"המשיח" - שורשו ותפקידו לאור מגילת רות
א- מקור המשיח
אחד הטעמים שקוראים מגילת רות בשבועות הוא על פי מה שכתוב בתוספות חגיגה (יז, א) בשם הירושלמי שדוד מת בעצרת, ועיקר ספר רות לייחס את דוד נושא "המלכות" ולכן קוראים אותה משום שיצא ממנה דוד שירווה להקב"ה בשירות ותשבחות, ודוד מלך ישראל חי וקיים, והיא "אמא של מלכות" כדברי חז"ל בבא בתרא (צא, ב) על הפסוק "וישם כסא לאם המלך נחשב לימינו" (מלכים א - פרק ב, יט): אמר ר' אלעזר זו רות המואביה שהיא "אמא של מלכות". ומלכות בית דוד היא הרגל הרביעית של המרכבה והיא הממליכה ומשליטה "מלכות ה'" בירושלים, בעם ישראל לפי שמלכות בית דוד היא "מלכות אלוקית" לא כמו שאר מלכויות שהן חול (נצח ישראל פ. לה) וכתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו עולה ראיה (ח"א עמוד תל) "מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראלית בזה שהיא הולכת עם הנהגות מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה, והיא נושאת עיניה למרחוק ליסודו של עולם..." (עיי"ש) והכל בא לה משורש נשמתו של דוד שהיה איתן באמונתו ומעולם לא קרא תיגר כמ"ש "ותצר לדוד מאוד.... ויתחזק דוד בה' אלוקיו..." (שמ"א ל, ו) כלומר שאף שהיה לו צר מאוד, האמין בה' אלוקיו והיה מתבטל בפני האלוקות כמו שאמר "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך" כלומר דוד ממשיל עצמו לבהמה שאין לה בעולמה כלום אלא כל כולה צייתנית לאדוניה, וזהו גם שורשו של משיח כמ"ש המהרח"ו (שער הגלגולים פ"א ופ. עב) שמשיח יהיה אדם צדיק ילוד אשה ויגדל בצדקתו עד קץ הימין והוא כולל נשמות ישראל, והוא חכם יותר משלמה כמ"ש הרמב"ם (פ. ט הל' תשובה הל' ב): שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד... בעל חכמה יהיה יותר משלמה" כי ענין משיח הוא מסירות נפש בבחינת ביטול והכנעה מלאה ולפיכך יזכה לגדולה והישועה תבוא על ידו, כי הוא שלמות הענוה. שיא הביטול כמו דוד סבו ולכן רק מלכות בית דוד המכניעה את עצמה לאמת, ליושר ולטוב היא הנבחרת למלוך בישראל ולהובילם להיות "כסא ה' בעולם".
ב- האמונה בביאת המשיח
האמונה "בבירת המשיח" היא אחת מי"ג העיקרים או היסודות של תורת ישראל כפי שקבעה הרמב"ם בעיקרים של האמונה היהודית, והיא היסוד הי"ב בסידרה, אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואע"פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום" (פירוש המשניות פרק חלק) ולאחר קביעה זו הוסיף הרמב"ם ואמר "וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס" וכן כתב בהלכות מלכים (פ.יב, ה"א): וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו שהרי התורה העידה עליו שנאמר "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך..." וכן כתב הרס"ג בספרו "אמונות ודעות" במאמר "גאולה אחרונה" וז"ל: "הודיענו אלוקינו ע"פי נביאיו שיגאלנו, קהל בני ישראל מן העוני אשר אנחנו בו ויקבץ נפוצותינו... והציפיה לגאולה מחוייבת, להיות תקועה בלבו של היהודי כיסוד מאמונתיו היסודיות וכדברי חז"ל בשבת (לא, א): "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה וכו'... ציפית לישועה" ופירש רש"י לדברי הנביאים" שהתנבאו לגאולת ישראל ולביאת "משיח צדקנו". יוצא שהציפיה לישועה אינה מידת חסידות אלא חיוב גמור כאמונה עצמה, וכתב הסמ"ק שהציפיה לישועה מעוגן בציווי "אנכי ה'" כלומר שאנכי ה' הוא הציווי על הציפיה לגילוי מלכותו יתברך לע"ל, לביאת הגואל שכמו שהקב"ה הוציאנו ממצרים וגאל אותנו ממצרים כך יקבץ אותנו ממדבר העמים ויושיענו ברחמיו שנית כמ"ש "ושב וקבצך מכל העמים" (דברים ל, ג) ולכן יעקב ייסד מצוה זו באומרו "לישועתך קיויתי ה'" דהיינו לישועה העתידה שאז הקב"ה יהפוך כל העמים לשפה אחת לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט) וזהו גם תוכן מצות ק"ש - ה' אלוקינו - ה' אחד ופירש רש"י (דברים ו, ד) ה' אלוקינו עתה ולא אלוקי האומות, אבל לע"ל הוא אחד ולכן השתוקקות עם ישראל היא לא עבור טובתם העצמית אלא עבור גאולת שמו יתברך, לקדש שמו, בבריאתו ולא למגמת התעלותנו גרידא ועל זה הקב"ה תובע מצדיקיו על הפסוק הנ"ל בצפניה "לע"ל יאמר הקב"ה לצדיקים אע"פ שדברי תורה חביבים עליהם - לא יפה עשיתם שחיכיתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי..." (פסיקתא רבתי פ. לה) כלומר שהשי"ת יתבע מהצדיקים על שציפיתם לישועה הייתה רק מתוך רצון להתעלות כדי שיזכו לגילויים מופלאים בתורה ולא בשביל המגמה העיקרית של הציפיה שהיא "חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד" (צפניה ח) משום שהציפיה לישועה היא לשם התגלות מלכותו יתברך לשם הכרתו הברורה ע"י כל האומות ולא לשם התעלות אישית גרידא.
והנה ציפיה זו היא חייבת להיות תוכן חייו של כל יהודי ובפרט של כל חכם מישראל כמבואר בתנא דבי אליהו (פ"ד): וכן כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו, ומתאנה על כבודו של ה', ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאווה וצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמח בקרוב בימינו ועל כינוס גלויות מיד שורה רוח הקודש בקרבו שנאמר "איה השם בקרבו את רוח קדשו" (ישעיה סג, יא) מכאן רואים ששלמות הגעגועים לגאולה היא לכבוד שמים, לכבוד הקדושה, ולכן אשרי כל חוכי לו (ישעיה ל, יח) ושכר הציפיה הוא בעוה"ז ובבא, ולכן אנו חייבים להאמין בביאת המשיח שימליך את שמו יתברך בעולם וכמו שאנו אומרים קדושה "ותמלוך עלינו מהרה כי מחכים אנחנו לך - מתי תמלוך בציון" ועינינו תראינה מלכותך", ולכן אנו מסיימים את התפילות שלנו בעלינו לשבח, "ועל כן נקוה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך"... להורות לנו שכל מגמת התפילה היא לא רק לטובתנו האישית ולתועלתנו העצמית אלא לתקן עולם במלכות שמים לתקן כל רשעי ארץ... ויכירו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון... נמצא שכל פנימיותם של ישראל היא התקוה לגילוי שמו יתברך והקב"ה הוא מקוה טהרה של ישראל, ולכן מקווים לו למלכותו, לבית המקדש, ובתקוה יש סליחה לתרופה כי הקב"ה סולח ומרפא נגעי עמו "קוה קויתה נפשי כי עמך הסליחה ועל התקוה נשוב להיות עמו ונחלתו.
ג- הגאולה - טבועה במהות ישראל
הגאולה במהותה ושורשה היא מוטבעת בטבע ישראל כי פנימיותם הטובה והישרה מחייבות אותם לשאוף לאור, לטוב, לדבקות בה' ולא להישאר רחוקים מעל שולחן אביהם (עיין מרן אוחה"ק בפרשת בהר-בחוקותי פרק כה, כה) ולכן היא חותם פנימי במהלך חייהם עלי אדמות (עיין מכילתא לשמות יב, כח ואורות מד) ולכן "חזון הגאולה" הוא אחד מאותם שבעה ערכי יסוד שהגתה המחשבה העליונה מלפני בריאת העולם (פסחים נד, א) ולכן הגאולה העתידה - הגאולה השלישית, אין אחריה גלות וכדברי חז"ל בכמה מקומות:
התשועה העתידה לבוא, אין אחריה שעבוד שנאמר "ישראל נושע בה' תשועת עולמים" (מכילתא שמות טו, א: ופסיקתא פו, ה"א) וכתב המהר"ל (נצח ישראל פרק מז וסב) שהגאולה האחרונה היא נצחית, מבלי שינוי כלל, ואינה תלויה בשום גורם אלא היא מאיתו יתברך, וכידוע כל דבר שנעשה ע"י הקב"ה אין לו הפסק, או נפילה אלא חתום במידת הנצח, דוגמת "ברית אבות", שהיא נצחית מצד כורתה כמו שכתבו התוספות בשבת (פח, א) כי "ברית אבות" אין לה סוף וגבול כי היא נובעת מצד הכורת שהוא נצחי, כך פעולתו היא בלתי גבולית, ונושאת מידת הנצחיות.
בירושלמי שביעית (פ"ו - ה"א): דרשו על הפסוק "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך.." - אבותיך אע"פ שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל משאתם נגאלים עוד אין אתם משתעבדים.
בתורת כוהנים (בחוקותי פ"ג): ולא תגעל נפשי אתכם - משאני גואל אתכם, שוב איני מואס בכם.
בפסיקתא רבתי (פ. לו): גאולה אחרונה אין אחריה שעבוד וכן נאמר בעמוס (פרק ט, טו) "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם" ובאיכה (ד, כב) "תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך" וכן כתב הרמב"ן לשיר השירים (ח, ג) וכן כתב הראי"ה קוק באורות כו, והטעם משום שגאולת ישראל היא ישועתו של הקב"ה כפי שנאמר במדרש (תהלים מזמור יג): "יגל לבי בישועתך" - מכאן ישועתו של הקב"ה היא ישועתו של ישראל, אמר דוד ישעותך היא ישועתנו ולכן נאמר נגילה ונשמחה בישועתו (ישעיה כה) ולא נאמר בישועתנו, ולכן היא נצחית ואינה יודעת הפסק (עיין נצח ישראל פרק מז, סב, פרק י, ילקו"ש זכריה רמז תקעז ועיין ממעייני הישועה פרק ו עמוד כא).
הגאולה העתידה באה אחרי ירידה, נפילה ורקבון כי "שחה לעפר נפשנו" ואז "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך" (תהלים מד) וכן מבואר במדרש (תהלים מה) "אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע: אימתי אתה גואלנו - אמר להם כשתרדו לירידה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם. נמצא שהישועה באה מתוך ירידה, רקבון, השפלה, כי זהו בנין חדש ועוד מצד ההתמעטות, ההכנעה, באה הגדולה כפי שאמרנו שיסוד מלכות בית דוד הוא הענוה וההכנעה לרצון העליון.
וכעין זה מצאנו שמבני ע"ה תצא תורה כאמרם, "היזהרו מבני עניים תצא תורה" (נדרים פא, א וסנה' צו, א) כי אין עניות אלא עניות התורה שהיא הפשטות והקב"ה אוהב פשוטים וענוים "וענוים ירשו ארץ" (תהלים לז, יא).
ולפי זה כל הצרות שראו ישראל בחיק גלותם הן עראי ואלו הגאולה העתידה תהיה קבועה ומוחלטת משום שהיא גאולת שמו יתברך ולכן היא נצחית ואין אחריה שעבוד ואחרי בירור זה נברר מקור לידתו וצמיחתו של "משיח ישראל", מלכות ישראל שהיא "מרכבה לשכינה", ומלכות דוד היא הרגל הרביעית של המרכבה (זוה"ק בראשית רמח, ב) והיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים הדבוקה באומה (נצח ישראל פרק לה ועולת ראיה ח"ב רפז).
משיח הוא כינוי באופן כללי למי שמושיע את ישראל וגואלם מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה כפי שהיה משה המשיח הראשון שהושיע ישראל משעבוד מצרים, ולכן נתייחד שם זה למושיע שיגאל ישראל לע"ל, יחדש מלכות ישראל ויבנה בית קדשנו ויחזיר עטרה ליושנה.
הראשון שניבא על הגואל היה יעקב "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מט, י) וכן בלעם ראה בחזיונו את המשיח האחרון "אראנו ולא עתה דרך כוכב מישראל וקם שבט מישראל (במדבר כד, יט), וכן ניבאו נביאים ראשונים ואחרונים ישעיה (יא) מיכה (פרק ד) ירמיה (ג, כג. ל, לא). הנביא יחזקאל התנבא על אחדות אפרים ויהודה כמו שני עצים שהם אחוזים ודבוקים יחד וכן הנביא עמוס (ט, יא) והושע (ג, ה) חבקוק (ג, ט) זכריה (יד) וכן דניאל ראה את הקץ האחרון (ז, יח-יט).
ד- הופעת המשיח בעולם
והנה בהופעת המשיח, עומדים אנו ומלאי תמהון מדוע צריך לבוא המשיח ממקור פגום, מזרע לא יהודי וכן חז"ל אמרו במכות (כג, ב) על הפסוק "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (לח, כא) יצאה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים ורש"י שם פירש "דברים נעלמים הללו יצאו מאתי... שהרי עתיד דוד ומשיח לצאת ממנה, והש"ך על התורה (פ. וישב) בשם האריז"ל: למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך שהרואה יראה שח"ו יש בו צד ממזרות...? אלא עשה הקב"ה כן כדי להביא מלך המשיח בהיסח הדעת ולא יקטרג המקטרג, ויחשוב שהמשיח לא יבוא אלא מקדושה וכעין זה מצינו בליקוטי תורה (איוב) כי החיצונים כשיש נשמה יקרה הערך ביניהם, הם ניזונים על ידה ואינה מניחים אותה לצאת משם כלל, וכן כשרואים איזה מקום פגום הם נותנים שם אותה הנשמה, ומניחין לצאת כדי שתתקלקל ממה שהייתה ותחזור להם יותר פגומה מבראשונה כדי שתעמוד בידיהם ימים רבים וזה מה שכתב בזוה"ק - מי יתן טהור מטמא - כי א"א להוציא הטהור מהקליפה לולי שמכניסו למקום הטומאה וכו'.
יוצא שלידת המשיח היא דרך עקלתון וזה מה שכתב רש"י במכות הנ"ל שרק בעיני בשר ודם זה נחשב כחטא ואולם בעיני ה', המשיח יצא מזיווג זה וכמו שהתחיל מלוט ובנותיו וכן נאמר "מצאתי דוד עבדי" - היכן מצאתיו בסדום (בר"ר פ. נ).
נמצא שהולדת שני התאומים בפרשת וישב לא באה בדרך כשרה וישרה אלא כביכול דרך זנות, וזה נמשך בלידת דוד המלך שבא מאשה מואביה, עם רחוק מהחסד, מעם נפרד והנה יש לנו לשאול ולהתבונן בתופעה זו, וכי אין בנות כשרות וצדיקות שתזכנה שיצא מהן המשיח ויש צורך להוליד אותו מאשה מואביה, מזרע רחוק מחסד, ממידת אברהם אבינו, ואותו זרע נתרחק מלבוא בעם "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד).
והנה כמה תשובות ניתנו לתופעה מוזרה זו שהמשיח יצא ממקור נכרי ולא ממקור קדוש:
א- המהר"ל בספרו "נצח ישראל" (פ. לב) מסביר למה הוויית משיח מ"עם נפרד", מאומה נפרדת מישראל משום שימות המשיח הם "תקופת התיקון" הכלל אנושי, תקופה מיוחדת במינה, חידוש גדול בקוסמוס ולכן כשרצה הקב"ה להביא את המושיע לעולם ראה לנכון לעשות הרכבה ונטיעה חדשה כדי ליצור זמן ועידן חדש, ולפיכך אם המשיח היה מישראל לא היה פה שום חידוש ומשום כך "המשיח" יבוא מזרע המנוגד במהותו לעם ישראל והוא יבוא ממואב כי בזה ישנה התחדשות, הוויה חדשה של עילוי נשמות ותיקונן כי מתוך השלילה, מתוך החושך, מרגישים את החיוב, את האור וזה מה שכתב "מרן הראי"ה קוק זצ"ל במגד ירחים (חודש סיון): אור תורה מתוך ערפל, ומעם נפרד משיח ה'", כלומר התורה מופיעה מתוך מחשכים בחינת "אורות מאופל" כך "המשיח" גואל האנושות יצמח מעם נפרד כדי לשכלל האנושות כולה ולהוזיל עליה אורות גדולים ודעת אלוקים, והבריאה תחזור לשורשה העליון והעולם יתוקן במלכות שדי כפי התוכנית האלוקית המקורית וכידוע שמלכות בית דוד היא "מלכות אלוקית" (מהר"ל בנצח ישראל לו) והיא הולכת עם ההנהגה האלוקית הדבוקה באומה... והיא נושאת עיניה ליסודו של עולם לשכלל הבריאה ומשום כך רק "המשיח" שהוא מזרעו של דוד מוכן ומסוגל לתקן עולם במלכות שדי.
ב- הפסוק באיוב (יד, ד) אומר "מי יתן טהור מטמא לא אחד" ואמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה יט, א ועיין גבורות ה' פרק ה) כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, ישראל מעכו"ם, עוה"ב בעוה"ז... וזוהי גזירת עליון להוציא יקר מזולל וחוק זה הושם בבריאה להוציא אורות מאופל, חיוב משלילה, אמת משקר וכו'... והכל למען מטרה קדושה אחת ויחידה: לגלות הקודש בעולם לאחד כל הקצוות וכל הכוחות הפועלים בבריאה למגמות נשגבות ולהצמידם למקורם העליון ולכן אברהם שהוא "אב המון גוים" יצא מתרח, משורש טמא כדי להפגין גאונות החסד, היושר והצדק ולגלות שמו יתברך בבריאה כולה כי "עבודת ה'" מבוססת על איחוד שני היצרים, ליכוד הכוחות הנגדיים ויצירת הרמוניה, נפלאה בין שני הקטבים וזה מה שרמוז בדברי חז"ל (ברכות נד, א) "ואהבת את ה' בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע, ושניהם צריכים להיות משועבדים לאהבת ה', ועל ידי אחדות גמורה זו, יצה"ר יתקדש ויהפך להיות סניגור ולא קטיגור, והקטיגור עצמו נעשה סניגור, ובדבר שלוקין בו מתרפאין (עיין אורות התורה פרק יא, ח ואיגרות ראיה תשלז א ומאמרי הראיה ואיגרות הראיה על ישועה ואדר היקר) ולכן מצאנו רק משאר שבעיסה באה מנחת שני לחמי תודה מחמץ למרות שאסור להקריב חמץ על המזבח משום שביום מתן תורה היצה"ר מתעלה ואינו מושל באדם להחטיאו ולהזיקו (עיין תפארת ישראל סוף פרק כה ועיין פסחים סח, ב).
ולפי זה אתי שפיר דברי הגמרא בפסחים (קלז, א) שאומרת שמתחילים בסיפור יציאת מצרים בליל פסח בגנות "מתחילה היו עובדי ע"ז היו אבותינו... ועכשיו קירבנו", וכתב המהר"ל על זה בהגדה "שאין השבח ניכר ובולט אלא מתוך הגנות כי אין דבר ניכר אלא מתוך היפוכו", כך מלכות ישראל דומה ליצירת אברהם מייסד האומה והיא מופיעה מתוך ירידה, מתוך חול וכפי שקרה ביהודה עם תמר שיצא מנה פרץ שפורץ דרך ולמרות שהמעשה היה נראה "מעשה זול" בכל זאת יהודה היה מובל על ידי ההשגחה העליונה שעסקה ביצירת המשיח בצורה עקיפה וכפי שחז"ל גילו זאת במדרש (בר"ר פ"ה): "ר' שמואל בר נחמן פתח ואמר: כי אנכי ידעתי את המחשבות (ירמיה כט) - שבטים היו עסוקים במכירת יוסף, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, יהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה בורא אורו של משיח", וכתב הספורנו בפירושו לפסוק "ולא ידע כי כלתו היא" (בראשית לח-טז): "לאל יתברך נתכנו עלילות שרצה שיהיה זרעו מיהודה שהיה יותר שלם ורצוי מבנו שלו וממנו יהיה משיח צדקנו", וכתב "השפת אמת" בשם חז"ל שהמשיח יבוא בהיסח הדעת כשהוא טרוד בצער, עטוף בסבל, וזהו הסוד שהתורה משמיעה לנו בפרשת יהודה ותמר שהקב"ה שוזר ממנה "גלימת המשיח" בעל כרחו של יהודה "ויט אליה אל הדרך" (שם טז) - בעל כרחו כי כאן היתה התחלה למלכות בית דוד וכן מצאנו בענין לוט ובנותיו ומירידת אלימלך לשדה מואב נבנה בנין מלכות דוד, ולכן בחג השבועות קוראים "מגילת רות" המייחסת זרע דוד כי היא באה מכוח התורה המאחדת את כל הכוחות ומגשרת על כל הפערים ועושה שלום בין כל הכוחות המנוגדים וכן תפקידו של "משיח צדקנו" לאחד את האנושות שכם אחד לעבודת ה', ולכן מוכרח שיבוא ממקור פגום, מהרכבה דואלית כדי לרתום את כל הבריאה לשלמותה ולשכלולה, ולכן מרות המואבית יצא דוד שירווה את הקב"ה בשירות ובתשבחות (בב"ת יז, א) ומלכותו מהווה "מלכות שמים", מרכבה לשכינה.
ג- על הפסוק בתהלים (מ, ח) "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" דרש רבא: אמר דוד עתה באתי ולא ידעתי שבמגילת ספר כתוב עלי וכתב מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט, כא) והיכן מצאתיו? אמרו חז"ל במדרש (בר"ר פ. מא) בסדום, כלומר ראשית הופעת דוד מתחילה במעשה לוט עם בנותיו שגרם להופעת מואב וממנו יצאה רות שההלכה חידשה "מואבי ולא מואבית, עמוני ולא עמונית (ירושלמי יבמות פ"ח, הל' ג), והלכה הייתה עלומה ונסתרת גם מעיני החכמים עד שבאה רות וגרמה לגילויה ולישומה על ידי בועז שהיה ראש הסנהדרין, ולכן חז"ל בכמה דרשותיהם מכנים משיח בן דוד "זרע הבא ממקום אחר" (בר"ר כג-ה) והנה מלכות ישראל בראשות בית דוד נבחרה משום שהיא כוללת שני כוחות מנוגדים, וכל אחד עוזר לשני לבנות "קומה אחת" וכן מפורש במדרש (בר"ר פ. סג) נאמר "אדמוני" בעשו, ונאמר אדמוני בדוד שנאמר "והוא אדמוני" (שמ"א - ז) ומפני זה פחד שמואל ואמר גם זה שופך דמים - אמר לו הקב"ה "הוא יפה עינים" - עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל בדוד מדעת סנהדרין הוא הורג (עיי"ש), ופירוש הדברים: אדם אדמוני, טבועה בו אכזריות, קשיחות אבל דוד התגבר על טבעו וכיוון אותו על פי דעת תורה כלומר למרות שדוד נטה לאכזריות בכל זאת ביטל מזגו וכוחותיו הגופניים לגבי "דעת תורה" שהיא המנהיגה את היהודי וחורצת את המשפט, וכן מצאנו שדוד המלך השתמש בסגולותיו, בכשרונותיו ובמעלותיו לעבודת ה' ולא התבייש מהשפלת כבודו וגאונו העצמי "ה' לא גבה לבי" (תהלים קלא, א) כלומר למרות גבורותו ועוצמתו במלחמות, בהריגת גולית ובהעלאת הארון למקומו וכו'... לא התבייש מלהתבזות כי ראה כל "עצמיותו" משועבדת לרצון העליון (עיין במדבר רבה ד).
ולפי זה מצאנו שדוד נבחן ברעיית צאן "אמר הקב"ה מי שיודע לרעות צאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה צאני - אלו ישראל" (שמו"ר ב וילקו"ש תהלים עח) כי רעיית צאן מחייבת ענוה, רחמנות, התבטלות והתחשבות מירבית בגדיים חלשים, כי הענוה משמת תריס מפני הסכנה שבגדולה, כי אדם שעולה לגדולה עלול לשכוח עברו אבל דוד אשר בפסגת גדולתו עומד לפני ה' ומכריז "מי אנכי כי הבאותני עד הלום" (שמו"ב ז, יח) ובאמירה זו שותפים שני רועי ישראל הגדולים: "משה ודוד" שהענוה היא חותמת גדולתם ולא השתמשו במשרתם לכבודם העצמי ולתפארתם אלא ראו בה "עבדות", תפקיד לשרת בית ישראל ולהצמידם לבוראם ולכן התורה הזהירה את המלך "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" (דברים יז, כ ועיין סנה' ז, ב) כי "המלך" אין על גביו אלא יראת אלוקים ועלול להתגאות ולהתנשא על בני עמו ולכן זקוק הרבה למידת "הענוה" ומשום כך הוא שוחה בברכה הראשונה ואינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפילתו (עיין הרמב"ם פרק ה מהל' תפילה) וכן כותב לו "משנה תורה" כי התורה מלמדת ענוה והכנעה, והמלך זקוק יום יום, שעה שעה ללימוד וליישום ההכנעה לבוראות ולעמו (עיין משפט כהן).
וכתב מרן הראי"ה קוק (במאמר "המספד על ירושלים") שבקיבוץ שתי הכוחות - החומרי והרוחני - הכל מתעדן, ומשיגים את התעודה התכליתית של הרמת הגדל האלוקי בעולם "שורש ישי אשר עומד לנס עמים" (ישעיה יז) ולכן דוד הנושא במהותו את שילוב החומר והרוח והעלאתם למקורם האלוקי נבחר לרעות "עם ישראל" כדי להכשירו להיות מרכבה לשכינה ואור לעמים.
ד- רז"ל דרשו על הפסוק בתהלים (ד, ה) "רגזו ואל תחטאו": אמר דוד לפני הקב"ה עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים לא פסול משפחה הוא, לא מרות המואביה! אמרו בלבבכם על משכבכם - אף אתם לא משתי אחיות כי יעקב לקח שתי אחיות, ומקורם בא מאיסור שתי אחיות, כך "אורו של משיח" עובר ממערת סדום, מפתח עינים של תמר ומגורנו של בועז, וכך המשיך בישי שהוליד את דוד שהקים "מלכות ישראל" המאירה עיני האנושות להיות צמודה לבוראה (עיין רות רבה א).
ספרי קבלה עוסקים בהסברת התופעה שאור הגאולה זורח בהסתרים, כמו בענין יהודה ותמר, בועז ורות וכדומה... וכתב מרן האריז"ל בספר הגלגולים על סמך המדרש הנ"ל ברות רבה שרצונו יתברך להוציא יקר מזולל כלומר להוציא הטוב משורש הרע על ידי מקום פגום כי לידה בהסתר של נשמת המשיח שומרת עליה ומונעת מסטרא דשמאלא להפריע כי השטן אינו מבחין באור הגנוז במעמקי האירועים ולמה הדבר דומה? אומר המגיד מדובנא לאדם המבריח סחורות דרך גבולות והוא מלכלכם ומקמטם לבל ירגישו בטיבם המעולה ומרן אור החיים בפרשת "ויחי" בפירושו לפסוק "אוסרי לגפן עירו" מרחיב את הדיבור על נשמות גדולות הנופלות בידי הקליפה, שקדושי עליון חייבים להעלותם ולהחזירם לשורשם האלוקי, ובין הנשמות הללו הוא מונה את אברהם ושרה, רות המואביה, שמעיה ואבטליון ויהודה שהוציא נשמה גדולה ונשגבה שממנה יצאה מלכות ישראל.
ועלינו להסביר ביתר הרחבה את הרעיון הזה החוזר ונשנה בספרי הסוד באופנים שונים - כי מה פשרו ולמה נשמות גדולות ונשגבות מופיעות דוקא בצורה מלוכלכת, דבר שהשכל לא סובל ואינו יורד לעומקם של דברים וכפי שקרה לאותם חכמים שנכנסו לפרדס ולא יצאו בשלום כי לא הבינו היטב רעיון זה כי "לאו כל מוחא סביל דא".
והנה ההסבר לזה הוא כך: במעשה המצוות, איננו מפרידים הרע מן הטוב ואולם אין הפרדה גמורה רק ביום המיתה, שבחיבוט הקבר נחבטה מהאדם "זוהמת הרע", זוהמת הנחש שהתלבשה על כל יצור אנוש להתפלסף ולהתחכם נגד רצונו יתברך ולכן כשהקב"ה רוצה להביא "נשמה קדושה" לעולם התחתון, מעביר אותה הבורא דרך מקום פגום, דרך מקור טומאה כדי להטעות הסיטרא אחרא המתנגדת להופעת "הנשמה הקדושה", ומשום כך הקב"ה מתחכם ומוציא אותה דרך הסתר והיא מתעוררת ומתיישרת ונפרדת מהקליפה להיות "זכה וטהורה". ולענ"ד זה סוד מאמרם בסוכה (נב, א) שהיצר הרע מתגרה יותר בתלמיד חכם, בצדיקים ובישראל יותר מן האומות כי ישראל הם שורש הטוב וגאולתם היא הופעת הקדושה בעולם ולפי זה הביא הקב"ה נשמת "פרץ" בדרך לא מוסרית וכן נשמת עבוד, דוד, שלמה ושאר צדיקים עליון וכולן טהורות וכשרות המוכנות לשיא הטוב, להשכין שלום בין רוח והחומר כפי שהיה דוד מתעדן על ידי התורה והקדושה אבל כשהיה יוצא למלחמה היה נוהג אכזריות כלפי האויבים מכוח סמכותה של הסנהדרין וכדרשת רז"ל (מועד קטן טז, א) על הפסוק בשמואל (ב- פרק כג): "הוא עדינו העצני" בשעה שהיה דוד עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיצא למלחמה, היה מקשה עצמו כעץ שהרג שמונה מאות חללים ולא ריחם על הרשעים הראויים להריגה, נמצא ששילוב שתי התכונות - רחמנות ואכזריות צריכות להיות טבועות בנשמת מנהיג ישראל שתפקידו לגלות האמת והישרות וזה טבוע ביהודה בהוצאתו במעשה תמר "צדקה ממני" ובזכות מה שאמרו בתוספתא (ברכות פד) שיצאה בת קול ואמרה "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" כי המלך חייב לגלות ענוה, רחמנות, ישרות ומאידך גיסא אכזריות, קשיחות על הרשע, חיסול וביעור הרע מן העולם הפרטי והכללי וכפי שבא לידי ביטוי בדמותו של דוד המלך, ולאור זה מובנים דברי חז"ל (תענית ד, א) כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח" ותמוה הרי התורה מעדנת את לומדיה ואיך יחסו חז"ל "קשיות של ברזל" לת"ח! אלא לאור האמור אתי שפיר, כי בדמותו של ת"ח, צריכה להשתקף הדואליות - ענו, רחמן וישר מות תקיפות, עוז וקשיחות מסויימת נגד הרשע, נגד הרע וחייליו ולכן לפעמים הת"ח צריך להיות קשה כברזל כדי לעמוד ולשרוד מול שנאת רשע או כאן שחז"ל מגלים לנו שהמנהיג הרוחני למרות שתכונתו היא העדינות, הניחותא והרחמנות בכל זאת חייב לפעמים להשתמש בנוקשות, בתקיפות עם אוזן קשבת ופתחון לב להלכי רוח של העם, של האומה הנתונה תחת הנהגתו (עיין תנחומא פרשת פנחס על הפסוק "יפקוד ה'") ולכן דוד המלך נקרא "עודנו העצני" שהיו בו שתי התכונות הפכיות - עדינות וקשיחות כי מגמת מלך ישראל "להרים דת האמת, למלאות העולם צדק, לשבור זרוע רשעים ולהילחם מלחמות ה'" (רמב"ם הל' מלכים סוף פרק ד).
המשיח יבסס את הקדושה בעולם ויבנה את המקדש השלישי הוא כנגד יעקב אבינו ע"ה הבחיר שבאבות והוא בחינת "נחלת יעקב אביך" (ישעיה נח, יד) של "נחלה בלי מצרים" (שבת קיח, א) כי המלכות השלישית תהיה נצחית, ובימיה "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (פס"ר, פסקא דשבת ג) בנין המקדש רומז לשלמות התורה כי בתקופה זו נעשה רצונו "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך" נקיים מצוותיו ויתוקן העולם כולו, ושיטת עמלק תיכחד מן העולם כדי להזריח אור עליון על כל האנושות כולה ולכן תפקיד מלך המשיח אומר הרמב"ם (מלכים פרק יא, הל' ד): "לכפות את העם ואת העולם כולו ללכת בדרכי ה'", וזה יסוד קיומה של "מלכות ישראל" שאין לה מעצמה אלא היא "כלי לאלוקות", יסוד כסא ה' בעולם כי כל תכליתה להפוך את העולם להיות מרכבה לשכינה, להכתיר את מלך הכבוד בכתר מלוכה "בעת ההיא יקרא לירושלים כסא ה'" (ירמיה ג) כי ירושלים המכוונת כנגד ירושלים של מעלה (תענית ה, ב) מהווה "כסא ה'", וממנה תתפשט "הארה העליונה" לכל באי עולם בבחינת "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית כח, יד) "ועתידה א"י שתתפשט בכל הארצות" (פס"ר פ. בשבת ג).
ומכאן החשיבות של "מלכות ישראל" שהיא המפתח לתיקון הכללי, להפוך עמים ברברים לעמים נאורים, עדינים במידותיהם וברגשותיהם כדי לקבל עליה עול מלכות שמים ולכן בלי מלכות דקדושה אין "אומה" דקדושה על העם כדי לקבל את האורות האלוהיים המעדנים את האדם ותאוותיו ולכן "מלך המשיח" הוא "מלך אידיאלי" הכפוף לרצון העליון ומגמתו להלבישו ברצונות האנושיים עלי אדמות.