חג הסוכות: חג של שילוב הרוח והחומר
חג הסוכות: חג של שילוב הרוח והחומר
א- חג הסוכות: חג של שמחה
ב- חג הסוכות אחרי ר"ה ויוה"כ
ג- החג ומשמעותו
א- חג הסוכות: חג של שמחה
חג הסוכות הוא חג של שמחה, של הרגשת השלמות הגשמית והרוחנית, והיא משמשת כעין חופת כלולות המזכירה כי עם ישראל הלך אחר הקב"ה מתוך אהבה ובטחון מלא ולכן הוא חג הממצה בתוכנו את תמצית יתר החגים ולכן נקרא "חג האסיף" (שמות כג, יד-טז ורש"י שם) חג שבא בזמן אסיפת תבואות מהשדה אל הבית מפני הגשמים (רש"י וספורנו שם ומו"נ ח"ג, מג) ואיסוף התבואות גורם שמחה ואושר לבני אדם שהרי מזונם מצוי בביתם בשפע וברווחה ובמישור הרוחני הוא נקרא "חג האסיף" כי הוא משלים לימים נוראים כי הוא נועד להחזיר את האדם לחיי היום יום על ידי כינוס ואיסוף את כל ענייני ההתעלות שספג בחודש אלול ובימי תשרי ולהחדירם לחיי השגרה. בחג הסוכות שבו יוצא האדם מדירת קבע לדירת עראי לומד הוא שהחיים בעוה"ז הם עראיים וכל מטרת החיים להגיע לשלמות הרוחנית וכל ענניני החומר הם רק אמצעי לעבודת ה', ולכן כתב החינוך (מצוה שכד) שהסיבה שחג הסוכות נקבע בזמן האסיף הוא כדי לקדש את השמחה הטבעית לבל תהיה שמחה של הוללות ושל בולמוס תאוות בהמיות כי עיקר מצות סוכה ללמד את עראיות העולם הזה, ושעיקר החיים הם "עולם הבא".
והנה חג זה אינו רק ביטוי לשמחת האסיף של היבולים החקלאיים למאגרים הביתיים אלא יש בו מסר רוחני ליהודי כי עליו לאסוף ולעצור את כל ההישגים הרוחניים ורגשות הקודש שאצר בתוך נשמתו ושב בתשובה על כל מעשיו ודרכיו הבלתי רצויים ולכן סיום החג נקרא "שמיני עצרת" (ויקרא כג, לו ובמדבר כט, לה) שמשמעותו לעצור ולשמר את כל המעלות הרוחניות הנשגבות שהשיג בחודש תשרי, חודש של יישור הלב והמחשבה, של הבנת מהות החיים עלי אדמות, ולכן ביום זה מתקיימת בו שמחת תורה, שבו שמחים על סיום התורה ועל המתנה הנצחית שהעניק ה' לנו להיות "יהודים" הדבוקים בנצח, ולכן "שמיני עצרת" הוא "רגל" בפני עצמו (סוכה מז-ב, מח-א) וערכו גדול בעיני ה' עד שהוא ראוי לסיים את מחזור החגים של השנה בשמחתה של תורת הנצח ההופכת את החיים החומריים לחיים נעימים ומאושרים.
חג הסוכות הוא "המשלים" לשאר הרגלים – חג הפסח וחג השבועות והדבר בא לידי ביטוח בהלכה שאין אדם עובר על נדרו ב"בל תאחר לעד שיעברו עליו שלוש רגלים כסדרם: פסח, שבועות וסוכות" (ר"ה ד, א) ולפי זה אתי שפיר המדרש (שוחר טוב תהלים כז): "לדוד ה' אורי וישעי... אורי זה ר"ה, וישעי זה יוה"כ, כי יצפנני בסוכו זה חג הסוכות", כלומר חג הסוכות משלים כל העבודה הרוחנית של הימים הנוראים והוא נועד לשמר את האדם ולהחזירו למסלול חיי יום יום על ידי "מלאכת האיסוף" שמכניס בתוך ארחות חייו את כל ענייני ההתעלות וההשתלמות שספג בחודש "אלול" ובתקופת תשרי כדי ליישמם בחיי יום יום בכל ימות השנה ולכן שמונת ימי החג נותנים חיים לכל ימות השנה כי התפשטות החיות מראש השנה הוא בחג על ידי ניסוך המים בסוכות (סוכה פ"ד, מ"א) ועצם הישיבה בסוכה שהיא "צלא דמהימנותא".
ולאור זה גילו לנו חז"ל שחתימת גזר דין ומסירת פתקאות הגזר דין לביצוע נמסרים בהושענא רבה וישומם הלכה למעשה הוא ביום "שמיני עצרת" כדי לתת זמן ואפשרות לחוטאים שישובו בתשובה, בליל "הושענא רבה" ולכן נוהגים לומר תהילות וסליחות אחר חצות ליל הושענא רבה, ויום זה הוא סיום "נא" (51) ימים שניתנו לישראל בחסד עליון לעשות תשובה והם שלושים יום של אלול ועשרים ואחד יום של תשרי, וביום זה מרבים להתפלל על הגשם וחובטים את הערבות על הקרקע כדי לעורר את הירודים לעשות תשובה כי זהו הזמן האחרון להיכנע כי טבעה של הערבה הוא הכנעה, השפלה ולכן "החבטה" היא סימן להכנעה, ואחרי זה באה "שמחת תורה" כי על ידי התשובה זוכים להארת התורה, לתיקון העולם ולעולם הבא (עיין שער הכוונות דרוש ו של סוכות דף קו; ובן איש חי וזאת הברכה א, ב).
ב- חג הסוכות אחרי ר"ה ויוה"כ
נשאלת השאלה למה חג הסוכות בא אחרי ר"ה ויוה"כ ולא בתקופת פסח שהוא זמן יציאת ישראל ממצרים והתחלת ישיבתם תחת לענני כבוד? ונאמרו הרבה יישובים לשאלה זו (עיין הטור סימן תרכה; הרשב"ם לויקרא כג, מג: הרמב"ן שם: והגר"א בשה"ש א, ד).
והתשובה היא משום שאי אפשר לקיים מצות סוכה במילואה, בהידורה ובשמחתה השלמה רק בכוח התשובה, בשחרור הנשמה ממועקת החטא כי העבירה גורמת לניכור הנשמה ליוצרה ורק על ידי עזיבת החטאים והתאוות החומריות וריסון היצרים הגסים והחלפתם במעשים טובים, ורק בקורת רוח של מצוות אפשר להשיג את "המסרים הרוחניים" של חג הסוכות שמחנך לאמונה, לבטחון, להכרת הערך העצמי ולחסות תחת הצל האלוקי כי חג חשוב זה מחנך להשגת "דעה אמיתית", "כי בסוכות תשבו... למען ידעו דורותיכם" (ויקרא כג, מג) ולכן חג הסוכות הוא סגולה כנגד יצר הרע שלא יפגע באמונתנו הטהורה והתמימה "כי יצפנני בסוכו ביום רעה" (תהלים כז, ה) וחז"ל דרשו מקרא זה על סוכות כלומר המסרים הרוחניים של הסוכה הם שהסוכה היא "צלא דמהימנותא" מעוז ומבטח לאדם והיא חומת מבצר לפרט ולכלל נגד הרוחות הרעות והדעות המזוייפות הסוערות בעולם ומשחיתים את "הישרות האנושית" (קוהלת ז ועיין בערפלי טוהר על זה).
ולכן "סוכה" בגימטריא "אמן" (91) וכן גימטריא של "אדנות והויה" (הויה 26 + אדנות 65 = 91 וכפי שמושר בשיר "סוכה ולולב" השרים בסוכות) לומר לנו שהיושב בסוכה אינו יושב סתם תחת סכך של קני סוף של פסולת, גורן ויקב אלא יושב תחת חסותו הבלעדית של הקב"ה ולכן חג זה מבסס ונוטע אמונה ובטחון בתודעת היהודי המכיר היטב שכל הצלחתו וחוזק קיומו תלויים באמונה ובבטחון בדור העולם "ה' שומרך ה' צלך", "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" וכתב בספר "בני יששכר" שאם נגזרה על האדם גזירה רעה ח"ו השי"ת שומר לו זכות הסוכה ומסתירהו בסתר אהלו וכדברי דוד בתהלים (כז, ה) "כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו" כי הישיבה בדירת עראי מבטאת התבטלות גמורה והכנעה גדולה, ושבירת הלב, ולכן בכוח הענוה והשפלות להגן מפני המזיקים ורוחות רעים הנושבות באויר העולם ושמחות להזיק ליהודי, וישעיה הנביא ביטא זאת באומרו "סוכה תהיה לצל יומם ולמחסה ומסור מזרם וממטר" (ד, ו) כלומר הסוכה ומצוותיה מגינות על בני ישראל מכל מיני מזיקים וזוהי מגמת הנענועים "לעצור רוחות וטללים רעים" (סוכה לז, ב) וזה בכוחה של האחדות כי ארבעת המינים רומזים לאחדות ישראל המסוגלת לנצח כוחות הרע, ולשטנה העולמית המשטינה נגדנו ובפרט בימינו המתאמצת לחבל בתקומתנו הלאומית (מנחות כז, א).
ג- החג ומשמעותו
קביעת חג הסוכות בט"ו בתשרי ולא בזמן אחר מלמדת אותנו שקביעתו בסמוך לימים נוראים יש לה משמעות עמוקה והיא כי חג זה נובע מכוחה של התשובה הפרטית והכללית, מכוחה של הכרת העצמיות האישית והאפסיות של האדם עלי אדמות כי הנדודים במדבר מזכירים ליהודים שלהשגחה המיוחדת לה זוכה בהיותו צמוד ודבוק לרצון העליון, בהיותו נפרד מההשפעות החומריות המסיתות אותו מחיי הקדושה והטהרה, ולכן ביציאת היהודים מהבית המפואר והמרופד לסוכת עראי, למבנה דליל נצטווינו לחבר החומר לרוח ולעשותם "מקשה אחת" שאי אפשר להפרידה כי החומר והרוח הינם שני כוחות אדירים שנבראו ע"י הרצון העליון כדי לכונן "עוה"ז" הבנוי משני כוחות ואי אפשר להפרידם ולהחלישם, ולכן התורה מחברת גוף ונשמה, מצמידה אותם ליעד אלוקי ומשום כך נבחר חג הסוכות דוקא אחרי ההיטהרות הרוחנית המופלאה של הימים הנוראים שבו טוהרה "המציאות האנושית" מהעבדות החטאית ונכנסת לסוכה המסוככת בדבר שאינו מקבל טומאה, ולרומם את חיי החומר לדרגה רוחנית טהורה.
התורה יוצרת הרמוניה נפלאה בין צרכי הנשמה לבין צרכי הגוף כדי ליצור "חטיבה אחת" והתורה אינה ברוגז עם החיים שהרי "לולב" בגימטריא "חיים" (68) אלא היא עושה שלום בין הגופניות והרוחניות ומרוממת את "ההוויה האנושית, למקורה האלוקי, למקור מחצבתה ולכן תיכף במוצאי יוה"כ בונים סוכה (שו"ע סימן תרכד ס"ק ח; ושע"ת סימן תרכה) לאחר שנטלו הנפשות כפרה ביום הכיפורים ונתכפרו להם עוונותיהן השב ונפשו זוכה לחיים, הרי הוא שמח וניגש לשפוך שמחתו גם על הסוכה הנבנית מחומר דל, מפסולת עצים (עיין ילקו"ש פרשת אמור תרנד) כלומר המגמה כאן לחבר חיי חומר עם קדושת יוה"כ, עם ההיטהרות הנפשית העילאית שנספגה בתוכנו ביום קדוש "כי ביום הזה יכפר עליכם".
מדרגתו המיוחדת של חג הסוכות מגלה שייכותם של החיים כולם – גשמיים ורוחניים – אל הקדושה האלוקית וזה מתבטא דווקא בחג הסוכות שהרי בחג זה אדם נכנס לסוכה ואינו עושה שום דבר מיוחד במינו אלא חי חייו הנורמליים: אוכל, שותה, ישן, כותב חידושי תורה, שר עם בני משפחתו, מזמר לומד וכו', וכל זה נחשב למצוה כי חיי העם היהודי הם קדושים ממקורם הטבעי כיון שהיהודי מיישם את רצון הבורא בכל ארחות חייו, וכל כותב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק כו): "האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, ואיש כזה נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח והוא מרכבה לשכינה, והמאכל שאוכלים הוא כקורבן, ואמרו רז"ל בכתובות (קה, ב) "כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב ביכורים", ולכן בחג הסוכות אנו שמחים שאנו מבטאים את שייכות חיינו הטבעיים לקדושה האלוקית היותר נשגבים ובזה אנו חושפים קבל עם ועדה שאנו "בנים לה'" ולכן "אני והוא הושיעה נא" – כלומר הישועה לה' ולבניו כאחד, ולכן חובטים את הערבה (סוכה מד, א) ומדוע דוקא ערבה המסמלת את הריקניים שבישראל (ויקר"ר ל, ב)? ותירץ ה"שפת אמת" (סוכות תרלד, ד"ה מצות ערבה; ותרמו ד"ה ביום הושענא) להראות שהדבקות האלוקית בנו היא מצד הטבע שאנו בניו יתברך ולא מצד המעלה הרוחנית, כי מצד הבריאה ישנה דבקות עצומה לבני ישראל יותר מכל האומות וזה מתברר בחג הסוכות ובארבעת המינים ובניסוך המים ובחיבוט הערבה ולכן שבחם וגדולתם הוא מצד הסגולה, הבחירה האלוהית שלא תלויה במעשיהם (נצח ישראל פ.יא ואיגרת תקנה באיגרות הראי"ה קוק).
השקפת איחוד החומר והרוח שייכת רק בישראל ואינה מובנת לגויים ולכן אומרת הגמרא (סוכה כז, א) לע"ל הגויים יבואו בתביעה מדוע לא ניתנו להם מצוות, ונמסרה להם מצות סוכה לעשותה, אבל מרוב החום בעטו בה כי לפי השקפתם החומר והרוח פרודים, ואינם קשורים יחד ואין שילוב בין החומר לרוח כי אמונתם מבוססת על הפרדת כוחות, על ניתוק החומר מהרוח ואילו אמונת ישראל מבוססת על תורת השילוב, על הסינטזה בין הגשמיות לבין הרוחניות כי הם קנייניו של הבורא והוא יצר אותם וחפץ בחיבורם ובשימושם לעבודת ה' וכפי שהסביר הרב הירש זצ"ל בספרו "חורב" שמגמת ארבעת המינים לקדש ענייני החומר של האדם ולכוונם לאפיקים רצויים ואז נוצרה בעליונים ובתחתונים "ושמחתם לפני ה'" והשמחה היא מה שכתב רבנו הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ג, הל' ב): "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו לידע את ה' בלבד כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', ולפי זה אתי שפיר למה נקרא "חג האסיף" כי הוא אוסף ומחבר בתוכו את הגשמיות והרוחניות, לקדש את כל החיים ולשמוח בהם כי הם "יצורי עליון" וכולם נבראו לפאר ולקלס את שמו יתברך, וחזרתם לשורשם ולמקורם האלוקי יוצר שמחה בעולמות כי כשאדם משתמש בצרכי החיים הטבעיים לשם שמים ונהנה מהם לתועלתו הרוחנית הוא מגיע לשמחה, לשלמות (עיין החינוך מצוה שנד; כוזרי מאמר ב, אות נ: והרמב"ם סוף הל' לולב).
ולאור כל הנ"ל אתי שפיר למה בחג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו" כי השמחה היא ביטוי לשלמות, של מילוי כל השאיפות לתכליתן האלוקית ולכן בחג כשאנו מבטאים בכל מעשינו והווייתנו שייכים להקב"ה, ושעינינו לה', ושכל תשועתנו תלויה בו הרי הקב"ה שמח בנו ואנו שמחים בו בהיותו מקור חיינו הגשמיים והרוחניים.
ולאור זה, נבין למה שלמה המלך חנך בית המקדש ביוה"כ ובחג הסוכות (מלכים א, ז, נא; ח, סג-סו) במעמד כל ישראל (ועיין דברי הימים יא, ז) והשכינה שרתה על כולם. והנה במסכת מועד קטן (ט, א) מובא ששבעת ימי חנוכת המזבח כוללים את יוה"כ "אותה שנה לא עשו ישראל יוה"כ והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה?" יצאה בת קול ואמרה להם "כולכם מזומנים לחיי עוה"ב" וביתר פירוט מבואר במדרש (בר"ר לה, ג) את כל הטכס, הדאגה והשמחה, ובשמיני עצרת שולח העם לביתו "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב" (מלכים א, ח, סו).
ונשאלת השאלה מדוע מלכתחילה קבע שלמה את תאריך חנוכת המזבח והמקדש באופן שחנוכתו תתנגש עם ביטול צום יוה"כ?
ותירץ ה"אבודרהם" (מוסף לחג הפסח עמוד רמ) משום שרצה לשתף במעמד זה את כל העם ולערוך את החנוכה במעמד כל ישראל ולכן קבע את החנוכה בזמן שיבואו כל ישראל לקיום חובת מצוות הקהל.
ולאור הדברים הנ"ל, אפשר לומר שהמקדש והסוכה יש להם דמיון רב שהרי בבנין המקדש לקח שלמה ארזי לבנון, אבנים ושאר חומרי גלם שהם דברים חוליים ועשה מהם "בנין קדוש", וכמו כן בבנין הסוכה לוקחים דפנות מעץ, מקני סוף, מסכך מפסולת עצים ובונים מהם בנין של מצוה המגינה ומחנכת לאמונה, לבטחון ולטהרת הנפש.
הרי לנו שהיהודי מסוגל להעלות עץ ואבן מחולין לקדושה, וזוהי שיטת ומסר התורה שמשלבת חומר ורוח ומשניהם עושה בניינים קדושים כי "החומר" הוא בסיס לקדושה, ולכן שלמה המלך בכוונה תכנן חנוכת המקדש בחג הסוכות ללמד את ישראל שתעודת חייהם היא לקדש את החומר ובכוח דיבור יהפוך חפץ גשמי לקדוש וכמו שכתב הרמב"ם (הל' מעילה פרק ח, הל' ח): "אם אמר אדם על איזה חפץ הרי זה קודש – החפץ התקדש אף שלא עשה בו שום שימוש, וכיון שנתקדש באמירת אם ישתמש בו לחולין יתחייב קורבן מעילה.
ולענ"ד לפי זה אפשר להבין דרשת חז"ל "בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש" (שה"ש ג, יא) כלומר התורה ובנין המקדש החומרי חופפים יחד, כי התורה מקדשת את החומר והופכתו למשכן עליון וכמו שעשה שלמה שלקח עצים ואבנים ומהם בנה "ארמון המלך" העליון, ולכן יש שמחה מיוחדת בסוכות כי בחג זה מקרבים את "החומר" ליוצרו ומודיעים לעולם שאי אפשר להפריד בין קודש לחומר אלא הם חטיבה אחת המגלה את האלוהות בטבע, ולכן יש בכוח שמחת החג כוח של כפרה של התקרבות האדם לה' על ידי ההפגנה שהטבע נשלט על ידי בוראו ועל ידו משרה שכינתו בעוה"ז, ולכן גם על ידי חומר דל של קרשים וזרדים בונים, "מבצר רוחני" ושמחה יתירה הייתה בחג הסוכות יותר משאר החגים.