק מכבוד שמים, וכתב מרן הראי"ה קוק ("עין איה" ברכות ב עמוד 373-375): "שראוי לו לאדם לכבד את המלכות מצד ההוד האלוקי שפועל ע"פ ההשגחה העליונה על הנהגת המלכות והתועלת הסגולית היוצאת ממנה לכל העולם" ולכן אסור לבזות את מנהיג ישראל אפילו רשע וכפי שמצאנו שאביה ביזה את ירבעם שהוא רשע - וניגף כמבואר בדברי הימים (ב, יג, סג) וכן מפורש בירושלמי (יבמות פ.טז הל' ג: ויקר"ר לג, ה) וכן בסנהדרין (קא, ב) שירבעם נענש משום שביזה את שלמה ברבים.

ואולם חובת הציות למלך מסויים ורק בזמן שלא כופה אותנו לעבור על מצוות ה', ואם הוא כופר אסור לשמוע לו כפי שנפסק ברמב"ם (מלכים פ"ג, הל' ט וסנה' מט, א)

המלך: מול הנביא

ההנהגה השלטונית בישראל מורכבת מארבע רשויות: סנהדרין, מלך, כהן ונביא (דברים יז, יח) ונשאלת השאלה מי קם בפני מי? ומי הולך למי?

והנה הרמב"ם (מלכים ב' הל' ה): אפילו נביא עומד לפני המלך ומשתחווה לו אבל כה"ג אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כה"ג שנאמר "ולפני אלעזר יעמוד ושאל לו" (במדבר כז, כא) וכן מצוה על המלך לכבד לומרי תורה והוגיה.

וכן מפורש בקרא (דברים כט, ט) "ראשיכם, זקניכם ושוטריכם... כל איש ישראל" הרי הפסוק הקדים "ראשיכם" (עיי"ש ברש"י).

מצאנו אם כן שנביא עומד בפני המלך, מצאנו שמשה ואהרון הלכו לפרעה, והקב"ה ציוום לחלוק לו כבוד (שמו"ר ג, ז), נתן הנביא קרא לדוד "אדוני המלך" (מל"א א, כא) וכן נתן הנביא בא לדוד לדבר עמו (שמו"ב ז, ו), ישעיה בא לאחז (ישעיה ז, ג) חגי בא לזרובבל (חגי ב, כא) וכתב הנצי"ב (העמק דבר לדברים יז, כ) לעולם חולקים כבוד למלכות על הכהונה, על הנבואה.

מצוות כתיבת ספר תורה

המלך נצטווה לכתוב שני ספרי תורה "וכתב לו את משנה תורה... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה'..." (יז, יט) והמטרה היא כדי ללמוד ענוה כי המלך אין על גביו כלום ועלול להתנשא ולכן צריך שהתורה תדריך את כל ענייניו הפרטיים והלאומיים ותכוון את כל ארחותיו וצעדיו ע"פ התורה והצדק, וגם להגדיל את כל צעדיו שהיו מוארים באור תורה כדי להנהיג את אומתו על פי רצון ה' (עיין סנהדרין כא, ב). ספר תורה אחד מיטלטל עמו ממקום למקום והיה קורא בו גם במעמד "הקהל" (סוטה פרק ז, מ"ח) וזאת היתה מעלתה הסגולתית של מלכות בית דוד שחרטה על דגלה להתייעץ בכל דבר ודבר עם הסנהדרין שהיא "עיני העדה", ולכן היא נקראת "מלכותא דרקיעא", כסא ה' בעולם. (אורות קס - ו).